ימים ספורים לאחר כניסתו של העוצר מהזריחה עד הזריחה של מחרת, בני המשפחה מלאת העליזות החלו להרגיש מבולבלים. בדירתם נמצא אומנם כל ציוד החירום הדרוש - מזון, מים, ערכת עזרה ראשונה - בנוסף לאפשרויות בידור ופנאי כמו חומרי קריאה, תוכניות טלוויזיה ווידאו ואינטרנט, שלא לדבר על קווי טלפון סלולרי ואישי עבור כל אחת ואחד מהם. ובכל זאת, משהו המשיך להרגיז אותם והוביל אותם להרגיש שהם מנהלים חיי כלא.
הם הרגישו כאילו הם גרים בצינוק די מרווח, ובכל זאת בצינוק תמיד אותו דבר. בתוך הצינוק ההוא, תוך ימים ספורים, הם התחילו לשים לב שמשקלם עולה בהתמדה. הזמן נתן את אותתיו במשקל גופם שהלך ותפח.
אף אחת מאפשרויות הבידור לא הצליחה להאיר בהם שמחה. חוץ מזה, קולות יריות ופיצוצים היו בטווח שמיעה, והזמינו תמונות מטורפות של פעולות צלף והתנקשויות. הם התייחסו זה לזה בדרכים שונות ומגוונות . את הפחד שלהם הם החליקו באופן בלתי מודע מיאוש לייאוש.
בני המשפחה הציעו הצעות שונות כיצד למנוע נפילת טרף להשמנה ולתהום הדיכאון. מבין אלה, הצעת האב הייתה הזוכה. כאתלט בצעירותו, אביהם המליץ להם להתחיל במשטר של תרגילים אירוביים שיכולים להוות תרגיל טוב גם לקשישים, בכל מקום ובכל זמן אפשרי. כל אחד מהם החל ליישם את הרעיון בצורה משלו. אולם במהירות דווקא שיטת הבן והבת זכתה לפופולריות רבה. זה כלל תרגילים קצביים שדרשו רק שטח קטן. בהתחלה התאמנו לקצב המוזיקה העילאית שאחד מהם היה מנגן. כולם היו עוקבים אחר הקצב, אפילו האבא והאם, אם כי בפחות זריזות. בסופו של דבר התרגילים נעשו בלתי תלויים במפגשים שלהם ובמוזיקה העילית.
הם התחילו לקשר את התרגילים הללו לקצב פנימי, כזה שהם לו נתנו להנחות את תנועותיהם בכל רגע חופשי שיוכלו למצוא לתרגול. הם ביצעו תרגילי ריקוד בבוקר תוך כדי שטיפת הפנים או צחצוח שיניים, תוך כדי התבוננות ביריעות הנייר שיצאו מהמדפסת, ברגעים הדלים כשהם הרתיחו מים לקפה, בזמן ששימשו את השולחן לארוחת הצהריים, וכשהם יכלו , הם הציצו במהירות בטלוויזיה תוך כדי שילטוט בערוציה. למען האמת, הם לא רק התעמלו בעמידה. חלקם ביצעו את התרגילים הללו תוך כדי ישיבה, ואפילו במיטה רגע לפני השינה.
תוך זמן קצר, כל משק הבית החל להיראות כאילו הוא רוקד, כל הזמן, מעל מצוקת הפיצוצים, יריות צלפים, חדשות מדכדכות והגברת שעות העוצר. טרנספורמציה זו בדירת הקומה הרביעית ככל הנראה נבדקה איכשהו באחד הבניינים ההפוכים. לא ברור כיצד, מכיוון שגם מהחלון הנגדי הקרוב לא ניתן היה להבין מה קורה מאחורי הזכוכית בעין בלתי מזוינת. ברור שעין בלתי מזוינת הייתה זו שלא כיוונה כלי נשק לפינה ספציפית של הזכוכית ושלחה כדור פועם להתמקם בלב מסך הטלוויזיה שהאם התבוננה בה בזמן שהתעמלה. היא ישבה, מנופפת בזרועותיה, "נמתחת, קפלת, מתוחה, מתקפלת" וכפפה את כתפיה לחזרה, "שמאל, ימין, שמאל, ימין."
היא צפתה בתוכנית בישול כשהכדור פגע בבטנו של השף, פיזר בקבוקי רוטב וצנצנות תבלינים בדרכו הרעיש את המחבת וכיבה את אור המטבח, ולא הותיר דבר מלבד גושי הזכוכית העמומים שמהם עלה חוט עשן לבן. והפיץ את ריח הפלסטיק הבוער. זו הייתה פעולת רובה צלפים בהיקף, שבוצעה על ידי מישהו שהוצב בחלון גבוה או מעל גג אחד ממגדלי המגורים שממול. בעזרת כדור אחד החניק הצלף את כל המוזיקה בחזה של חמשת בני המשפחה. הוא הרג את כל התנועה הקצבית שהדהדה בבית זה, והקפיא את כולם בסצנה שונה בצורה דרסטית מרגע רגע קודם: עיניהם הרחבות ופיותיהם הפעורות כעת שיקפו זעזוע ואימה, ובכל זאת זרועותיהם הפתוחות עדיין הסתובבו שמאלה וימינה וכמה כפות רגליהן היו עדיין באמצע הדרך כשהן מניפות את ירכיהן. גופם זוהר באקסטזה של הריקוד.
- מוחמד מחזנגי- סופר מצרי צעיר, מטובי הכותבים במצרים כיום.
