סיפור: 
עגל הזהב/
אלומה עברון

 

 

רעם אדיר של מחיאות כפיים באולם, וקריאות קצובות – "רות! רות!", דחפו את רות המבולבלת לעלות לבמה, כשהיא מרימה מוכנית את שולי שמלת הערב הארוכה שלה בצבע חיטה בשלה, בדיוק כצבע שערה, האסוף מעל קודקודה וגולש משם כאשד זהוב. חפץ חלק וצונן נתחב לידה, והמנחה דקלם בקול מתרונן: "עגל הזהב לשנת 2009 מוענק בזאת לאלופת המכירות, רות קציר!".

  

היא אחזה את העגל הזעיר, העשוי כולו זהב טהור, ומלמלה  "תודה" רפה. המנחה פירט ארוכות מהדף שבידו את הישגיה המרשימים של הכוכבת העולה בשמי המכירות, והיא רק בת 22: שיווק 400 אלף מארזי "כלום" למבוגרים (אריזות עץ ריקות שבתוכן – לא כלום) , מכירה בדיוור ישיר מיליון משחקי "עבודה בעיניים" לילדים (קופסאות קרטון ובתוכן שתי פיסות נייר, שעל אחת כתוב – "עבודה", ועל השנייה – "בעיניים"), קבלת חצי מיליון הזמנות מאנשים עסוקים מאוד, ללהיט האחרון – "זמן פנוי" – שנמצא כעת על פס הייצור (כדור פרספקס שקוף שאינו מכיל דבר, ועליו רשום באותיות זהב – "זמן פנוי", מופיע ב-3 גדלים: "שעה פנויה", "יממה שלמה פנויה", "שבוע ימים פנוי").

  

"על היצירתיות, על ההשראה, על המסירות לרעיון מכירה לכמה שיותר אנשים – מוצר שאין בו ממש –", המשיך המנחה לפאר, לשבח ולהלל. הוא לא שכח לציין, שרעיונה האחרון של רות – מארז "שקט" להורי תינוקות קולניים (שקית בד ריקה ובתוכה, כפי שמבטיחה הכותרת, "קצת שקט") נמכר כבר בשלב הרעיון למיליונר המפורסם במדינה, בועז רב-הון, שישב מול הבמה כעת בסמוקינג הדור, ועיני הקטיפה שלו נצמדו לרות בהערצה בלתי מוסתרת.

  

חיזורו של איל העסקים הנודע, שהזכיר במראהו את השחקן ג'ורג' קלוני, החמיא לרות. "עם הרעיונות שלך וההשקעה שלי, שנינו נגיע רחוק!", חזר ואמר לה בפגישותיהן בחודשיים האחרונים, מסחרר את ראשה ולבה במטוסו הפרטי, הפלגת ערב לקפריסין ביאכטה המפוארת שלו, וסופי שבוע בחופי הריוויירה הצרפתית ובקזינו הנוצץ של מונקו. עדיין לא נתנה לו תשובה על הצעת הנישואין שלו ,שאותה טמן בעוגיית מזל סינית יחד עם יהלום כה ענק בגודלו, שלא ברור איך הצליח להיכנס לתוך העוגייה. "הגידי לי כן!", הפציר בה, כשמבט הקטיפה שלו מלטף את שפתיה. "התוכלי לספור את גרגרי החיטה בשדה הממתין לקציר?", סנט בה. "ההון שלי רב יותר!".

  

לבסוף נשברה וניאותה לתת לו תשובה בחג השבועות, מיד לאחר טקס "עגל הזהב" השנתי של "איגוד משווקי כלום להמונים". "אם לא אזכה , תקבל תשובה חיובית", הודיעה לו. "ואם תזכי?", שאל . "אז אולי לא אתחתן לעולם. ממילא אין לי עניין במוסד המיושן הזה, אלא אם הוא משרת את הנתיב שלי בחיים", לגלג קולה בתשובה.

   

הנתיב שלה בחיים. מתי עלתה השאלה הזאת בכלל? האם זה היה כשקיבלה את אותו בחור צעיר תימהוני, איך קראו לו? יגאל משהו...הגיע למשרדה וחיכה בסבלנות חצי יום עד שנכנס אליה. "יש לי רק חמש דקות בשבילך", הזהירה אותו, אך הוא לא נרתע. ביעילות יוצאת דופן פרש לפניה באותן חמש דקות את בקשתו למימון פרויקט "פרי גני" , הקמת מרכז חקלאי לשיקום נוער עבריין, שבו יעבדו את שדות החיטה של הכפר, יזרעו, ויקצרו את פרי עמלם בתשלום מלא, ולא יחזרו עוד לעולם הפשע. אה, עכשיו נזכרה בשמו המלא של אותו בעל רעיון הזוי: יגאל עושה-פרי...היא שאלה אותו אז בהקנטה איזה פרי הוא הכי אוהב, והוא ענה לה ברצינות תהומית, כשהוא מתבונן בה בעיניו הכחולות כדגנית: הכי אני אוהב את פרי עמלי...".

   

כן, היה זה אותו יגאל ששאל אותה עם סיום השיחה, בעומדו ליד הדלת –"ואת? האם את נמצאת על הנתיב שלך בחיים?". שאל ונעלם. מאז הרהרה לא פעם בשאלה זו, אך תשובה לא נמצאה לה. האם הנתיב שלה בחיים הוא נתיב המחויבות לשיווק כלום להמונים? או מחויבות להון ולנציגיו, כמו בועז? במעומעם נזכרה בסבתה בת ה-90, שהסבירה לה בעודה ילדה, את משמעות שם משפחתה "קציר": זהו שם יקר ערך, שחובה לחיות לפיו", אמרה אז בקולה הסדוק, ימים ספורים לפני שהלכה לעולמה. "זכרי תמיד, ילדה, מי שזורע כלום, קוצר כלום...". מדוע מהדהד משפט זה במוחה כרגע, לקול מחיאות הכפיים הרועמות, המסמנות לה לקחת את המיקרופון לדקלום התודות שלה?

  

רות חשה את "עגל הזהב" חם בתוך כפה המיוזעת, את עיני הקטיפה של בועז נחות עליה בשאלה האילמת  מה תעשה כעת בהצעת הנישואין שלו. היא הרימה את מבטה לעבר הקהל היוצא מגדרו. עוד מספר מילים, והסדרן כחול המדים שעומד מוכן מימינה, יפתח את דלת היציאה והטקס יסתיים. רות אחזה את המיקרופון. הסדרן התבונן בה בעיניו הכחולות כדגנית. מאיפה הוא מוכר לה? ואז, כברק, חלפו במוחה כל התשובות הנחוצות.

  

"גבירותיי ורבותי!", פתחה בקול שקט שנחישות של פלדה הייתה בו. "אני מודה לכם על הכבוד שהענקתם לי, אך לא אוכל לקבל את הפרס". דממת תדהמה השתררה באולם. היא המשיכה ללא רתע: "היום לפני אלפי שנים, ירד משה רבנו מהר סיני וניפץ את עגל הזהב שעשה העם בהעדרו. אני לא אנפץ את הפסל היקר הזה, אך כן אנפץ כאן ועכשיו את האשליה שהוא מביא עמו". רחש עלה והתגבר בקרב הקהל, כמו גל ענק שעולה, ועולה להטביע אותה. היא אחזה במיקרופון ופרקי ידה הלבינו ממאמץ."מי שזורע כלום, קוצר כלום!", קראה בקול חזק.

  

עם המיקרופון בידה היא הניפה גבוה את "עגל הזהב" ואת ההמחאה מרובת האפסים שהונחה בידה השנייה. "אני מעבירה את הפרס למי שיודע לזרוע הרבה יותר טוב ממני!", הלם קולה בהתרגשות."ליגאל עושה-פרי, הוגה המרכז לשיקום נוער עבריין בכפר חיטים"! דממה נוראית. היא פסעה לעבר הסדרן מימינה והושיטה לו את הפסלון וההמחאה, מחייכת היישר לתוך עיניו הכחולות.

 

 

  *הסיפור מתוך ספרה האחרון של אלומה עברון -"שדה הנשיקות האדומות – סיפורים רומנטיים" (הוצאת ספרי ניב, 2018).

לרכישת הספר –

https://alumma5.wordpress.com/buyme/

 

 

 

logo בניית אתרים