הזיכרון, פנים רבות לו. הזיכרון האישי שלנו, הזיכרון הלאומי היסטורי שלנו. הזיכרון שיש לגופנו. הזיכרון האנושי שאנו יורשים מאבותינו, הקופים.
הזיכרון האישי הוא פונקציה של מספר הקשרים בין DENDRITES במוח. אנו יוצרים התמחויות שהן, כשלעצמן, מבוססות זיכרון, משום שאם אני עוסק בתחום מסוים, ומשנן את החומר, נוצרים עוד ועוד קישורים במוח.
הזיכרון הפרה היסטורי, הוא האחראי על חלומות בעוטים על נפילת אין קץ, ועל חלומות נחשים, וריצה שלא מקדמת אותנו. ירשנו זאת, ונוריש זאת.
הזיכרון הלאומי היסטורי, הוא פיקציה במידה רבה, משום, שקורות העמים הם קורות הצד המנצח. אילו היסטוריון קרתוגני, היה המספר על הצד של קרתגו במלחמות הפוניות, המלחמות האלה היו נראות אחרת. גם כאשר מוסר ההיסטוריון הרומי שקצין של חניבעל אומר לו בשערי רומא "חניבעל, אתה יודע לנצח, אבל לא לנצל את הניצחון" אנו "יודעים" על כך, לא מפי היסטוריון קרתוגני.
תושבי ניוזילנד, אוסטרליה, והילידים באמריקה, היו וודאי כותבים "היסטוריה" שונה מזו שאנו "יודעים" עליה, אילו לא הובסו.
כאשר "ההיסטוריה" או הזיכרון הלאומי הוא מיתולוגיה, אנו נמצאים בעולם דימויים ללא קשר ישיר למציאות ההיסטורית. די אם נזכיר את המקרא, עלילות גילגמש, והיצירה ההומרית.
הגוף שלנו "זוכר" לכן אנו מתאמנים ללא הפסק אם אנו רוצים לזרוק לסל במדויק או לנגן על כלי נגינה.
מדוע אנו זוכרים? מדוע אנו – לא זוכרים, או שוכחים?
הזיכרון הראשון שלי הוא – מבט, מהספינה שנשאה אותנו מבולגריה לארץ ישראל. ראיתי, על הרציף, סוס עץ. ולאחר מכן, אני זוכר, את עצמי, משוטט בין הסיפונים, עם הסדינים הלבנים שהיו "המזוודות" שלנו, ואני זוכר את בן דודי, ואביו שהיה אחיה של אימי, ואת אימו על אחד הסיפונים. בן דודי, המבוגר ממני בשמונה שנים אישר את המפגש שאני "זוכר". שנים רבות מאוד לאחר מכן. קראתי תיאור של לאה גולדברג על סוס עץ שנשאר יתום על הרציף, וכעת איני יודע, האם אני זוכר את סוס העץ – "באמת" או שהוא "שתול" במוח שלי, אחרי שקראתי את לאה גולדברג, ו... שכחתי שקראתי.
לאחר מכן אני זוכר את "שער עלייה" שם שהינו כחודש וחצי ונשלחנו לאחר מכן ל"כפר יהושוע" שם שהינו שנה לערך, ומשם...
אני זוכר חברי ילדות, ומשחקים... בחוץ, ועל חוף הים, בסיפלס בבת ים. ואת האימונים המפרכים במכבי ת"א אתלטיקה, במאה, מאתיים וארבע מאות מטר. ואת האימונים הבודדים במכבי יפו, ובביתר בת ים. ואת האימונים והמשחקים בפינג פונג, ואת הרכיבה על אופניים למרחקים ארוכים. ואת משחקי "המטקות" על חוף הסיפלס.
והשרות הצבאי שהיה אסון גדול, והמילואים לאחר מכן, שהיו אסון עוד יותר גדול.
וקליטה בקיבוץ שהתפרק לאחר שנה וחצי ואת ההחלטה להישאר ולהקים אותו מחדש, ובין לבין, נשואים ילדים. עבודה ברפת, ומעבר לקיבוץ אחר וגירושין...
חלק מהזיכרונות מעוררים בי געגוע, אחרים מעוררים עדיין זעם. בחלקם אני נזכר בבדיחות הדעת, בעצב, בשמחה.
מה גרם לכך שהזיכרונות האישיים שלי, התפלגו דווקא כך – לא מבחינת כעס, געגוע, עצב ושמחה, אלא מבחינת תוכנם הספציפי.
האם האופי, האישיות שלי, הם שעיצבו את מפת זיכרונותיי, או, שזיכרונותיי, ולא חשוב מדוע דווקא אלו הם זיכרונותיי, עיצבו את האופי והאישיות שלי. או, שזו תערובות? גם וגם!
וכעת אני נזכר במשחקי ילדותי, שכללו: כדור רגל, מטקות, דודס, הקפות, שבע אבנים, חמש אבנים, דוק, דום שתיקה, ירק, קלאס, קפיצה על חבל, תופסת, מחבואים, איסוף בולים, איסוף "זהובים", משחקי קלפים העשויים מקרטון קופסת סיגריות, גומי, מונופול. זיהוי דגלים, ארץ עיר. כמעט ואף אחד ממשחקים אלו לא שרד.
למעלה כתבתי שיש לי ספק בדבר סוס העץ שאני זוכר אם הוא שלי הוא שתול במוחי מקריאת שיר של לאה גולדברג.
כמה זיכרונות שתולים אנו נושאים עימנו?
אני זוכר שני לילות , שהיו לילות אימה, הראשון בהיותי בן ארבע, גרנו בצריף שוודי בכפר יהושוע. היה לילה סוער ורוחות עזות נשבו, וייללת הרוח הייתה מקפיאת דם. ברקע, הצ'קלים קראו זה לזה או זה כנגד זה, והוסיפו אימה. הצריף כמו ניעור לחיים וחרק כמו היה חי ונושם, וזועק. שכבתי במיטתי, רועד מפחד עד הבוקר.
ליל האימה השני היה כאשר התגוררנו בבית עריף, שהייתה על הגבול, והגבול היה פרוץ, ותושביו המקוריים היוו נכנסים בלילות לכפר בניסיון להחזיר לעצמם רכוש ומטמונים שלא לקחו עימם בבריחתם מזרחה.
התעוררתי, וליד הדלת עמדה דמות, גבוהה מאוד, והיא נעה קצת. יכולתי לשמוע את נשימת הוריי, כך שלא הם עמדו ליד הדלת. והדמות נעה, קצת... אך לא התקדמה. פחדתי לנשום, נשימתי הייתה מבוקרת, שקטה. לא זעתי בכלל. וכך, באימה ובחושך, עבר לו הלילה המסויט הזה ולבסוף, בבוקר שהאיר, ראיתי שליד הדלת היה תלוי השינל הצבאי שאבי קיבל יחד עם הצ'כי, כדי לשמור בלילות.
איך שיחקו שני זיכרונות האימה האלה שעברו עליי בהיותי בן ארבע וחמש? מה למדתי מהם? אין לי מושג. אך אם אוכל להעיד על עצמי, אומר, שאיני רואה עצמי אמיץ מאוד פיזית. אבל, בכל הקשור למחשבותיי, דעותיי, והבעת דעתי, איני יודע מהו פחד. אולי, זו תוצאתם של שני לילות אימה אלו? לא לדעת פחד במישור הציבורי.
ומה הדחקתי? אני לא זוכר למשל שמישהו קצץ את ציפורניי. ואין בכלל ספק שעד גיל מסוים לא קצצתי אותם בעצמי. ובכן... מה היה לזיכרון קיצוץ הציפורניים ואלפי הארוחות שאימי הכינה, ולעוד מיליוני דברים שהיו שאיני זוכר מילדותי?
עד גיל חמש, שלטתי, כפי ששולט ילד בן חמש בלדינו ובבולגרית. וכאשר החלו לימודי בבית הספר, השתכחו שפות הגלות ככול שרכשתי את העברית שהפכה ברבות הימים לשפת אם.
לפני כעשרים שנים ניהלתי מרכז יום לקשיש. המבקרים בו היו יוצאי בולגריה, תורכיה ויוון. בלקניסטים. בינם לבין עצמם הם שוחחו בלדינו, או בבולגרית, תורכית ויוונית.
יום אחד, שמעתי שני קשישים משוחחים ואומרים מילה בבולגרית, או לדינו – ואיני זוכר אם זו, או זו – וזיהיתי את המילה, שלא שמעתי לפחות ארבעים שנים.
בסיור שורשים בבולגריה שמעתי שלוש נשים משוחחות ביניהן. ניגשתי אליהן, ביקשתי סליחה, הצגתי עצמי ואמרתי שמזה חמישים שנים לא דיברתי בולגרית, אבל, שמעתי אותן, ואני מבקש, אם הן מוכנות, להגיד לי אם הן שוחחו על הריון. הו היו די מבודחות מהשאלה ואישרו שאכן נושא השיחה שלהן הוא הריון.
מוזר, הזיכרון.
אנו זוכרים כל כך הרבה, כפי שאמר שרלוק הולמס לווטסון: רוב האנשים מנסים לזכור שטויות. אני, כך אמר שרלוק, מנסה לשכוח מה שלא נחוץ לי.
ומדוע אנו זוכרים את אותם זיכרונות שננעצים בתודעתנו, ואנו נושאים אותם רוב חיינו, ואולי הם, הם, הזיכרונות שמעצבים אותנו כפי שאולי אנו מעצבים אותם – ומחליטים, כפי שטוען שרלוק – מה לשכוח ומה לזכור.
הזיכרון שלי הוא – החומר, ממנו עשויה התודעה. תודעתי, אני, זיכרוני, הם מה שהם משום יחסי הגומלין ביניהם.
בשנת 1992, תקף המון בן מאתיים אלף הינדואים באיודה, את המסגד שבנה באבור ב-1526 והמסגד הוחרב לחלוטין. העילה להרס המסגד הייתה שראמה, נולד באותו מקום, על המילימטר, זה – הזיכרון ההינדואי. הזיכרון המוסלמי לא מכיר את הזיכרון הזה.
גם אם נניח, שראמה נולד בדיוק על המילימטר, במקום בו היה המסגד, האם הריסתו והאבדות הרבות בנפש, שוות את חיי אלפיים ההרוגים במהומות. וזאת עוד טרם הטלנו ספק בקיומו של ראמה היסטורי.
אחד הזיכרונות שלנו, הישראלים והיהודים, הוא זיכרון השואה. יש מי שנושא זיכרון אישי, ממחנות הריכוז וזיכרון זה, הוא המעצב את חייו. הזיכרון שלנו מהשואה, כאומה וכיהודים מורכב מאוד. אנו זוכרים את השואה, עושים טקסים לזיכרה, בנינו את "יד ושם" ולשם אנו מובילים את מנהיגי העולם כדי שייראו, כדי שהשואה לא תישכח. בדרך, אנו מנסים לרדות דיווידנטים פוליטיים, ורגשיים מהמבקרים.
לכל אחד יש "שואה" משלו, נולדתי שמונה ימים לפני התאבדותו של היטלר, בשמיני למאי, ובולגריה שוחררה על ידי בריה"מ ממש לפני שאמי נכנסה להריון, כך שלא חוויתי שואה על בשרי. מלבד רזונה של אימי, בהריונה, משום המצב לפני שחרור בולגריה.
אין לי מה להגיד על הנאצים. הם היו, מה שהם היו. הם מיצו את תורת הגזע ואת התורות המדיניות שלהם. יש לי טענות קשות מאוד, כלפי "שוויץ" וכל שאר המדינות שבשלב מסוים ידעו על הנעשה, והעדיפו לעמוד מנגד. בעיני, פשע העמידה מנגד גדול מפשעו של הפושע. האפיפיור, פיוס ה-12 ככל הידוע עד עכשיו עמד מנגד.
מה אני אמור ללמוד מהשואה? מזכירתה? לעולם לא עוד? לא נסלח? או, אולי, אנו לא נהיה דומים להם, לא לעומדים מנגד ולא למשמידים?
אם אנו לא מפנימים שאל לנו להיות דומים למשמידים, ואיני טוען שאנו דומים למשמידים או קרובים לכך, ואיני מדבר על הגנה עצמית, תקיפה – אלא על פשעי מלחמה, במידה, ואם הם נעשים על ידי חיילי המדינה היהודית – ובכוונה אני מציין יהודית ולא ישראל – מלבד זאת שאנו לא שונים מהמשמידים אף שהשמדה בקנה מידה דומה לעולם לא נבצע, הרי שאנו – מזכים את המשמידים משום שהם יכולים להגיד: הנה, גם המדינה היהודית מבצעת פשעי מלחמה.
למקום הזה, הזיכרון הלאומית והאישי שלי, לוקח אותי.
עקיבא בן מהללאל, סנקא וישוע אמרו – אל תעשה את השנוא עלייך לחבריך. וחבריך – ולא כפי שיש פרשנים הלכתיים הטוענים שחברך הוא אך היהודי - הוא – כל אדם, באשר הוא אדם. זיכרון דבריהם הוא, הזיכרון הראוי לזכור. שאם לא כן, נחיה כולנו בפרוגטוריום, עד שנגיע לנקרופוליס.
