מאמר:
חדרי האור של יעקב/ רוני סומק

 

אילו הייתי אדריכל פואטי, הייתי מתכנן ליעקב ברזילי בית עם כמה חדרי אור וחדר אחד עם מנורות שרופות. אילו הייתי סנדלר, הייתי תופר לו מגפיים גסים, כאלה שראיתי על רגלי שבויים בסרטי מלחמת העולם השנייה וגם נעלי בלט. אילו הייתי בונה אוניות, הייתי בונה לו יאכטת תענוגות וגם סירת הצלה.

 

יכולתי להמשיך עוד ועוד ולהראות שלפעמים עמוד שדרה זקוף יכול להיות מורכב גם מחוליות כאב וגם מחוליות שמחה. אבל גם בחוליות הכאב יעקב ברזילי צופה אל המטרה,

בוחר נקודת כיוון, עוצם עין בלתי מכוונת, וכמו בחוק הירי הצבאי תמיד משאיר נימה לבנה. הוא עוקף את הנורא מכול בכך שהוא בוחר אבן אחת ומאמין שבעזרתה נבין את כל

הפסיפס. האבן תמיד קשה, ובכל זאת רב בה הנסתר על הגלוי.

 

כך למשל בשירו המצמרר "אימא רעה" ( עמ' 231 ) המשורר יודע את האמת. אחותו לא.

ההגנה של האם על תמימותה של הילדה עולה לה בנזיפה. והקורא כמעט רוצה לפלוש לרווח שבין השורות ולספר לה את האמת. אבל לא. צריך להתאפק כמו המשורר ולדעת שמתחת לעמודי תלייה גם החזקות שבמילים נעשות רפויות שרירים.

 

בצד שירי השואה באים גם שירי אהבה ושירי טבע, והאיפוק הופך לסערה. אלה שירים יצריים, שירים שבהם המשורר לא מתבייש להיות תבנית נוף תאוותו.

 

ובכלל, אילו הייתי צריך לאייר את הערך "הישרדות" בכל ויקיפדיה, אין ספק שתמונה אחת הייתי מקדיש ליעקב ברזילי ולשיריו.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים