מאמר:
מלח דמעות ההיעדר והאהבה/ ראובן שבת
על המחזה "מרי"/ טל  איפרגן/ הוצאת עמדה (2019).

 

טל איפרגן היא משוררת וסופרת ישראלית, בעלת קול ייחודי מאוד. הקול המיוחד הזה הטביע את חותמו על הספרות הישראלית בארבעה ספרי שירה, שתי נובלות, והמחזה "מרי" שיצא לאור, השנה, בהוצאת עמדה.

סגנון הכתיבה של טל איפרגן, כמו גם נושאי כתיבתה, שייכים במובהק לזרם הווידויי בספרות העברית,

זה ששורשיו נטועים "בחיים כמשל" של פנחס שדה, ובחלק מספריו, בחלק מהסיפורים הקצרים של נסים אלוני, ברומנים של יעקב בוצ'ן ודוד שיץ, ובחלק משירתה של יונה וולך.

שורשים אלו הם במובהק המשכו של ז'אנר שהוא מודרני ולא פוסט מודרני, זאת למרות חלקים בכתיבת הפרוזה של המשוררת, שבהם אירועים מסוימים נשנים וחוזרים באינטרפרטציות שונות בכל פעם (כמו בנובלה שכתבה - "ברבוניות").

 

סגנון הכתיבה המודרני של טל איפרגן נע סביב שלושה צירים מרכזיים:

א.         מיקומים ריאליים בדרך כלל.

ב.         כתיבה אישית וחושפנית.

ג.          התמודדות חשופה ובלתי אמצעית מול מקרים מורכבים של ניכור אנושי.

 

מהצירים הללו היא טווה תמיד עלילה מרתקת, מינורית לעיתים בהתרחשויות, אך בעלת משמעות גדולה במפגש/התנגשות/השלמה בין הדמויות.

אפשר להשליך סיטואציות רבות בכתיבתה עד למקומות אוניברסליים, שבהם יצרו טובי הסופרים בעולם, ביניהם אפילו תומס וולף ("הבט הביתה מלאך"). תמיד יש שם ערגה, כמיהה, געגוע למשהו שלא מומש. חיפוש משמעות דרך חומרי הקיום הכואבים והטרגיים ביותר, כמו אובדן.

 

אבל, כמו עוף החול האגדי, אך כמו דולפין השוחה באוקיינוס ועולה מעלה, מדי פעם, מהמעמקים, ותמיד חיוך מתוק נסוך על שפתיו, כך ההתמודדות היצירתית של הסופרת עולה לעבר אופטימיות ותקווה עוצמתית, הצומחת ועולה מתוך שברי הכאב האישי, אל מקומות טובים יותר, ככל שניתן תמיד.

זוהי לכאורה-השלכה נאיבית. למעשה, עיבוד המציאות דרך שירה ופרוזה אל עומק רגשי ומחשבתי, מאוד משמעותי בכל הווייתו.

 

המחזה "מרי" והזיקה הסוריאליסטית-אמונית:

המחזה "מרי" הוא מחזה קצר, מינימליסטי, המתרחש בירושלים ועיקרו חיפוש אישי של מרי אחרי אביה נדיב שנעלם.

ירושלים של מרי היא אומנם מראה מקום מובהק (שוק גדול, רחוב, תחנת משטרה), אבל היא גם ירושלים של נפש. כמיהה וערגה הבאה מתוך דיאלוגים קצרים אך רבי משמעות, שעניינם מחד -אהבה, ומאידך - אובדן.

בתוך התהליכים והמהלכים של גיבורת המחזה, נרקמות לאיטן שאלות חשובות: אהבה ומשמעותה לחיינו, קרבה מחשבתית ופיזית ומשמעותה לחיינו, הירקמות היחסים ופרימתם מתוך איזה חוסר פשר טרגי.

כאשר מעל לכל זה נפרשת בבואה חידתית מאוד.

האם מרי מחפשת רק את אביה? או שמא המסע המורכב והטראגי שלה הוא בעצם חיפוש עצמי, רגשי, תכליתי. אבל גם אמוני.

ומכאן, זיקה שהיא שילוב של סוריאליסטיות ואמונה.

הדיאלוגים הקצרים בין הגיבורים, נקודות ההשקה הפתאומיות והבלתי צפויות לעיתים, מעלים את הזיקה הזאת ביתר שאת.

השוק, למרות הריאליזם שבו, הוא מקום סוריאליסטי לא במעט. משחקי האורות, חילופי הצבעים. השתיקה השוררת שבין השורות מביאה את הקורא לאותם מקומות שבהם צומחות אגדות מעניינות המשלבות גם חיפושי אמונה.

וכן, לפנינו מחזה יפה המשלב את כל אלה בפיוטיות השירה של המשוררת, ובעין החדה והבוחנת של הפרוזאיקנית.

 

מרי בספרות העברית:

 

כשקראתי את מרי עלו בזיכרוני שני מחזות מוכרים: "פונדק הרוחות" של אלתרמן, "ובעלת הארמון" של לאה גולדברג.

במידה אחרת היו שם גם הקבלות לחלק מהמחזות של נסים אלוני ("צייד הפרפרים", "אדי קינג").

ההקבלה אינה מתייחסת כמובן לתכנים השונים, אלא לריתמוס מובנה, שיש בו דמיון של אלמנטים דומים (מציאות שנעה לעיתים לכיוון הסוריאליסטי), חידתיות, פשטות גדולה ובצידה מורכבות פסיכולוגית.

בהתייחסות השוואתית ניתן למצוא הקבלות בין היצירות. והמחזה "מרי" יכול להצטרף לז'אנר הכתיבה הזה במחזאות הישראלית.

ככזה, הוא בוודאי תורם רבות לדרמטורגיה העברית, בהיותו ממילא שילוב שבין המינורי והצנוע למשמעותי, ובעל הערך הספרותי שיש בו.

קל אם כן להתחבר למחזה הצנוע והקצר הזה מכיוון שהוא נגוע ונוגע כל כולו בהוויה הישראלית המוכרת לנו, אך בד בבד, שוזר אליה את עומק המשמעות של הכתיבה הדרמטית-סוריאליסטית כפי שנמצאת אצל אלתרמן, גולדברג, ואלוני.

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים