אומר בקצרה את המתחייב לומר על הפחד, אך עיקר דבריי יהיו מכוונים להיפוכו, לאומץ.
הפחד הוא "החבר" הטוב ביותר שיש לנו לשימור עצמי. בלעדיו, היינו נכנסים לסכנות רבות שמחלקן לא היינו יוצאים חיים.
לפחד, זה טוב. זה משמר את חיינו.
חרדה, לעומת זאת היא עניין בעייתי ביותר.
אם עומד מולי אריה, ואני מפחד, אני שפוי.
אבל, אם אני חושב שפתאום יצוץ אריה בחדר – מה שלא סביר, ואין לכך הרבה תקדימים – אני בחרדה, מפני דברים העלולים לקרות רק בחלום.
מי ששרוי בחרדה, דומה במידת מה, לצבי או ארנבת הנלכדים באור פנס. זה השרוי בחרדה מאבד את יכולתו להגיב, בדיוק כפי שמגיב האדם הפוחד.
לא פעם בני אדם, מפחדים לפחד ולכן מעמיסים על עצמם אתגרים מסכני חיים, כדי – להתגבר על הפחד.
אומץ וגבורה קיימים ברמות שונות ובאופנים רבים. כך למשל-נגלה רופאים ומטפלים המטפלים בחולים, שמחלתם עלולה לסכנם ומאידך, נגלה אנשים שגילו אומץ וגבורה בקרב, אך הם אינם מגלים זאת בחייהם הפרטיים והציבורים. די לסקור את שעולה ממעשי אנשי צבא לא מעטים שהיו "אמיצים וגיבורים" כאשר השילו את מדיהם ועברו לאורח חיים אחר.
כל סוגי הגבורה והאומץ האלה חשובים, חיוניים ויש להעריכם.
הצד השני של הפחד הוא האומץ, הגבורה.
סוג הגבורה והאומץ שאני מעריך ביותר נופל בשדה אחר לחלוטין, בשדה הציבורי.
אביא מספר דוגמאות.
הראשון לכולם, בעיניי, בכל הקשור לאומץ אזרחי הוא סוקרטס.
אך לפני שנדון באומץ הלב האזרחי של סוקרטס, נעלה את אומץ ליבו הקרבי.
סוקרטס, השתתף במלחמה הפלופונסית, ולחם בקרבות בפוטידיאה (432 לפנה"ס, הדיפת מתקפתם של הספרטנים בפיקוד ברסידאס), בתבוסה האתונאית בדליון (424 לפנה"ס) וגם לאחר שביתת הנשק בין אתונה לספרטה, בקרב אמפיפוליס (422 לפנה"ס - אז הביס ברסידאס את האתונאים).
יש תיאורים על אומץ ליבו בקרבות אלו. הנה כי כן, סוקרטס "הרוויח" את הערכתנו על אומץ ליבו במלחמה.
בשנת 399 לפנה"ס נשפט סוקרטס בן ה-70 בשל כפירה באלים והשחתת מידות הנוער. סוקרטס ניהל בעצמו את הגנתו ונמצא אשם (ברוב של 281 כנגד 219)
לאחר שנמצא אשם, ובדיון על גזר דינו, הציע את העונש הראוי לו.
סוקרטס, שאפלטון שם בפיו משפטים המתגרים במכוון בחבר השופטים שלו, הציע שתינתן לו הזכות לאכול ארוחת חינם בבית המועצה לכל ימי חייו.
תשובתו זו הרגיזה את בית הדין עד כדי כך שדינו נגזר למוות, ברוב של כ-300 קולות נגד 200 קולות.
תלמידי סוקרטס ניסו לשכנעו לברוח, אך סוקרטס טען כי אדם החי במדינה, מקבל עליו את חוקיה. לכן לא יברח.
וכך פנה סוקרטס, על פי אפלטון אל חבר השופטים - "אם אתם חושבים כי בהורגכם אותי תצליחו למנוע מישהו מלגנות את חייכם המושחתים, אינכם אלא טועים. אין זו דרך מילוט אפשרית או מכובדת"
ההיסטוריון היווני הקדום-כסנופן, מביא את סיפור משפטו של סוקרטס באופן שונה לחלוטין, כאילו, מדובר בשני משפטים שונים.
ידוע שאפלטון לא נכח במשפט עקב מחלה, או מחלה מדומה, לא ידוע אם כסנופן אכן נכח בו בעצמו.
קאיוס פאבריקיוס, נציג רומא, שנשלח לפירוס, (היה קרוב משפחה של אלכסנדר הגדול, והיו מי שהשוו את כישורי המצביא שלו לאלו של אלכסנדר), להמשך משא ומתן... פירוס הציע לו כסף וזהב "לא לשם שוחד אלא לשם ידידות ורעות" כלומר, "קבל שוחד אבל לא נקרא לכלב בשמו."
קאיוס דחה את ההצעה.
לאחר מכן, פירוס ניסה להפחידו בעזרת פיל. (זו מקבילה להעמדה שלו מול קנה טנק כיום)
קאיוס לא נבהל והשיב: "זהבך לא עשה עלי רושם אתמול ואף החיה הזאת, היום"
פירוס התרשם ממנו והציע לו ידידות לאחר שייחתם הסכם עם רומי ושיהיה ראשון ידידי המלך.
קאיוס השיב: "המלך, דבר זה אין בו משום תועלת לך, כי אלה שהם מכבדים ומעריצים אותך עכשיו, ירצו, לכשיתנסו בי, שאני אמלוך עליהם משתמלוך אתה עליהם".
קאיוס דחה את השוחד, האיום והחנופה.
מוציוס, חייל קומנדו רומאי, נשלח להרוג את פורסנא מלך האטרוסקים, בזמן שמלך זה ערך מצור על רומי. מוציוס נתפס והועמד לדין. מוציוס רצה להראות שאינו מפחד ושם ידו באש, וידו נשרפה, פורסנא עצמו דחק אותו מהאש בראותו את גבורתו ואומץ ליבו של מוציוס. מוציוס "זכה" לכינוי "סציבולא" – איטר.
נירון היה אחד הקיסרים המטורפים של רומא, רומא "רעדה" מפחד, ממנו, ממעשיו, שחלקם היה מטורף לגמרי. נירון רצח את אימו, ורבים "מידידיו"
תראסאה פטוס, היה אציל רומאי ונהג אחרת. הוא היה סנטור אמיץ לב ואמר בסנט: "לא את אשר ראוי הנאשם הרשע לקבל עלינו לפסוק. לא בימי פרינקפס דגול, ובסנט, אשר אין כל כפיה כובלת את ידיו" תראסאה, עושה מהלך אירוני מדהים של הפוך, על הפוך.
נירון היה באבל, בשל מות בתו ושל פופיאה סבינה, אשתו השנייה, אותה רצח במו ידיו, אך גם באבלו דאג לסמן את תראסאה מאחר ולא הזמין אותו לטקסי האבל.
תראסאה לא חשש מדבר אף לא ממותו והמשיך לעמוד על שלו, באומץ רב ועורר בכך את זעמו של נירון. לבסוף הוצא להורג - על ידי פקודת נירון שהוא יתאבד, כפי שנהג נירון, מאוחר יותר בסנקא, שהיה מורהו.
"גדול כוח של הצדק לסבול סכנות מכוחה של האכזריות ליצור אותן" - סיכם סנקא, לפני שהתאבד.
תיאור התאבדותו של תראסאה בכתבי טאקיטוס לא הושלם ונקטע באמצע המשפט: "כשניגר הדם, היזה ממנו על האדמה ובקוראו לקוויסטור אמר: 'נוסכים אנו ליופיטר הגואל. הביטה נא נער, יהא רצון שיבטלו האלים את האותות המבשרים, אך נולדת בזמנים בהם ראוי לחזק את הלב במופתים של גבורת הנפש' אחרי כן, כשבושש המוות לבוא והדבר הביא עליו ייסורים קשים, הסב/את מבטו/ אל דימטריוס..."
כך באמצע המשפט מסתיימים כתבי טאקיטוס.
ונעבור כעת לזמנים ונושאים הקרובים יותר לימינו.
בשנת 1920 בקובץ מאמרים לכבוד יום ההולדת 70 לפרויד, כתבה קארן הורני, שהייתה אחת הנשים הראשונות שהצטרפו לאגודה הפסיכואנליטית, מאמר בו תקפה את פרויד.
פרויד היה בשלב הזה "אבי הכנסייה", הוא לא היה "דיקטטור" אלא שהיה קשה מאוד לחלוק עליו, היחס אליו היה כאל נביא, מבשר. וגם מי שחלק עליו, התייחס אליו כנקודת התייחסות, שממנה, ואליה, בעדה, או נגדה מכוונים דבריו.
פרופסור שלמה אבינרי אמר על בית הכנסת האורתודוכסי: "אני לא מאמין, אך בית הכנסת שאני לא הולך אליו, הוא בית הכנסת האורתודוכסי" כך, גם מי שלא הלכו עקב בצד אגודל אחר פרויד, לא הלכו אחריו כמו היה, "בית הכנסת האורתודוכסי, שאליו הם לא הלכו.
מאמר, היוצא נגד פרויד, בקובץ ליום הולדתו ה-70 הוא גילוי של אומץ ו... מרדנות.
כאמור, האומץ הפיזי חשוב ויש לכבדו.
אך אין לזלזל, או אפילו להעריך יותר אומץ אזרחי.
אומץ אזרחי כפי שגילה קאיוס פאבריקיוס, מול פירוס עומד בשני הקריטריונים – הפיזי והאזרחי. פירוס היה יכול להוציאו להורג בניד יד. ובכל זאת, העז קאיוס לומר דברים שהיו עלולים לעלות לו בחייו.
מוציוס, עומד גם הוא בשני הקריטריונים, הפיזי והאזרחי. שהרי, הוא נשלח כלוחם קומנדו להרוג את
פורסנא מלך האטרוסקים. דבריו שנאמרו לאחר שנתפס הם סוג של אומץ לב צבאי ואזרחי מהמעלה הראשונה.
תראסאה פטוס, עומד מול דיקטטור מטורף שיש לו "קבלות" על רצחנותו, ולא נרתע ומשלם בחייו על אומץ ליבו. לא הייתה שום "סיבה" לעמידתו מול נירון מלבד התנגדותו לדיקטטורה.
ואחרונה חביבה, קארן הורני, שהיה לה אומץ לעמוד מול פרויד, ופמליית הגברים סביבו (האגודה הפסיכואנליטית הייתה "יצור" מוזר, הם טיפלו האחד בשני, עשו זה לזה "אנליזה" עד לרמה של "גילוי עריות פסיכואנליטי". גם הקרבה הזאת הקשתה על חברי האגודה לבקר זה את זה ובמיוחד את פרויד. זה לא מנע כמובן מחברי האגודה לבקר את פרויד, אך, תמיד המבקר היה מצוי בסוג של קושי, לבקר את "האב המייסד").
הנכונות לשלם מחיר אישי, אפילו אם הדבר כרוך בסכנת נפש כפי שזו עמדה בפני הדמויות – מלבד קארן הורני – שאת האומץ שלהם הבאתי למעלה, נכונות זו, היא אומץ עילאי.
הנה כי כן, אומץ לב אזרחי, חשוב לא פעם יותר מאשר גבורה ואומץ בקרב... או לא נופל ממנו.
בעולם המערבי מקובל שדמוקרטיה היא צורת הממשלה הגרועה פחות, מבין אלו הקיימות – כפי שקבע צ'רצ'יל, ועמידה מול שליט, אינה דומה כלל לעמידה מול נירון, או שאר הדיקטטורים של זמני עבר.
אך, גם בדמוקרטיה עדיין נדרש אומץ לב אזרחי כדי לעמוד מול עוולות, וגם בדמוקרטיות מי שיוצא נגד השלטון משלם לעיתים מחיר.
שלטון, כל שלטון, גם אם העומד בראשו "סופר דמוקרט" ייטה במהלך הזמן להיות ריכוזי יותר, ויזלזל בזכויות אזרח וינסה לקצר תהליכים משום שעצם השלטון מוביל לכך.
שלטון, כל שלטון, לא יכול להתקיים ללא בני אדם שיעשו את רצונו, יחוקקו, יאכפו, ישפטו. זו מערכת שלמה שצריכה לעבוד תוך איזונים הדדיים.
העומד בראש השלטון, ויהיה מוכשר ככל שיהיה, ויהיה שד משחת, ויעבוד 24/365 ללא תנומה, לא יכול לעולם לשלוט ללא משתפי פעולה. המונח משתפי פעולה לא נאמר כאן לגנאי, אלא מכוון לרמה הטכנית – עבודה משותפת. אם אין מי שיסייע לשליט, הוא נעשה חסר אונים. אין ביכולתו לחוקק, לשפוט, לאכוף. אין ביכולתו לגבות מס. המערכת תקרוס לחלוטין ללא האנשים המסייעים לשליט, לשלוט.
על כן, האנשים שעובדים עם השלטון, המקורבים, הסייענים חייבים להיות אמיצים ולעמוד מול השלטון, מול השליט כאשר זה סוטה מהדרך ולו גם במחיר אישי.
חייל אחד בקרב לרוב אינו יכול לעשות מעשה שהוא "שובר שוויון" – אולי להוציא מהכלל טייסים שכלי ההרס שבידיהם אדיר ובמחי פצצה או שתיים יכולים לחסל כור גרעיני.
לעומת זאת, אזרח, אחד, שניים, העומדים מול השליט, מול השלטון, יכולים לשנות מגמה.
ברור שהיוצא נגד השלטון עלול לשלם מחיר אישי.
ועל כן, דרוש אומץ לב אזרחי.
אמירתו המוזרה של נחמן מברסלב "והעיקר, לא לפחד כלל" היא אמירה אומללה. שהרי, לא ניתן שלא לפחד. הפחד, שומר עלינו, בין שמדובר בפחד ממעשה פיזי כמו מלחמה, או חיה רעה ובין שמדובר באומץ לב אזרחי, שהניחן בו, מסוגל לעמוד מול כוחות גדולים ממנו ולעשות את אותו מעשה, אמיץ, ויהיה מעשה זה אשר יהיה.
בדברים רבים, כמו כעס, כך גם לגבי הפחד, אי אפשר למנוע אותו – אפשר לשלוט בו, אפשר להתגבר עליו.
צריך אומץ כדי להתגבר על הפחד. אומץ אזרחי נחשב בעיני יותר מאומץ "קרבי"
