פרק מספר:
ניצנה/ אביחי אורן


כורסת הטלוויזיה שלי ניצבה בדיוק באותו מקום שבו היא עומדת כבר שנים רבות. מולה היה מונח ההדום השחור המשמש את רגליי למנוחה, אף הוא ניצב באותו מקום בדיוק. אני זוכר שאת שניהם קניתי בתשלומים עם אשתי עוד כשהיינו יחד, כדי שאוכל להירגע בביתי בשעות שלאחר יום העבודה. כמה פעמים נאלצתי לצוות על עוזרת הבית שלי שלא תזיז את הכורסה ואת ההדום כלל, שתשאירם כמות שהם, כפי שהיו במשך כל השנים האלה.

גם את החפצים ואת הרהיטים האחרים שבבית ביקשתי ממנה לא להזיז ולא לחולל בהם שינוי כלשהו. העוזרת ביקשה למחות על כך, שכן איך אפשר לנקות את הבית בלי להזיז את החפצים שבו? אולם, לנוכח פניי המקציפות ואיזו חומרה שעטיתי עליהן, הבינה שאין להתווכח עמי עוד, ושאת הוראותיי יש למלא כלשונן. זו הייתה אותה ארשת פנים, חשבתי, שבאמצעותה השגתי אומנם הישגים רבים, אך גם נחלתי אכזבות וכישלונות. שאלתי את עצמי מדוע אני ממשיך להזדעף כך, לדבוק במה שהתגלה פעמים רבות כבלתי יעיל עבורי, במיוחד לאחר עזיבתה של עַָדָה אשתי ולאחר התרחקותם של ילדיי ממני.

רגליי היחפות היו מונחות על ההדום. בין רגליותיו נעלי הבית שלי, הנראות כבר משומשות. שני חורים קטנים נפערו בירכתיהן, סיבי צמר מדובללים בקושי מחברים בין חלקי הבד. וכיוון שלא רציתי להיראות בעיני עצמי מוזנח, בחרתי לא להכניס את רגליי לתוך נעלי הבית. מוטב אפוא להישאר יחף. בעזרת האגודל של רגלי השמאלית מיששתי את כרית רגלי האחרת, משרטט עיגול דמיוני. לרגע התרחק ממני העיגול לתוך אדי הקור העולים לעת בוקר מירכתי חצרי. ירייה אחת לתוך העיגול, הרהרתי, ואז המטרה תושמד ותיעלם, כמו באותו דוכן משחק "קליעה למטרה" בלונה פארק, לשם ליוויתי פעם את ילדיי, תחילה כאנוס ואחר כך משתלהב לפתע. אולי כי נזכרתי באירוע דומה שאירע בילדותי ליד הנמל של עירנו, הים האגאי פרוש לפניו, כחול ושטוח.

לרודוס עירנו היה מגיע מדי קיץ לונה פארק כזה לשבועות מספר. פעם הלכתי לשם עם אחי הגדול. דומה כי יום חג היה זה, אולי יום העצמאות, אבל של האיטלקים. הם אלו ששלטו באי באותן שנים. ידו של אחי, אשר פלומת נעורים כיסתה את אמתה, אחזה בידי הקטנה בעוז. בעודי מתבונן כמעריץ בפלומותיו, בבגרותו כבר, נדחקתי בין הגבוהים ממני. כמו אחי השתדלתי לשרבב ביניהם את ראשי, לבדוק על מה המהומה שגירתה את סקרנותו של הקהל שבתוכו כבר נעתי לכאן ולכאן. אבל לרגע משהו ערפל את עיניי, עשן סיגריה צרב בהן. עצמתי אותן ומצמצתי חליפות, אחר דחקתי בעצמי להתבונן קדימה. עד מהרה הבנתי שהכול שואפים להגיע אל הדוכן שממנו נבזקו יריות רובה אוויר אל מטרות נייחות. "פופ פופ..." ושוב: "פופ פופ..." שמעתי זאת ללא הרף, ובעקבותיהן השתרר הד המום שנפרץ לפתע על ידי קריאות עידוד ושמחה שעלו מן החבורה המקורבת ליורה. עד היום איני זוכר אם הצלחנו להגיע לדוכן ההוא. שום תמונה על כך לא נחקקה בראשי, ולשאול אין כבר את מי. אחי הגדול איננו זה שנים רבות, כך גם הוריי, אחותי ואחי הקטנים.

בעוד שעה קלה, ידעתי, תגיע המונית ותיקח אותי לחיפה, לכרמל. שם הכינה לי אחותי חדר בביתה, שאותו שיפצה וסיידה עבורי. גם מיטה חדשה ורחבה הכניסה אליו כדי שיהיה לי נוח. את אותו חדר היא השכירה פעם לסטודנטית מהטכניון כדי להוסיף איזה "בנפיט" להכנסתה, אמרה, אבל השידוך לא עלה יפה, ולאחר שבועות מספר עזבה הסטודנטית את ביתה בפתאומיות. "יש הרגלים שבגיל מבוגר קשה לשנות אותם," תירצה אחותי את הכישלון הזה, ואחר כך לא חיפשה שוב דיירים אחרים. הרהרתי כי להסתלק מביתה לא אוכל לפי שעה, הרי אני עציר בו - כך פסקה השופטת בשימוע שנעשה לי אחרי שבעת ימי מעצרי.

"עד אשר כל ענייני התביעה יתבררו," רעמה, "במקום לשהות בתא המעצר, תגור תחת השגחתה של אחותך." והסנגור שלי לחש לי וחייך: "תשמח! להחלטה טובה מזו לא יכולנו לצפות." במהלך השימוע ראיתי איך רוזי, אחותי, מתבוננת בשופטת בעיניים כלות. נראה כי כל מה שאחותי חלמה שיהיה בה עצמה, התקיים באותה שופטת. יושבת לה מאחורי דוכנה, כולה שליטה, זקופה, שערה האדום הקוצני כמו עומד להתפרץ בכל רגע כשלהבת יוקדת ולחרוך את כל סביבתה. בדברה הייתה השופטת מזדקפת עוד ועוד, עגילי החישוק שלה היו מתנועעים לפי מקצבי לשונה, וכך גם תנועות ראשה המדויקות והמוקפדות, בעודה פוסקת ומתרה. דבריה מילאו אז את אולם בית המשפט. הגה אחר לא נשמע, בעצם לא היה מותר.

"סי... סי..." מיהרה רוזי לענות לכל הנחיה שלה.

"מה סי סי?" שאלתי, "אחרי יותר מארבעים שנה בארץ, את יכולה להגיד כן כן."

אלא שמיד השתתקתי לנוכח פניה המחמירות של השופטת, מחמירות אף יותר משלי, חשבתי. אולם מאוחר יותר בלשכתה הסכימה השופטת לבקשתם של פרקליטי וסגן מנהל החברה שבה עבדתי, שאשהה בביתי ימים אחדים עד אשר החדר שבדירת אחותי יהיה מוכן עבורי. רפאל, סגן המנהל, סיפר לי כי הבטיח לשופטת שיום-יום יבוא לביתי כדי להשגיח עליי, אלא שבפועל אפילו יום אחד הוא לא הגיע לפה, ובמקומו שלח את נהגו, שאף היה מביא לי את מזוני. המזון המבושל כבר היה מונח בתוך קופסת פלסטיק עטופה בשקית נייר. "אתה רק צריך לחמם את זה בטוסטר-אובן," אמר לי הנהג עוד ביום הראשון לבואו, מסביר לי איך לעשות את מה שעדה תמיד הייתה עושה עבורי. אַחַר ניתק ממני כאילו הייתי נגוע באיזו מחלה מידבקת. חיממתי את האוכל בדיוק לפי הוראותיו. מאז ימי מעצרי, הרהרתי, התרגלתי לציית להוראות שאת פשרן אין טעם לבדוק. אכלתי את התבשיל מתוך הקופסה ובעמידה לרוב - בדרך כלל היה זה בשר עוף, אורז וירקות מאודים - באמצעות כף עץ גדולה שעדה הייתה משתמשת בה לצורכי בישול. כיוון שתיאבון רב לא היה לי, אכלתי מעט. התבשיל המבעבע הנספג באטיות בקרביי היה כמו חומר זר המוחדר לגופי בכוח. לרגע לא התיישבתי על אחד הכיסאות שסביב שולחן המטבח, כאילו המקום הזה לא היה ביתי עוד. הטקס הקצר הזה נתפס בעיניי כהמשך לשגרת יומי בבית המעצר. ארוחות בזמנים קבועים, מנות מדודות, אותו תפריט כמעט מדי יום. ברקע, תאים ומסדרונות רוחשים אדם. לכן שמחתי לחזור לכורסתי ולרבוץ עליה, חופשי להרהר בכל העולה על רוחי בלי שאיש יפריע לי.

נזכרתי כי אחרי שנישואיי התפרקו, הפצירה בי אחותי לנטוש את המרכז המהביל והדחוס, שם רק אֶמּוֹג לי לאטי עד יומי האחרון, ולעקור לחיפה. כך גם אוכל לחיות בקרבתה, אמרה, וכמו כן, האוויר טוב וצלול על הר הכרמל, ומסביב נוף הרים ירוק המשיב את הנפש.

"הכול מזכיר פה את סלוניקי," הוסיפה, "אם כי רק מזכיר, כי שָם, למשל, ההרים המקיפים את העיר היו גבוהים ומפחידים מאוד. העצים שעליהם טיפסו כמעט עד לשמים."

אמרתי לה שכאשר משפחתנו עקרה מסלוניקי לרודוס הייתי בן שלוש בסך הכול, מה כבר יכולתי לזכור? היא הייתה בת עשר, זוכרת כל פרט, מעין ארכיון משפחתי הייתה בגיל כה צעיר. אחר כך, כשהגעתי לסלוניקי כנער, זה כבר היה אחרי המלחמה, הכול סביבי נראה לי חרב ומיותם.

"אתה?!" גיחכה כנזכרת, "כל הזמן נצמדת לשמלה של אמא. לאן שהלכה, היית אחריה, מחזיק בה בכל הכוח. כאילו..." היססה מעט ואחר ירתה, "לתוך הגוף שלה רצית להיכנס."

דבריה היו כחץ שחדר ללבי, אבל התנערתי מהם מיד, אולי כי ידעתי שאחותי מעולם לא  ויתרה על שאיפתה להעניק לי את חסותה, ועתה נראה כי נפלה בידה ההזדמנות לממש זאת, שכן הייתי לבד, ובדיוק כמוה!

"מאז אתה עקשן כזה," המשיכה, "מחפש את הפינה שלך, שממנה לא תזוז."

"ובפינה הזאת אני נשאר בינתיים," הודעתי לה.

לפתע האור ריצד בעיניי כאילו היה נורה שעומדת לכלות בכל רגע. עצמתי את העיניים לשעה קלה, מקווה שהפיזוזים הללו ייעלמו מעצמם. לרגע חשבתי שלא מדמדומי השחר הם מתעתעים בי, אלא משום שחל שיבוש מדאיג בראייתי, וכי עליי לבדוק זאת בהקדם. לפעמים אלו סימנים של מחלה קשה, ידעתי. כשפקחתי אט אט את עיניי, שרוי בחרדה קלה, נדמה כי אור היום התאחה ברקיע מעל, משווה לו גוון תכלת, אפרורי מעט, אולם חצרי נותרה מעומעמת, ירכתיה אפלות במקצת. כדי לוודא שראייתי תקינה, משכתי את מבטי אל עבר חלקת הדשא עד לקרן החצר, מדלג על איזו צללית ששָכנה בחלקה הזאת דרך קבע, משוטט הלאה, למה שמצוי מעבר לגדר. ואכן, צפיתי במוסד למפגרים שהוקם שם לפני חודשים אחדים במגרש הקוצני והריק שהשיק לחצרי שנים.

בשבועות הראשונים לקיומו של המוסד היה שם שקט למדי, אם כי לפעמים פרצו ממנו קריאות קצרות, קטועות, כמו מתביישות בעצם קיומן. עד אשר יום אחד נשמע קולה ההחלטי, אך הרוטט משהו, המנסר אפילו, של איטה, המטפלת הראשית. לא היה בקולה שום נחמה או איזה קורטוב של יופי, קלוש ככל שיהיה. קולה מילא מיד את החלל, מכסה על יתר הקולות שבקעו מהמוסד ולא מותיר שום אפשרות לחמוק ממנו. וגם אחרי שהתפוגג, הקול הזה המשיך להדהד בראשי במשך שעה ארוכה, מקשה עליי להתרכז בכל פעילות אחרת. כאילו ניבאתי אז בלבי את העתיד להתרגש עליי בגלל איטה זו או בגלל ניצנה, העוזרת שלה, מקור אסוני ותשוקתי כאחד. לכן, אולי, זמן רב לא גזמתי את הגדר החיה החוצצת בין חצרי לבין המוסד, קיבעתי אותה כמסך עבורי. הגדר הזאת גדלה פרא, שולחת את זרועותיה לכל עבר, מגנה עליי מפני מה שביקשתי להתרחק ממנו.

לפני ימים אחדים צלצלה אליי רוזי והציעה לי כי לאחר שאגיע אליה לחיפה, אשתול דשא בחצרה, גם כדי שתהיה לי תעסוקה וגם כדי שהפרידה מביתי לא תהיה כואבת מדי. שאלתי אותה אם היא מבקשת להשיב את מה שלא ניתן להשיב עוד. היא ניסתה להרגיעני וסיפרה לי במין חדווה שמאחורי חצרה משתרע לו יער קטן, שממנו בוקעים לעתים קולות של חיות קטנות, ובמיוחד בלילות, כשהכול מסביב נעשה שקט, אפשר להאזין להם, לחתולים המייללים במין ביישנות, לציוץ הציפורים וגם לקריאות עופות הבר, הנובעות ממעמקיו של היער. "הקולות האלה יעשו לך טוב על הלב," סיכמה מתוך כוונה טובה.

אמרתי לה: "כאשר אגיע לנהר, אחשוב איך לחצות אותו."

היא אמרה שלהּ הקולות האלה עוזרים מאוד. כמה פעמים ביום היא הולכת אל החתולים שחייהם מתנהלים באזור הגבול שבין היער לחצרה, מאכילה אותם, בדרך כלל אלה חתיכות לחם לבן הטבולות בחלב. כצפוי, אולי, הוסיפה שהיא מעדיפה את החתולים האלה על חברת בני האדם. בפעם הראשונה, החיים העתידיים במחיצת אחותי נראו לי מוחשיים. תהיתי איך אשמור על עצמי שם לבל אהיה כמוה בסוף, כי מי יודע כמה זמן אצטרך לשהות בביתה, אולי אפילו חודשים.

בילדותי, נזכרתי, כדי לענות על שאלות מהסוג הזה, נהגנו לשיר "קה-סרה-סרה..." הן הילדים והן המבוגרים. "קה-סרה-סרה..." זכרתי כיצד זקני העדה היו מזמזמים כשיצאו מבית הכנסת לאחר התפילה אל הרחוב הקר של עירנו. סמוך לבית הכנסת הייתה כיכר, ובפינתה ספסלי אבן תחת עץ דולב ענק, שעליהם התיישבו. וכשלא הקניטו זה את זה או בחשו בענייני ועד הקהילה, הם ניסו להשפיע עלינו, הילדים, מחוכמתם ומניסיונם. בתום הדברים שנסבו על החיים שהיו ועל המוות האורב בפתח, על הגעגועים לאבא ואמא ועל הדורות שחלפו ואלה שיבואו, התוודו כי כל התפילות בבית הכנסת הן בזבוז זמן גמור, וכי הקריאה בכתובים היא לפעמים עינוי. הם אמרו שהם ממשיכים לעשות זאת רק כדי לכבד את זכר הוריהם, עליהם השלום. כך טענו לגבי כל הכתובים, למעט ספר אחד בעל ערך והוא ספר "קהלת".

"כל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מתמלא," ציטטו מתוך הספר. כמה ציטוטים נוספים נתלו בחלל, אך אותם בקושי שמענו, כי נמלטנו מפניהם חרושות הקמטים ומצערם על חייהם האוזלים. טיפסנו על המינרט שבקרן הכיכר כדי לצפות בים האגאי, כחול או כסוף ומבריק בשמש. אמרתי בלבי כי יום אחד אעלה על ספינה קטנה ואשוט בה לארץ שאין בה זקנים כאלה, שחייהם ריקים ולבם מר והם ממלמלים מוכנית את תפילותיהם מתוך חובה כלפי הדורות שהיו ולא למען עצמם.

שאלה אחת שזקני העדה שאלו אז זכורה לי היטב! מדוע הגברים מתים בדרך כלל לפני הנשים? לגברים בזקנתם, טענו, אין במה להיזכר, כי מה כבר אפשר להפיק מחיים שהוקדשו למימוש התאוות? "והתאווה, כאשר היא ממומשת," המשיכו, "מתחלפת מיד בתאווה אחרת וכך הלאה. כמו הנחלים האלה שהולכים אל הים, והוא אינו מתמלא לעולם."

"גבר אף פעם לא מסופק. אף פעם לא מרוצה," אמר אחד מהם. "אף פעם לא יחייך ממש מעומק הלב."

"והנשים?" שאל ילד אחד.

"תשאל אותן," אמר זקן אחר. "מה אנחנו כבר יודעים על הנשים?"

ערב אחד, לאחר שהגרמנים פלשו לאי שלנו - זה היה לקראת סוף המלחמה, בשנת 44 - אמרה לי אחותי: "בבית הזה, תבטח רק בי!" אני זוכר היכן הדבר אירע, תחת עץ הלימון בקצה החצר מרוצפת האבן של שכנינו, שם נהגנו ילדי השכונה להסתודד. החצר הייתה רחבה יחסית, חומת אבן הקיפה אותה. באותה שעה היא הייתה ריקה מאדם. בעת ההיא, שכנינו, היהודים, מרבית תושבי הרובע שבו גרנו, העדיפו להסתגר בביתם בדרך כלל. הם יצאו החוצה לרחוב רק לצורך דברים נחוצים ביותר.

תחילה לא הבנתי את פשר דבריה. אולי כי מאז ומתמיד נהיתי דווקא אחרי אחי הגדול ולא אחריה. אחי מיעט לדבר עמי, דבר שמצא חן בעיניי מאוד, ואילו אחותי פעמים רבות הייתה מקשקשת באוזניי. איזו טרוניה הייתה אז משוכה בקולה. המילים היו מתערבלות בפיה ברצף, עד שחדלתי להקשיב לה.

"אל תסמוך עליו!" אמרה.

"על מי?" שאלתי.

"על אחיך הגדול, כמובן. הוא בדיוק כמו אבא. עובד רק כשמתחשק לו, ואת רוב הזמן מבלה בטברנה, מעשן כשהוא מאזין לשירת הרֶבֶּטִיקוֹ... שירים עצובים כאלה," הסבירה, "נשפכים מרוב רגש. בשביל מה השירים האלה?" קבלה פתאום, "לגרום לגברים חסרי אונים לרחם על עצמם? הרי השירים האלה רק מעודדים אותם להמשיך ולהתבטל! לא להתחייב בשביל אף אחד!"

"אם כי בזמן האחרון," הוסיפה בקול נמוך יותר, "אבא כבר לא מגיע לטברנה שלו..."

בת כמה הייתה אז? אני מנסה להעריך עכשיו. אולי בת עשרים ואחת, אולי קצת פחות. עדיין לא נמצא לה חתן, והיא גם לא ששה לקשור את גורלה עם אף אחד מהגברים הצעירים של קהילתנו הקטנה. וכיוון שיפה לא הייתה, גבוהה וחסונה מדי, ועל כל נושא כמעט הייתה לה דעה משלה, הגברים האלה לא ביקשו את קרבתה. ומחוץ לאי, אין מוצא. מלחמה נוראה השתוללה, הגבולות סגורים היו כולם, וגברים אין! מדי פעם הייתה מתנאה בפניי בידיעותיה על מהלכי המלחמה, ואף ידעה כל שמועה בנוגע לגורלם של היהודים החיים במקומות אחרים. ואני? פחדתי לחשוב על כך.

עתה נראה היה כי הגורל הזה הגיע גם אלינו. ברחובות הראשיים של העיר נראו חיילים גרמנים לרוב, פוסעים בזוגות או בחוליות קטנות, חמושים תמיד. לרחובות האלה לא העזנו ללכת. "שום דבר לא יֵצא ממנו," פסקה. "איזה מין בן אדם הוא אחיך? כששואלים אותו שאלה על עצמו, במקום לומר מה הוא חושב או מרגיש, מיד הוא משקר! כנראה מפני שאין לו שום מחשבה משלו."

"או בגלל הסיפורים האלה שהוא שומע כל יום בטברנה, ככה הוא התרגל לשקר," ניסיתי לעזור. אחי המשיך לפקוד את הטברנה שלו, אף שחל איסור על היהודים להיכנס למקומות שבהם היוונים היו מבלים. מתוך הרגל שלא היה יכול לוותר עליו או שלא פחד מכלום, כפי שהצהיר. הוא לא האמין שעלולים לגרשו משם.

"בדיוק! שום מילה שנאמרת שם היא לא אמת. הכול זה פנטזיות של גברים."

מה זה פנטזיות של גברים? לא ידעתי, ולשאול אותה על כך לא רציתי. רק לא לעצור את שטף דיבורה, כי בפעם הראשונה בחיי הייתי סקרן לשמוע מה תאמר בעוד רגע, או לאן כל הדיבור הזה מוביל.

"הגברים האלה הם כמו ילדים," הוסיפה.

"ואמא?" לחשתי לפתע. "בה אני יכול לבטוח?"

"אמא..." לחשה כמוני, אבל מיד הרימה את קולה, להדגיש אולי את סמכותה או לבשר לי על המרד שהיא מבקשת לחולל במשפחתנו בקרוב. "מה אתה חושב, שאתה הילד האהוב עליה?"

הייתי המום! אולי כי בתוך לבי כך האמנתי, שאני הילד המועדף על אמי, אבל למילים מפורשות כאלה מעולם לא ציפיתי. קצף אדמדם ודאי עיטר את לחיי.

"תאמין לי, ויקטור," אמרה, "אני האדם החזק היחידי בבית הזה. רק אני יודעת מה קורה פה," היא נטלה את כף ידי וכך יצאנו מהחצר ההיא והלכנו צעדים ספורים לדירה הדלה של משפחתנו, בצד השני של הסמטה. טיפסנו על גרם מדרגות מתעקל ונכנסנו לחדר המגורים של הדירה, זה שבלילות הפך לחדר השינה של הורינו. נראה שאחותי ידעה מראש שאיש לא יהיה בבית. נדמה לי שאמרה כי בני הבית יצאו אז לבקר את סבתנו שחלתה. היא הושיבה אותי על כיסאו של אבי. נדהמתי מתעוזתה, אך במעשיה כבר בטחתי. לאחר מכן, הגישה לי ספל קקאו חם, משקה נדיר באי שלנו בימים ההם. עצם העובדה שהצליחה להשיג משקה כזה, העלה את ערכה בעיניי.

היא התיישבה לידי ממש, על כיסא קטן, כבר אוחזת בידה ספלון מחרסינה ובו צ'אי תורכי, המשקה האהוב עליה, ולוגמת ממנו לגימות אטיות, מחושבות. חשתי שעליי להגיד משהו.

"למה את רוצה לעזור לי?" שאלתי.

"כי אתה מיוחד! שונה מכל בני המשפחה הזאת," אמרה. "אתה חרוץ ואוהב ללמוד. הנה..."

והצביעה על הקיר שמעל השידה החומה של הורינו, שם היו תלויות שלוש תעודות ההצטיינות שזכיתי בהן מטעם בית הספר של הקהילה שבו למדתי. התעודות היו נתונות בתוך מסגרת זכוכית. יום-יום אמנו טרחה לנקותן.

"אף אחד מאיתנו לא היה תלמיד טוב כמוך. אתה היחידי פה בבית שמסוגל להצליח, להביא תועלת לא רק לעצמך, אלא גם לחברה."

"ואמא?" שאלתי, "היא לא חרוצה? לא מסורה?"

"ודאי שהיא כזאת! והיא באמת עובדת קשה, אבל בסוף היא תעשה את מה שאבא יורה לה. כך חינכו אותה..."

ולכן נגזר גורלי בזכות ההכרה הזאת שלה זכיתי מאחותי. אחר כך, במשך כל השנים האלה בארץ, היא לא תאמר לי שוב דבר מעין זה. כעבור חודש, נדמה לי, נמלטנו שנינו מרודוס ועשינו דרכנו לפלשתינה דרך הים הגדול, מקום שבו עלתה השמש מדי בוקר, קרניה מלהטטות על קירות החדר כשהייתי מתעורר.

לבית המעצר רוזי לא הגיעה. לא אפשרו לה זאת, אמרה לי לאחר שחרורי. מובן שלא סיפרתי לה כי מלבד פרקליטי, רק אדם אחד הורשה לבקרני שם, ואני בחרתי בסגן המנהל, ידידי הטוב, האיש שקיבלני לחברת הבנייה שבה אני עובד יותר מעשרים שנה. גם הוא מיוון, אבל מסלוניקי. תחילה חשבתי שבזכות מוצאנו המשותף זכיתי במשרת מנהל התחזוקה של החברה, משרה שדבקתי בה בכל השנים האלה, אבל אחר כך הפסקתי לחשוב על כך. כעשרה עובדים היו כפופים למרותי ובכך הסתפקתי. ליותר מזה לא שאפתי. חשתי שכל אדם נבון צריך לדעת מהו מקומו ומתי עליו לחדול לבקש יותר ממה שהשיג עד כה. כאילו יש איזה סדר סמוי בעולם שממנו אסור לחרוג, ומי שחורג סופו להיענש.

באותה פגישה בבית המעצר שמעתי לראשונה על עורך הדין עובדיה, כמה שהוא חכם ומנוסה. רפאל התפעל ממנו ומיד ציין שהוא גם בן העדה שלנו, בן הדור השני. והוא זה שיחלץ אותי מפה - היה בטוח בזאת! - רומז לי שפרקליטי התחיל כבר לפעול...

"תחייך! אתה בסך הכול נראה לא רע," הפטיר.

לא הבנתי איך לא חש בהשפלתי אז, אבל למענו הצלחתי להעלות בפניי מעין חיוך. גם הוא חייך, אבל חיוכו דעך במהרה. סיפרתי לו על הרשימות שהתחלתי לכתוב בתאי לאחר שהסתיימה חקירתי וחוקריי ביקשו להשאיר אותי בתא לזמן נוסף, אולי כדי שהמקום הזה יחליש אותי. ואכן, מסביב היה רעש נוראי. המוח שלי דפק בקדחתנות, לא הייתה לי שום מנוחה, כמו הצטדקתי, אז ביקשתי מאחד הסוהרים מחברת ועט, ועל מיטתי התחלתי לכתוב, לעשות סדר בדברים, ובזכות זאת - להירגע. במהלך הכתיבה הרעש באוזניי פחת, נשמע עמום. כתבתי על כל מה שקרה לי מאז שעדה עזבה אותי ועד למעצרי. גם על רודוס ועל עלייתי לארץ, ואף על סלוניקי שאחרי המלחמה, כתבתי. נסחפתי. לא יכולתי לעצור את שטף המילים. הן פרצו ממני ורצו על הדפים ללא מעצור, כמעט מטפסות זו על זו.

"וגם עליה כתבת?"

את שמה הוא לא ציין.

"עוד לא..."

"תגמור!" ביקש, "ואחר כך תיתן לי לראות. זה חשוב!"

"למה זה חשוב?" שאלתי במין תמימות. "מדוע הביוגרפיה של אדם כמוני חשובה למישהו? במה היא יכולה לתרום בכלל?"

"זה חשוב! הרי האשימו אותך ברצח..."

לפעמים שכחתי את זה. חשתי אז כאילו לא אני בבית המעצר אלא מישהו אחר, ושכל מה שקרה לי בשבועות האחרונים הוא בעצם קטע מאיזה סרט או סיוט לילה שעוד מעט וייגמר.

 

ביום שבא לקחתני מבית המעצר, אולי כדי להודות לו, מיד הבטחתי לו שבחיפה אכתוב מחדש את כל רשימותיי, והפעם בכתב יד נקי ומסודר.

"מצוין!" טפח על שכמי בעודנו פוסעים למכוניתו. "וכשתגמור תשלח אליי את כתב היד, ואני אעביר אותו לארגון. אם אתה מרשה, כמובן."

"איזה ארגון?" קטעתי אותו.

"איזה? יוצאי יוון והאיים, חביבי. הם רוצים להפוך את הרשימות שלך לספר." ושוב טפח על שכמי.

"ספר? מה פתאום! אני לא צריך את הפרסום הזה," זעקתי. "אני רוצה להישאר אנונימי." רק לחזור לחיי רציתי, לשקט שלי, לימים שלפני הסערה.

"אל תדאג, השם שלך לא יופיע על הכריכה. ובינתיים אני אחפש עורכת מתאימה לספר. בעצם, כבר יש לי מועמדת."

"עורכת? על מה אתה מדבר?"

"כן. עורכת, והיא משלנו. אבא שלה היה שנים חבר בהנהלת הארגון. הוא נפטר לא מזמן, והיא בחורה מסורה מאוד, עורכת את כל הפרסומים של הארגון וגם כותבת ספרים של ניצולי שואה, ולא רק מיוון. שנים מחכים אצלה בתור. ומלבד זאת, היא כותבת את הדוקטורט שלה  באוניברסיטה על שפת הלדינו."

רק כשנכנסתי למכוניתו נזכרתי בהם, באנשי הארגון הזה. שנים הרי היו שולחים אליי אחת לכמה חודשים חוברת מטעמם, ואני הייתי משליך אותה לפח. המשכתי לנהוג כך גם כשהחוברות האלה כבר היו מודפסות על נייר כרומו יקר ומהודר. אמרתי בלבי: אני חי פה בארץ, אזרח במדינה שלי, אז בשביל מה אני צריך אותם, את יוצאי יוון והאיים?

רפאל התניע את מכוניתו במין להט הנכון למעשים, או שמא כעס עצור? על מה בדיוק? הרהרתי, ומיד יצאנו לכביש המוליך לביתי.

"תשמע!" אמר אחרי דקות מספר, "הספר הזה יהיה גם כפרה על העוול שנעשה לך. הרי בימים האחרונים בכל העיתונים, בתקשורת, סיפרו על המקרה שלך."

"ולמה הם ציינו שעלית לארץ מיוון?" קָבל לפתע, "בשביל מה? אם היית פולני או גרמני הם היו כותבים את זה?"

"מי ציין?"

"בעיתון אחד זה היה כתוב."

"אבל הם כתבו רק את האות הראשונה של השם הפרטי שלי," הזכרתי לו את מה שאחותי סיפרה לי זמן קצר אחרי השימוע שלי. היא אפילו שמרה עבורי את כל קטעי העיתונים האלה בקופסה מיוחדת, אמרה, אך המבט שלי גרם לה להשתתק מיד.

המשכתי: "תזכור מה קרה ליורם ביכונסקי, זה שחשדו בו שרצח את רחל הלר המסכנה. לא היה להם שום דבר ממשי נגדו, ובכל זאת פרסמו שם מלא, ואילו בי הם התחשבו."

"כי הוא היה ב'מצפן'. זו הייתה מחתרת נגד המדינה, ואתה לא! אתה יהודי טוב! ציוני... היית רב סרן בצה"ל."

"נכון," אישרתי את המובן מאליו.

"ואם היו כל כך בטוחים בעצמם, בחשדות שלהם," אמר, "הם לא היו משחררים אותך למעצר בית."

"אבל מה קרה איתה?" שאלתי פתאום. קשה היה לי להאמין שהיא איננה או שזו היא בכלל, אבל מיד השתתקתי. צער עמוק אפף אותי. פתאום התוודעתי אליו, לצער הזה שאחז בי במשך דקות ארוכות עד שדעך. אבל משהו עמום ממנו נשאר.

בשעת בוקר זו הכביש היה ריק כמעט. רפאל האט את מהירות נסיעתו, אולי כי החל להרהר בדבר מה שתבע ממנו מאמץ מיוחד. מכוניות אחדות חלפו על פנינו, עוקפות אותנו בזהירות או במין תנופה שעוררה בי תמיהה. לשם מה המאמץ הזה, הנחישות? הרי גם מחר בבוקר הם ייסעו באותה דרך ולאותו מקום כנראה... אבל עוד מעט, ידעתי, אצפה בשדות המוריקים ובפרדסים, אלה המשיבים את הנפש, בכניסה להוד השרון, המושבה שבה עדיין גרתי.

"יש איזו התקדמות בחקירה?" גיששתי. "אולי משהו חדש שאתה יודע?"

"כלום! אבל אני מציע שתשאל את עורך דין עובדיה. אולי הוא יודע משהו."

"אתה יודע שהוא הגן עליך בהתנדבות כמעט," אמר והביט בי. "את המעט שהוא ביקש, רק לצורכי משרד הבנתי, אז הארגון מימן. וזו עוד סיבה שחשוב לעזור להם."

אחר כך הוא סיפר לי כי בקרוב הוא אמור להצטרף להנהלת הארגון. הם הציעו לו את זה, והוא לא יכול היה לסרב. זו הרי מלאכת קודש. חשבתי כי הרשימות שלי יהיו התשורה שהוא רוצה לתת להם כדי להודות על כך שבחרו בו להנהלת הארגון, כנראה במקום אביה של העורכת, שנפטר לא מזמן.

"אנחנו נראה להם סוף-סוף," אמר ואיזו רווחה ניכרה בפניו.

"למי?"

"מה זה צריך להיות?" התרעם, "תמיד רק על הפולנים צריך לכתוב? כל השנים איך הם קיפחו אותנו, כאילו שהשואה קרתה רק לאשכנזים. זה הרזון-דטרה שלהם. בגלל האסון הזה הם מבקשים כל הזמן פריבילגיות! ומה איתנו?"

"גם אנחנו חשובים!" הכרזתי מיד, רק כדי לא להרגיז אותו.

"חמישים ושמונה אלף..." טען. "זה אומנם רק חמישים ושמונה אלף, אבל מה? זה לא מספר מכובד בשבילם?"

"מכובד," הנהנתי.

פתאום הייתי בכל זאת מודאג. איזה שם יתנוסס על הספר? שאלתי אותו על כך.

"ספר? אנחנו נעשה מזה סרט בסוף!" הכריז, "ויקרינו אותו בטלוויזיה. כל המדינה תראה מה שעברנו. אפילו ברודוס, ששמה..."

"אבל אמרתי לך שאני לא מוכן להזדהות... אני מתבייש!"

אלא שפתאום צץ בי רעיון: "אולי בסרט לפחות יקראו לי אריאל?" הצעתי. "זה יהיה שם הבמה שלי."

"אריאל? אתה?"

"כן. זה שם יפה. שם שמסמל גבורה וכוח. וגם תמיד רציתי שיקראו לי אריאל." והבטתי בו, ברפאל. שמו תמיד עורר בי כבוד, שכן היה בו מן האצילות.

"למה?"

"אולי בגלל אריאל שרון," הזכרתי לו. שכן, הוא ידע כמה הערצתי אותו תמיד, עוד מימיו ביחידה 101 המפורסמת, ועד אריק שלנו עם התחבושת במצח, חוצה את התעלה במלחמת יום כיפור ומציל את עם ישראל.

"אז למה לא קראת לעצמך אריאל?" שאל.

"בגלל ההורים, זה מה שאחותי אמרה לי, שהשם ויקטור יישאר לזכרם."

"אל תצטער," אמר, "זה לא בשבילך אריאל. זה שם שלא מתאים לך. אבל אולי ליאון?" הציע כמהרהר, "זה יכול להתאים, כי בסלוניקי היו רבים שקראו להם ליאון, כמו למשל ליאון רקנטי," חייך.

"ליאון רקנטי?" פלטתי מאוכזב. פתחתי את החלון שלידי, פתאום היה חסר לי אוויר.

"אתה יודע כמה כסף האיש הזה עשה? מה הוא הקים בימי חייו, ואיך הוא עזר לקהילה שלנו? מי לא חבר שלו במדינה הזאת? כל הגדולים!"

"איזה גדולים?"

"אתה יודע ששמעון פרס חבר שלו?"

"לאנשים כמוהו אין חברים," חתכתי.

הוא הביט בי במין תמיהה.

"אלה אנשים שעשויים להגיע לפרמיירה של הסרט שלנו ולתת לו את חסותם," אמר. "ואז גם העיתונאים והאנשים מהטלוויזיה יהיו שם. לאן שהגדולים האלה הולכים, אלה מהתקשורת באים בעקבותיהם. אתה מבין? זה יהיה התיקון שלך."

"אבל אני רוצה להישאר בעילום שם!" אמרתי שוב, אולם הוא החל לתאר באוזניי את עלילת הסרט כפי שחזה אותה בעיני רוחו. על ספר כבר לא דיבר.

"לפחות בחמש-עשרה הדקות הראשונות," אמר, "יראו במקביל גם את גירוש יהודי סלוניקי ב-43' וגם את הבריחה שלך מרודוס ממש בדקה התשעים."

את אחותי, שבזכותה ברחנו מהאי שלנו, הוא לא הזכיר.

"ארבעים וחמש אלף! ארבעים וחמישה אלף מבני עירנו," הכריז שוב, "ואני רוצה, ויקטור, שיראו את הכול... כל מה שאפשר, כולל הקרונות..."

"איזה קרונות? בזמן הגירוש לא צילמו כלום!"

"אתה יודע איזה מספר זה? איזה?"

"וזה מתוך חמישים ושמונָה אלף של כל יהודי יוון," הפעם אני הזכרתי את המספר הנורא. לרגע הסתכל עליי כאילו אני שליחו של השטן עלי אדמות! מבטי קפא, כך היה נדמה לי. למזלי, הגענו אז לסמטת מגוריי. במצודד ראיתי כבר את גג הרעפים האדומים של ביתי, ומאחוריו את עצי האורן והברוש. כמו מאז ומעולם ניצב הבית בסמטה הזאת, השכוחה מעט. ארבעה בתים פרטיים היו בה, שניים מכל צד, וביניהם דרך כורכר ללא מוצא, שבסופה שָכן המוסד החדש למפגרים. עוד שבוע לכל היותר, הרהרתי, ואעקור מפה לחיפה.

"היום בערב," אמר כשהוא מחנה את המכונית בפתח הבית, "לא אוכל לבקר אותך, ויקטור, אבל במקומי יגיע לפה נהג מהחברה שלנו, הוא גם יביא לך את האוכל, אוקיי? ותיזהר! אל תצא מהבית. אל תסתבך."

"בסדר," כמעט לחשתי.

יצאתי מן המכונית ופניתי בצעדים מדודים אל עבר הבית. לרגע היה נדמה לי ששנים לא הייתי בו, אך לפתע חשתי במספר זוגות עיניים נעוצות בי מתוך אותם בתים שבסמטת מגוריי, עיניים שלבטח עקבו אחריי עד שנכנסתי לביתי. אלו אותן עיניים שייתכן כי ראו אותי בערב ההוא ניגש לשער המוסד, עומד שם ומחכה לניצנה שלי, חשבתי. רציתי אז להיעלם בתוך הבית, לא להיות קיים יותר בשביל אף אחד.

 

 

 

 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים