אני יודע לחתוך במקצועיות לקרדה.
הציפורניים שלי גזוזות עד מתחת לעורי. ככה חינכו אותי "בשביל שיראה נקי". אני גם כוסס ציפורניים. בן 39. נמוך קומה. שמנמן, העיניים שלי שחורות גדולות .
לא אהבתי ללמוד. הייתי חולם בשיעורים ולא ידעתי צורה של אות. אמא שלי אמרה לי שיש לי ידי זהב אבל אני לא-יוצלח. הייתה שולחת אותי לקניות בשווקים.
כך גם גיליתי את שוק הכרמל.
אני מסתכל מהצד על כל האנשים. מכיר ויודע כל אחד מתי מגיע וכמה זמן הוא מחכה. אני לא אוהב שאנשים מזמינים דג וממשיכים בקניותיהם. רוצה שיעצרו ויסתכלו עלי - מלאכת האומן. וההצגה הגדולה שלי מחייבת קהל.
אני יודע שאני כמו להטוטן. הקהל עומד סביבי ומסתכל על תנועותיי הגמישות, ישרות ומדויקות. כל אחד מחכה בסבלנות. איש אינו ממהר. העיניים נעוצות בסכין והיא כמו יש לה חיים משלה. מבריקה, עובדת בזריזות בקווים מדויקים. חותכת, מנקה.
בכפר שלי בזים לי על מלאכתי אבל כאן, אני מלך.
אני ערבי, נשוי עם שני ילדים. ישן בחנות בשוק הכרמל בתל אביב, כל השבוע. בסופי שבוע חוזר לכפר שלי. אין לי רישיון שהייה. תמיד עסוק בלברוח.
החיים בשוק מתנהלים לפי שעות היום והלילה. הסחורה מגיעה מוקדם בארבע בבוקר.
כשהמשאית מגיעה אני פורק את הסחורה , זיתים, גבינה צהובה, דגים. מכין את הדוכן, מניח עליו פלסטיק שקוף, קעריות מפלסטיק בצד ולידן המכסים. מחדד סכינים.
אחר כך מגיעים הלקוחות עד אחרי הצהריים. כשהלקוח האחרון עוזב או לחלופין, הסחורה חוסלה, מתחיל שלב הניקוי.
משאיות זבל מגיעות ואוספות את כל הזבל שנאגר בשוק כל היום.
לאבא שלי היו סכינים חדים בכדי לחתוך עור. הוא היה סנדלר. עכשיו אני כמוהו. הסכינים הם שלי ושלי בלבד ולאיש, כולל בעל הדוכן, אין כל בעלות עליהם.
בשוק הייתי מדריך את הקליינטים , משכנעם לרכוש סכין כזו מיוחדת כמו שיש לי, וכך מרוויח עוד כמה פרוטות.
בצד יש לי חבית קטנה. לשם אני זורק את הראשים שחתכתי וכך אני יודע בכמה דגים טיפלתי ומהי עמלתי להיום.
אני עובד בריכוז רב. למרות שאני אוהב לדבר על פוליטיקה, פה בעבודה אין דיבורים.
מתחת לדוכן שלי יש חשיש או מריחואנה, מה שבא. כל הזמן מעשן סמים קלים לחילופין, מעשן סיגריות תוצרת חוץ ומדי פעם מעשן את ההן שהכנתי וגלגלתי ומונחות מתחת לדוכן.
התשלום מתבצע אצל בעל הדוכן. איש לא משאיר לי טיפ. זה שוק פה.
פעם, באחד מימי שישי פספסתי את הטרמפ לכפר אבל לא כל כך הצטערתי כי בלילה באות לכאן בחורות ואנחנו צוחקים ועושים חיים.
הנשים מגיעות. שותות קפה עם הגברים שנותרו, אוירה שמחה, שתיה חריפה, פיצוחים.יש סיפורי אהבה שהתפתחו. כולנו שותפים לסיפור. בבוקר הסיפור עובר בין הדוכנים מפה לאוזן.
בלילה, השוק שקט. מי שנשאר ללון מסדר את מזרונו, מתקלח, נח, אוכל, משחק קלפים.
השאר הולכים לביתם.
את אשתי הכרתי במאהל הבדואי. יהודייה. ברחה מביתה ונטמעה בכפר.
שיער פשתן, גוף נערי, קטנה, רזה, שפתיים עבות ועיניים חלולות. לא בוכה, לא שמחה, לא מחייכת, שותקת. אילמת אולי.
.
השייח הביא אותה לכפר. הוא רצה להתחתן אתה , ייעד אותה לעצמו כאשתו השלישית אבל וותר. שתי נשותיו איימו שתיטושנה אותו. לא ידע מה לעשות איתה. פחד.
אבל קיבל החלטה שהיא , הקטנה, תישאר בכפר. כך הפכה הנערה למטפלת בתינוקות, בעיזים ושאר ענייני ניקיון.
לימים, החליטו נכבדי הכפר כי היא תינשא לי, לחסר המקצוע והלא מוצלח, החליטו- לקחתי.
קיבלתי אישה שותקת. אילמת. אישה ללא עקבות רגליים. ללא עבר. איש לא שאל עליה, לא חיפש אותה, לא דאג לה והיא הרגישה שהכפר הערבי שלי הוא מפלטה.
.
קניתי לה צעיף, בניתי לנו אוהל וכך עברנו לגור ביחד.
בלילות הייתה מתרחקת ממני. לא יכלה לסבול את ריח הדגים, בימים הייתה עסוקה בגידול ילדיה, ואהבה לשבת שעות בכניסה לאוהל ולהתבונן.
אני לא אוהב להחליף נשים. לאבא שלי היו שתיים והוא שנא את האישה האחרת וכשמתה שמח.
לי יש או אין את האחת הזו, האילמת בבית ויש לי או יותר נכון הייתה לי אחת בשוק.
הייתה מגיעה לעת ערב, מדיפה ריחות של בושם, ציפורניים מטופחות, שמלת מיני . אני מכניסה לחנות , משכיבה על מיטתי שעשויה מערימת שקים, שוכב אתה, מכין לה מתנות כמו דג כבוש, גבינה צהובה, פיתה טרייה ואחר כך, לקראת בוקר, היא עוזבת אותי וחוזרת לביתה.
אני לא יודע פרטים עליה. לא שואל.
יום אחד, משלא הגיעה לשוק חיכיתי לה שעות , לא הלכתי לישון. שבעה ימים חיכיתי ושבעה לא הגיעה וביום השמיני באה ללא כל הסבר, נכנסה לחנות נשכבה בשקט על יצועי וחיבקה אותי.
אני לא זכרתי חיבוק כזה חזק, איש לא חיבק אותי קודם לכן, איש לא נשק אותי וגם אני, לא היה לי אומץ לחבק כל כך חזק וכל כך הרבה זמן. אחרי הרבה זמן היא אמרה לי קח אותי איתך. אל תעזוב.
כל כך התרגשתי. היא יודעת שאני נשוי. סיפרתי לה פעם.
ביום שישי חזרתי מבולבל לכפר עם מתנות לילדיי ומטפחת ראש לאשתי.
טעמה של הנשיקה והחיבוק שלה לא עזבו אותי והייתי שוכב במיטתי בכפר , לא נע. חיכיתי כבר ליום ראשון שיגיע.
ביום ראשון הקדמתי להגיע לשוק וחיכיתי לערב. היא לא הגיעה. ביום שני חיכיתי לערב והיא לא באה. לא הבנתי. לא ידעתי. לא אכלתי. רק חיכיתי.
אחרי שבוע באה לבקר אותי. שותקת ועצובה. לא שאלתי דבר. רק שמחתי שבאה. חיבקתי אותה הכי חזק, נישקתי אותה. אמרה לי "אני חולה , הולכת למות. אל תתעצב. חבק אותי."
באו ליו דמעות.. עמדתי ובכיתי והיא ליטפה אותי וגם בכתה. ככה הייתי תמיד כילד, כשהתאכזבתי הייתי בוכה ביחוד באותה הפעם שמצאתי את הצב שלי מת.
בדוכנים בשוק התחילו ללחש כי זאת שאיתי גוססת.
הייתי עובד והסכין בגדה בי , הייתי נחתך ונפצע כל הזמן. האנשים כבר לא התקבצו לראות את ההצגה.
שקעתי בה ביגונה.
היא לא הגיעה עוד לערימת השקים.
הייתי הולך לאורך השוק לחפשה הלוך ושוב. ולא ידעתי אם חיה היא או כבר נפטרה.
ויום אחד לא חזרתי לעבודה.
שכבתי באוהל ולא רציתי לקום.
ידעתי שהלכה.
