מאמר:

לגלות את הארץ לגלות את העולם במסע שירה/ ראובן שבת

( על שני שירים של המשוררת חגית בת  אליעזר)

שירתה של המשוררת ומבקרת הספרות חגית בת אליעזר היא שירה מיוחדת במינה. המשוררת משלבת בשירתה שני יסודות בולטים מאוד. מחד-קומפקטיות מאידך-סגירות הדוקה ומוקפדת.

הדבר בלט היטב בספר שיריה האחרון-"בעזרת חברים" שיצא לאור בשנת 2016 בהוצאת כרמל.

יסודות אלו מבטאים עולם שירי שמבחינה צורנית שומר היטב על כללי הריתמוס שלו ועל התמציתיות המקורית ואף הקסומה שלו, ויוצר גם קרבה אינטימית לקורא, דווקא בגלל השפה המאופקת, אך גם  הישירה במובהק.

לאחרונה פרסמה המשוררת שני שירים הנוגעים כל אחד מהם בנושא פיזי גיאוגרפי של שורשים.

להלן השירים:

דּוֹר שֵׁנִי לַעֲלִיָּה

אֲחוּזָה בָּאָרֶץ

אֵלֶיהָ הֶעְפַּלְתִּי

יְלָדַי –   יְלִידֶיהָ.

מִתְרוֹפֶפֶת אֲחִיזָתָם

בְּמַשַּׁב נְדוּדִים.

כְּמַחְזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע – 

יְהוּדִים חוֹזְרִים לְאַרְצָם

וּמִתְנַדְפִים אֶל הַפְּזוּרָה.

  הַפְלָגָה

כְּרַב חוֹבֵל אֲנִי בְּרֹאשׁ סְפִינַת חַיַּי

עַל הַסִּפּוּן אִתִּי קְרוֹבַי וַחֲבֵרַי

נִוּוּט בֵּין מִכְשׁוֹלִים - זֹאת אַחְרָיוּת גְּדוֹלָה

מִמִּי אֶלְמָד שִׁעוּר? אֶחְשֹׁב עַל מַגֶלַן

חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מֵאָז הַמְּצָרִים

דְּחָפִים מְסֻתָּרִים אֶת סְפִינָתִי גְוֹזְרִים

סוֹעֶרֶת חֲשִׁיבוּת, מַכָּה לַמְּצוּלָה

אַךְ רוּחַ הֶבֶל מְשׁוֹבֶבֶת מַצִּילָה.

חוויית השורשיות:

לכל משורר יש שורשים. אחרת לא היה  כותב שירים.

השורשים הללו נטועים בילדותו. הילדות מהווה כרונולוגית את הבסיס. משם הריחות, הבראשתיות של שיריו, הצמיחה של שפת השירה בה הוא בוחר. כמובן ששם גם המקור להוויה שתבוא עם בחירתו בהיותו משורר.

כל היסודות הללו יוצקים אחר כך בבגרותו את הכישרון לכתוב שירים.

היכולת היפה של כתיבת שירים אצל חגית בת אליעזר היא בביטוי הישיר והדי ברור של המילים.

חומר גלם זה של מילים מבטא בשירתה ובשירים אלו בפרט את הנגיעה שאינה משתפכת או פייטנית אלא ברורה, תמציתית, אותנטית. אך בעיקר נטולת פקפוק או ספק.

כלומר-שירה עם "אופי חזק."

מאז תקופת התחיה של השירה העברית, במאה ה-19 (יהודה גורדון, ואחרים)-משוררים ומשוררות כתבו בערגה גלויה, לעיתים משתפכת, לעיתים מליצית על הקונפליקט שבין כמיהתם לארץ ישראל לבין שורשיהם האותנטיים יותר. המשכה המובהק של זו בשירתם של ביאליק, טשרניחובסקי, שמעוני, ועוד.

נוגעים ונגועים בעבר, ניסו משורריה הראשונים של ארץ ישראל לבטא נגיעות של ערגה, חושניות, התלבטויות קשות במרחב שבין הארצות הקפואות שמהן הגיעו לארץ ישראל החמה, הים תיכונית, הבלתי נתפסת לעיתים בעיניהם בגלל ארציותה המאיימת, נטולת השלווה.

אחר כך באו אלתרמן ושלונסקי ועמיתיהם וכתבו על הארציות של הארץ, על היפוכי השורשים שבין רוסיה לארץ ישראל. הם עשו זאת בהידוק קפדני למדיי לשורשיה של השפה, אבל נגעו מעט מאוד בהווייתה הארצית ,היום יומית ממש.

עם קום המדינה עלתה וצמחה לאיטה שירה ישראלית דו שורשית שמצאה את ביטויה במשוררים כמו איתמר יעוז קסט, ארז ביטון, דן טריינין ואחרים. שם השירה באה ממקום אינטימי יותר: משפחה, מראות פיזים וגיאוגרפיים קרובים , ריחות וצבעים. קיפוח ויחסיות בין הארץ ואנשיה לבין אותו ריחוק גיאוגרפי של ערגה.

הדו שורשיות הבאה כפי שבאה לידי ביטוי בשירתם המודרנית והפוסט מודרנית של רוני סומק, רועי חסן, ואחרות ואחרים, נטלה עימה השפעות מזרחיות ומערביות של תרבות פופ , גיבורי סרטים ועוד ויצקה אותם לתוך השירה לבליל קסום מאוד, אך גם טרחני לעיתים של שפה שמבטאת את הדו שורשיות במרחב שירי עמוס מדיי בדימויים, שנגרר שלא מרצון אולי גם לקלישאות.

אך כאן, בשיר הראשון  של חגית בת אליעזר האמירה היא חדה וברורה.

"אחוזה בארץ/ אליה העפלתי"

אחוזה היא מילה קולעת מאוד-היא מבטאת היאחזות ארצית פיזית (לא נאחזת! אלא אחוזה, במובן של קשר הדוק, טבעי!)

"אליה העפלתי-העפלה , מילה שהקשרה הוא כרונולוגי היסטורי.

המשוררת הגיעה באופן פיזי, ארצי לישראל, במטוס ולא באוניית מעפילים רעועה, לאחר אימי חיים נוראיים כפי שחוו המעפילים לאחר השואה. אבל העפלה שכאן היא גם ובעיקר במובן של התרוממות לפסגה. לא פסגה של הר-אלא פסגה של קיום הבאה מאחיזה ארצית, תקיפה, החלטית, חרוצה ונמרצת בארץ, אך בעידן של ימינו. הדברים משתנים.

"יְלָדַי –   יְלִידֶיהָ.

מִתְרוֹפֶפֶת אֲחִיזָתָם

בְּמַשַּׁב נְדוּדִים."

לילדים אין כבר את אותה חוויה של דו שורשיות, האחיזה שלהם מתרופפת, אך לא במובן השלילי. היא מקבלת ממד של נדודים. משהו אווירי במילה "משב", למעבר אל החוויה לא של היותם יהודים או ישראלים דווקא, אלא בהיותם בני אנוש, המבקשים לחוות  הוויה וזהות אחרים אולי, באמצעות השחרור מאחיזה עזה, ארצית אך גם רוחנית בזהות יהודית וישראלית מובהקת. המסע של הילדים הופך להיות מסע גלובלי ולא עוד לאומי או בעל זהות מוחלטת.

אחר כך מגיע מעין סיכום:

כְּמַחְזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע – 

יְהוּדִים חוֹזְרִים לְאַרְצָם

וּמִתְנַדְפִים אֶל הַפְּזוּרָה.

יפה התיאור. מחזור המים בטבע הוא גלגל חוויתי, פיזי אך גם מיסטי. השיבה הארצית שהיא גם השיבה הרוחנית אל השורשים הקדומים, יוצרת מאליה התנדפות פיזית.

ההתנדפות היא תהליך טבעי ופיזיקלי חשוב מאוד.

( בניגוד לשימוש הבלתי נכון לרוב במילה ובמושג חשוב זה).

ההתנדפות מאפשרת ליצירה במובן הסימבולי שלה לחזור גם אל השורשים.

סיכומו של דבר-הנגיעה החשובה מאוד , כרונולוגית ומהותית , של השיר הזה בחוויה הדו שורשית של השירה העברית, היא נגיעה מקורית וייחודית מאוד.

השפה הקומפקטית, הסגנון הסגור, התמציתיות שהיא לכאורה כפויה, מביאה את השיר הקצר והמיוחד הזה למעמד רם.

המבטא בשלושה בתים קצרים את החידוש החשוב-שורשיות היא דבר דינמי, מפעפע וחי. מהאחיזה נולדים ילדים ושורשים. השורשים נעשים רפויים במשב נדודים, ואפילו מתנדפים, אבל ההתנדפות עוזרת להם להיוולד מחדש, בתבנית חדשה- שספוגה באותם שורשי קדם, אלא שכעת זו אינה מהות מוכתבת מהעבר או מהזיקה אל הקדום, אלא חדשה ומקורית לגמרי.

המסע של מגלן

פרדיננד מגלן היה מגלה ארצות פורטוגזי, מגדולי מגלי הארצות, שהצליח להקיף את העולם ויצא למסע מאתגר, קשה, מפרך בסוף שנת 1519. הוא זה שגילה את איי האוקיאנוס השקט ואת אינדונזיה ונתן לאוקיאנוס השקט את שמו.

"תהילתו של מגלן תאריך ימים אחרי מותו. הוא ניחן בהרבה כישרונות. הוא גילה כוח עמידה ללא דוגמה בעיצומן של תקלות רבות וחמורות ביותר. בהיותנו בים העמיד את עצמו בתנאי מחסור גרועים יותר משאר אנשי הצוות. בהיותו בקיא כאין שני לו בידיעת מפות־ים היה מושלם באומנות הספנות, וזאת הוכיח במסעו סביב העולם – דבר ששום אדם אחר לפניו לא העז לעשותו."

— (מתוך יומנו של פיגאפטה, חברו למסע של מגלן)

חגית בת אליעזר לקחה את עולמו המסוכן, ההרפתקני, רב הסכנות לשירתה-

כְּרַב חוֹבֵל אֲנִי בְּרֹאשׁ סְפִינַת חַיַּי

עַל הַסִּפּוּן אִתִּי קְרוֹבַי וַחֲבֵרַי

נִוּוּט בֵּין מִכְשׁוֹלִים - זֹאת אַחְרָיוּת גְּדוֹלָה

מִמִּי אֶלְמָד שִׁעוּר? אֶחְשֹׁב עַל מַגֶלַן.

מגלן לא היה עוד רב חובל תאב בצע ושטוף דמיונות אקזוטיים ששאף "לכבוש ארצות יבשות בלתי נודעות."

לא הכסף, הנשים, ההשתלטות  על ארץ זרה וילידיה, עניינו אותו.

אלא החוויה עצמה.

בסיסה של זו- התמודדות.

הידיעה הארצית שהחיים מורכבים ממאבקים המצריכים ערנות תמידית, שילוב של כוח נחרץ ואיפוק הכרחי.

אלא שעל גבי הספינה, לא מגיעים הבלתי ראויים ואלו שאין לסמוך עליהם, אלא רק –"קרוביי וחבריי".

לגלות את העולם בעזרתם ולא בעזרת ספנים תככנים, חלושי דעת, ואולי גם נטולי שורשים בכלל.

ומכאן גם חשיבות יכולת הניווט כי האנלוגיה החדה, החכמה היא "הניווט בין מכשולים"

על פי המסופר מגלן ידע לקרוא מפות בצורה גאונית

ומכאן החשיבות והיכולת "לקרוא את מפות החיים".

"חָמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה מֵאָז הַמְּצָרִים

דְּחָפִים מְסֻתָּרִים אֶת סְפִינָתִי גְוֹזְרִים

סוֹעֶרֶת חֲשִׁיבוּת, מַכָּה לַמְּצוּלָה

אַךְ ."

כרונולוגי חלפו מאז חמש מאות שנה.

מהותית ובאופן מיסטי-לא חלף רגע.

במרחב מדידת הזמן הנצחית, האינסופית, ספינותיו של מגלן עדיין משייטות ולו גם ברגעים אלו ממש במרחבי האוקיאנוס הסוערים והמסוכנים של האוקיאנוס השקט.

שם נמצאים "הדחפים המסותרים".

אבל רב חובל מנוסה ואמיץ, יודע היטב לנווט ספינותיו בין אותם דחפים מסותרים למרות שהם מהווים לעיתים קרובות אפילו סכנה שיש להפעיל מולה דריכות של שרידות.

אך מול אלו באה- "רוּחַ הֶבֶל מְשׁוֹבֶבֶת מַצִּילָה."

הפרופורציות של החיים מאפשרים לשירה להכיר את יחסיות הדברים, את האפשרות לכוון את הספינה ההרפתקנית היטב ובצורה מאוזנת גם בלב ים סוער.

לסיכום-גם כאן אם כן, שיר קומפקטי, סגור. אבל מאידך ספוג צבעוניות, רוח הרפתקנית שובבה ולבסוף ספוג משמעות עמוקה. לא פילוסופית אבל בהחלט קיומית וארצית ומאידך- מיסטית רוחנית עמוקה במהותה.

הגילוי :

שירתה של חגית בת אליעזר היא שירה ישירה, גלויה, אמיתית ובלתי אמצעית. שני שירי הגילוי והשורשים הללו מוכיחים זאת.

במתח הזה שבין ההעפלה לישראל והיאחזות בה-עד לאוניות המסע האקזוטיות של פרדיננד מגלן משוך חוט צבעוני, הדוק אומנם, אך יפהפה ,מקורי ,עמוק ומיוחד של שירה טובה, רבת משמעות.