יום שישי בין הערביים. התנועה על הכביש הזה, הסואן במרבית שעות היממה, דלילה. מרבית האנשים כבר הגיעו לביתם, מתכוננים לסוף שבוע נוסף חם מן הרגיל.
בדרכי לביתי המתנתי ברמזור אדום בשערי העיר, ורוכל פרחים עובר ממכונית למכונית ומציע את מרכולתו. באותו מקום ממש עובר מדי פעם בפעם קבצן ומקבץ נדבות. נהגים אחדים, מי מהם בנהיגה ארוכה מחוץ לירושלים ומי מהם מטעמים שעימו, פותחים את חלון מכוניתם הממוזגת
ומחפשים מטבע של שקל אחד או שניים ואף מטבע של חמישה שקלים כדי לתת בידיו, וגם אני בהם.
שלא כמקבץ הנדבות, רוכל הפרחים מנסה להתפרנס מעמל כפיו, חשבתי. ואף כי אין אני קונה פרחים מטבעי (מסמלים הם דבר מה שהוא הכול – שמחה, עצב ושגרה), סימנתי לו בידי, ופתחתי את חלון מכוניתי.
מחיר זר אחד הוא עשרה ש"ח, אמר, אבל אם תיקח שלושה זרים זה רק עשרים וחמישה ש"ח, ניסה את מזלו. הסכמתי, וביקשתי שלושה זרים. פשפשתי בכיסי ושלפתי שטר של חמישים ש"ח, ובעודי מגיש לו את השטר, הניח הוא את הזרים על המושב שלידי, ואף שבאותה העת החלה תזוזה קלה של המכוניות המתכוננות לאור הירוק, רוכל הפרחים לא נטל את הכסף. הוא השאירו בידי המושטת, והחל מכין עודף של עשרים וחמישה ש"ח. הנחתי שחולפת במוחו מחשבה שמא חושש אני כי ייקח את כספי וייעלם, שהרי לא אוכל לעזוב את המכונית ולרוץ אחריו, ועל כן מתעקש הוא קודם לתת לי את העודף ורק אחר כך ליטול את השטר מידי.
סמוך לביתי, ושלושת הזרים הרעננים מונחים על המושב שלידי, חשבתי על הפרחים, על רוכל הפרחים ועל רצונו להפגין את יושרו, יושר של אדם העמל לפרנסתו. פרחים, רוכל העמל לפרנסתו, רצון טוב להפגין יושר – מה משותף להם?
בהגיעי לביתי החניתי את המכונית והבטתי סביב על מעשה הבריאה – הרקיע מעל והאדמה מתחת, וחורשת העצים שליד ביתי זרועה פרחים, ומעשה ידי אדם בכול. מחשבותַי נסבו על בורא עולם שיצר אדם שיעמול ביושר לפרנסתו. ופרחים לשם מה יצר? כיביתי זה כבר את המנוע אך המשכתי לשבת בשתיקה. פרחים הם רצונו הטוב של הבורא להפגין את יושרו ואת אהבתו לברואיו, הרהרתי. וכענן השוקע לאיטו מן השמים ועד הקרקע עלתה מול עינַי דמותו של רוכל הפרחים, וחשתי כיצד רצונו הטוב, כפי שניבט אלַי בהציעו את מרכולתו, מתאחד עם רצונו הטוב של הבורא העמל להתמיד בישותו ולאהוב את ברואיו.
