פרק מספר:

מסע אל הישות הפנימית/ גבריאל רעם

היצר -צועק.

הגוף -מדבר.

הנפש - לוחשת.

והישות הפנימית - שותקת.

כי היא - היודעת.

 

 

מעין הקדשה (ארוכה מן המקובל)

"מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה - את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים - לאמת שבתוך עצמנו"

(מייסטר ארקהרט)

*

למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו  חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. ("מה עוד  לא התחתנת?", "מה, עוד לא החלפת את המכונית?", כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון"?)  במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים,  (אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית).

הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית  -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו.

מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו - במקרה הרע?

אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היא לגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל'החזיר בתשובה' ו'לתקן' את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת,  שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה.  הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. האם כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא  את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי אלא מנסה לעזור לו לגבי הבעיות שהוא סובל מהן. אך יכול להיות שהבעיות הנפשיות שלו הם זה צד הצל של הייחוד... ואם עזרת לגבי הבעיות, האם באותו הזמן לא חסמת באיזושהי דרך את התפתחות של מה שייחודי בו?

דרך אחרת שהחברה מוכנה  לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכולים האישיים לערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי  של  אמירה אינדיבידואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון-קונפורמיסטיים, אבל אלף - לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית - זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי). אך הבעיה של אותם יחידים לגבי האמנות, היא הסלקציה הקיצונית, מתוך 100 הפונים לאמנות רק עשרה אולי יעסקו בזה, ומתוך העשרה אולי אחד יזכה להצלחה, כלומר יצליח להתפרנס מאומנותו.

האפשרות הקונבנציונלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית,  כמו  חזרה בתשובה או מסגרות שונות כמו סופיזם , קבלה, זן בודהיזם, סיינטולוגיה, הדרך הרביעית, אנתרופוסופיה, תקשור ועוד. ושאר קבוצות רבות ומגוונות של  העידן החדש. הבעיה  כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות.

ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך מחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי, לקבל את סמי  ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של אותן 'שמורות טבע' שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוטסיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, והמנהלים  חיים רגילים  לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסוננס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם.

לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע - מוקדש ספר זה.

 

 

 

 

 

מבוא

 

"יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית"[1]

בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A.  בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות).

(צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת).

ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי.

היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות.

רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים).

במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי.

לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת (''הדת היא אופיום להמונים'' אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה.

היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.

ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות,  מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.

 

הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף - בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: "רעיון מרכזי", ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק.

מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות.  מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע.

אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז'אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע.

(...''תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט... הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן ''שירת הדרך הפתוחה'' של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי ''הדרך'' (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר ''מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח''.  הדרך עתידה  להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו''. )

 

על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של  מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של  פנטזיה,  ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל  הפרקים שבספר הוא המסע הזה,   המסע הביתה.

בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו... בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: ''החיים, רשימות מן הגלות'')- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו', אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל  את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את "המסע אל הישות הפנימית."

 

הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה  Sein  מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי "הוויה"  אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד"ר אברהם מנסבך "קיום ומשמעות" -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ'יש' מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות).

ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.

 

*

 

"טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב".

 אורסולה ק. לה גווין

 

"המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה".

 מרטין היידגר

 

 

 

מבוא למהדורה הנוכחית:

הספר יצא לאור לפני יותר מעשור תחת שם עט. הגרסה הנוכחית עברה שיפורים, שינויים, תוספות ומחיקות רבות. וזאת בעיקר כדי להתאימה לרוח הזמן. כמו כן, היו קטעים רבים שלא נכנסו למהדורה הראשונה, וחלקם נכללים במהדורה הנוכחית. התוספות וההשמטות של קטעים מגיע לכדי 50% מכלל המהדורה הראשונה. כך שבמידה לא קטנה, זה ספר חדש שמתבסס על הספר המקורי: ''מסע אל הישות הפנימית,'' שיצא לאור בשנת 1999

זו תפיסתו של המחבר, שהספר אולי הגיע מוקדם מידי. ואילו עתה, בעקבות מה שנכתב בתחילת המבוא, שעכשיו, שיש עניין כזה גדול באלוהים שבפנים, בעצמי הגבוה, ובנפש, אולי עכשיו (ועם כל העדכונים, ההשמטות והתוספות ההכרחיות) – יהיה תואם רב יותר בין התקופה ותחומי העניין של אנשים רוחניים, ובין התכן העכשווי של הספר.


 

 

המסע אל הגלעין הקשה

 

רעיון  מרכזי

בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד שלו, התמצית שלו. בכוס קפה הפוך או . נמס – התמצית הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. מהי מהותנו?  ואם נדע מהי מהותנו – האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שהם ביחס אליה, קשורים אליה ונובעים ממנה?

*

"נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל שעכור  ומזהם, הן בחוץ והן בפנים".

מתוך: "סודות פנימיים של הדרך", סעיד חייזר עמולי,  המאה ה14

 

 

הסוד והצופן

 

החיים הם  צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל המודע - אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים.

לימוד ישותי הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך שולטת, כשחקן שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא עשויה להקנות אודות המפעיל העלום.

האדם רחוק מן המצב  הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש (ששם העוצמה הרוחנית). במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת של: דעות קדומות, חשש מלהיות שפוט של 'לא נעים לי', חשש ממה יגידו, (למשל: 'איך אתה בכלל מעז','מי אתה בכלל'?) פחד מביקורת ועוד. הדרך קשה, המסע מפרך. ככל שהמסע מתמשך כך אנו נוכחים עד כמה אנו שבויים של האגוצנטריות שלנו מחד (לא לראות שום דבר ממטר, רק אני ואני ואני ועוד פעם אני). ושבויים בקונפורמיות מאידך, קונפורמיות של 'להסתדר בחיים', ו'להיות בסדר'. שני אלה מקשים על כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון, אך מי שמתגבר על אחד מהם חייב להתחיל ולהתמודד עם השני, כי אם הראשון לא יפיל אותך, יפיל אותך השני. שני הקשיים הללו מופיעים שוב ושוב, בכמה וכמה מופעים. כך שהייוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, שבא לחלץ את הנסיכה היפיפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת החמדנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות. אך בדרך פוגש את המפלצות שהוזכרו קודם, שבכלל לא ידע שהן קיימות בתוכו (אה, כן, כל המסע וכל המפלצות והדמונים הם בתוכו), ואכן המסע מזכיר ז'אנר של אגדות ילדים (אבל לא אגדות מתוקות עם פיות ומלאכים, אלא אגדות אמתיות עם דמויות כמו הזאב שבלע את כיפה אדומה, האם החורגת המרשעת, והמכשפה ב'עמי ותמי') - זהו מסע אל עצמיותנו השבויה.

המסע הוא גם מסע של סיוטים, מדי פעם צריך להתגבר על כל דמון או מפלצת (שבדרך כלל לא הערכנו נכון את השליטה שלהם עלינו) וזה גם מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר המסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנאכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות,– אלא בגרות אותנטית. ההבדל העיקרי בין בגרות אמתית לבין זו המאומצת, מצוי בהיפטרות מן הפרסונליזציה של הקיום, (לקחת את כל העולם והקיום הענק - באופן אישי...). ובמקום האני האגואיסטי במרכז, במקום ללבוש מסכות של מבוגר ולתת לילד להפוך לאימפריאליסט שרוצה להיות המרכז של כל העולם – לחזור אל האני הילדי, הראשוני, הטהור, המבולבל האבוד, כדי שיצליח להתבגר דרך פנימיות נקיה מאינטרסים, מסכות חברתיות, פרסונליזציה ואגו, אל תוך העולם כמות שהוא.

מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזירעון הנע אל הביצית. אך יחד עם זה, הזכר המצוי במסע שם לב שככל שהוא מתקדם לעבר הנשיות השבויה של נפשו, הגבריות הבועלת שבו נחלשת והיכולת שלו להיות אנושי, קשוב ואמפטי הולכת ומתגברת. הוא נמצא בתהליך של הפיכת החיים הפנימיים שלו לנשיים. וזאת במובן של לקלוט, לאכסן, לתת מקום, לתת ספייס, לאפשר ליצירה להבשיל בתוכו, להיות בית מלון במקום להיות הדיירים שבו, לאפשר חיים חדשים. הכוונה של המסע היא לגאול את הנשיות הנפשית מכלא הנורמות החברתיות והאגו הטורף הכל, רק שכשהוא כבר מגיע אליה, הוא בעצמו כבר נשי במובן הטהור והתמציתי של המילה. וכך לא נותר לא אלא להתאחד באהבה עם בת זוגו שהייתה שבויה עד כה. ולהעניק לה את הבגרות והנסיון בדרך לצאת משביה אל העולם.

המסע  אל הישות הפנימית -הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו - אל הניצוץ הכלוא בתוכם. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן שבחוץ אל המציאות שבפנים, אל היש השורשי, האמתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות - אך ורק כדי להצטמצם ולהינמס בחזרה לפתיחות חסרת התניות – לעולם וכוחות החיים. המסע הוא אפוא שיבה למקור, הביתה.

*

 

 

What we call the beginning is often the end

And to make an end is to make a beginning.

The end is where we start from...

We shall not cease from exploration

And the end of all our exploring

Will be to arrive where we started

And know the place for the first time”.

T. S. Eliot

 

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

 



[1]   מונטיין 1963, עמ' 297 (''על הניסיון'',) 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרק מספר:

מסע אל הישות הפנימית/ גבריאל רעם


היצר -צועק.

הגוף -מדבר.

הנפש - לוחשת.

והישות הפנימית - שותקת.

כי היא - היודעת.

 

 


 

 

מעין הקדשה (ארוכה מן המקובל)

"מי ייתן ואלוהי האהבה והחמלה, יעניק לי ולכל אלה שיקראו ספר זה - את האמת בעזרתה נמצא ונהיה מודעים - לאמת שבתוך עצמנו"

(מייסטר ארקהרט)

*

למרות שלכאורה אנו חיים בחברה מתירנית, משוחררת ודמוקרטית, הרי שמתחת לפני השטח זו  חברה מאוד קונפורמית, המפעילה עלינו מכבש של לחצים לנהל את חיינו על-פי נורמות מקובלות. ("מה עוד  לא התחתנת?", "מה, עוד לא החלפת את המכונית?", כמה זמן לוקח לך לעשות תאר ראשון"?)  במצב זה מוצאים עצמם רוב בני האדם מיישרים קו עם תביעות החברה, גם במחיר של וויתור על האותנטיות האינדיווידואלית. אין להכחיש שמחיר זה אינו נתפש כגבוה במיוחד עבור אנשים מסוימים,  (אלה שנוח להם בחיקה החמים והמגונן של הקונפורמיות החברתית).

הבעיה מתעוררת אצל אותם אנשים שהחיכוך המתמיד בין הקול הפנימי של עצמיותם לבין קולה הרועם של המכונה החברתית  -שוחק אותם. המפגש של נפש ייחודית ורגישה עם הקומיסר החברתי הקשוח והתובעני הוא מפגש בין דוד וגוליית, שבו לרוב גוליית יוצא מנצח. דוד נותר שבוי, כלוא בטראומה נפשית למשך כל ימיו.

מה יכולה החברה להציע ליחיד המבולבל והאבוד, החי את חייו בהרגשה של החמצה במקרה הטוב, או המשוכנע שמשהו לא בסדר אתו - במקרה הרע?

אפשרות אחת שהחברה נוטה להמליץ עליה היא לגשת לייעוץ פסיכולוגי. אולם הפסיכולוג, במקרים לא מעטים, עלול להתגלות כמי שמתפקד על תקן של שליח החברה המנסה ל'החזיר בתשובה' ו'לתקן' את סטייתו של היחיד מן התקן הנורמטיבי שנקבע על ידי החברה. הגישה הרווחת גורסת,  שאם יש לך בעיה עם החברה משהו לא בסדר אצלך ולא אצל החברה ומי שדורש תיקון זה אתה ולא החברה.  הטיפול הפסיכולוגי אינו מנותק מהחברה במסגרתה הוא מיושם ולכן יש בו משום שיקוף של הלכי הרוח המקובלים עליה. האם כוונתו הטובה של הטיפול הפסיכולוגי עלולה להחטיא  את המטרה בכך שאין הוא מסייע ליחיד לחזק את מה שייחודי אלא מנסה לעזור לו לגבי הבעיות שהוא סובל מהן. אך יכול להיות שהבעיות הנפשיות שלו הם זה צד הצל של הייחוד... ואם עזרת לגבי הבעיות, האם באותו הזמן לא חסמת באיזושהי דרך את התפתחות של מה שייחודי בו?

דרך אחרת שהחברה מוכנה  לאפשר לחריגיה היא של תיעול התסכולים האישיים לערוצים אומנותיים, המאפשרים ביטוי לגיטימי  של  אמירה אינדיבידואלית נוקבת. בחסות חופש הביטוי האומנותי מותר ליחיד לנקז החוצה משקעים נפשיים החורגים מהנורמה ולתת ביטוי לעולמו הפנימי הייחודי ולהשקפות אישיות קיצוניות. האומנות הנה מפלטם של הרבה נון-קונפורמיסטיים, אבל אלף - לא כל אחד יכול להפוך לאמן, ובית - זוהי ככלות הכל מעין גלות אליטיסטית המוכרת על ידי החברה, מתוגמלת על ידה ובאיזה שהוא אופן גם מוכתבת על ידה. (ועל כן ככל שהאומן מבקש להביע אמירה ייחודית ועמוקה יותר, כן יהא עסוק בלשבור את הקונוונציה האומנותית שקדמה לו, כדי להתחמק מן התכתיב המאפשר אמירות הקיימות רק בתוך חופש יחסי). אך הבעיה של אותם יחידים לגבי האמנות, היא הסלקציה הקיצונית, מתוך 100 הפונים לאמנות רק עשרה אולי יעסקו בזה, ומתוך העשרה אולי אחד יזכה להצלחה, כלומר יצליח להתפרנס מאומנותו.

האפשרות הקונבנציונלית הנוספת שהחברה מעניקה לה לגיטימציה, היא התכנסותו של היחיד תחת כנפיהן החוסות של תת-תרבויות, מסגרות המציעות מעין תיקון נפשי-רוחני או נחמה דתית-רוחנית,  כמו  חזרה בתשובה או מסגרות שונות כמו סופיזם , קבלה, זן בודהיזם, סיינטולוגיה, הדרך הרביעית, אנתרופוסופיה, תקשור ועוד. ושאר קבוצות רבות ומגוונות של  העידן החדש. הבעיה  כאן היא, שיחיד החש שמילט נפשו מן האיום של הקונפורמיות החברתית, מוצא עצמו בתוככי התת-תרבות בה בחר -משועבד לקונפורמיות ולנורמות הדוקות לא פחות.

ספר זה מוקדש לאלה שלא מכרו את ניצוץ הייחודיות שלהם בנזיד ההכרה והקבלה החברתית, והמשלמים על כך מחיר כבד. למי ששימרו בתוכם את הכאב משום שלא יכלו, לא רצו, או שהיה להם קושי, לקבל את סמי  ההרגעה ואת משככי הכאבים שמציעה החברה, בדמותן של אותן 'שמורות טבע' שונות: הדת, האומנות והטיפול הפסיכולוגי. ליוצאי-הדופן, לאאוטסיידרים, לנון-קונפורמיסטים, לאלה שלא השתלבו, שנפלטו ממסגרות. וגם לרבים אחרים שנכנעו כלפי חוץ לתכתיבי החברה, והמנהלים  חיים רגילים  לכאורה, אבל נשחקים מבפנים כל יום ושעה שעה, בשל הדיסוננס בין מה שהם מרגישים בפנים לבין דרך החיים הקונפורמית שלהם.

לכל מי שמרגיש כמו משולש הכלוא בתוך ריבוע - מוקדש ספר זה.

 

 

 

 

 

מבוא

 

"יש אנשים השואפים לצאת מגדר עצמם ולברוח מתוך האדם. זוהי שטות ורעות רוח: תחת להיפך למלאכים, הם נהפכים לחיות; תחת להתעלות, הם משפילים את ערכם. – האדם היודע ליהנות מישותו כהלכה וביושר, הוא הגיע לשלמות מוחלטת וכמעט אלוהית"[1]

בחקר רוחניות באקדמיה, ישנם יותר ויותר חוגים שמעניקים תאר B.A.  בחקר רוחניות ומיסטיקה. (וזאת אולי בגלל המספר הגבוה של אנשים שמצהירים על עצמם כרוחניים, או נוטים אחר רוחניות).

(צריך לציין שאמנם ישנה עליה כמותית במתעניינים ברוחניות, אך מה רמת האיכות של הנרשמים ללימודים, זו כבר שאלה אחרת).

ואחד מן הדברים שמתחילים להתברר לחוקרים המלמדים בתחום הוא שאפשר להגיד שהרוחניות של עכשיו באה להחליף את הדתיות של פעם. ישנם מספר שינויים באשר לרוחניות שמאפיינים את התקופה המודרנית, בניגוד לכל אלפי השנים שהיו קודם. לאחר הפגאניות, הדת והאלוהים שנמצא מחוץ לחיים – היו השינויים הבולטים, רוחניות לא הוזכרה, רק דת. ואלוהים, כאמור, היה אמנם פרסונלי, אבל הרחק גבוה למעלה, ויש לקוות שהתפילות שלנו יגיעו אלי.

היום זה אחרת, במקום להיות דתיים, כאמור, יותר ויותר אנשים בתרבות המערבית, מעדיפים לכנות את עצמם בשם רוחניים. משהו יותר אמורפי, יותר אינדיבידואלי, אך הכי מעניין הוא שרוב האנשים הללו, אם הם מדברים על אלוהים, הם מדברים על אלוהים ששוכן בתוכם, או שבתוכם קיים שגריר שרק דרכו ניתן להגיע לישות גבוהה. האלוהים שבתוכי , החלק האלוהי שבי, הנקודה הכי פנימית שבי היא שיכולה לברוא את המציאות הרוחנית. החלק הכי פנימי שבי הוא שבורא את המציאות.

רוחניים רבים בכלל לא מאמינים באלוהים, וברגע שאלוהים בתוכנו, הכול נורא אינדיבידואלי. המסע הוא פנימה לא לעבר נקודה גבוהה ובלתי מושגת (אלוהים).

במקום דיבורים על ציות עיוור לצווי האלוהים או לצוויי נציגיו – באים דיבורים על הנפש, הנשמה, הפסיכה שלי.

לפני הרוחניות באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת (''הדת היא אופיום להמונים'' אמר פרויד). אך קרל יונג היה הראשון, שצמצם את הטריטוריאליות הכמעט אבסולוטית של פרויד על חיי הנפש וניסה למזג אותה (את הפסיכה) עם רוחניות. בעיקר רוחניות פנימית. מאז יונג צמחה רוחניות חדשה זו של ניסיון להגיע לנקודה הפנימית, לישות, הן על ידי מדיטציה, יוגה ועוד, דוחקים את הדומיננטיות העצומה של הפסיכולוגיה בשליטתה עד כה על הפסיכה האנושית. הגישה הרוחנית כיום ניגשת לפסיכה, לנפש בגישה פחות אנליטית. ומתחשבנת (עם ההורים בעיקר) ויותר של רצון לתת לה מקום בתוכנו ולהתאחד עימה.

היחס לחיים הפנימיים (כל מה שאינו פיסיולוגי), נשלט שנים רבות על ידי הדת. ובצורה מאוד דומיננטית לעיתים. בתחילת המאה באה הפסיכולוגיה ודחקה את רגלי הדת לטובת גישה אישית המתבססת על חיי הילדות של האדם, שם, כך האמינו, מתעצבת הפסיכה. אך בימינו, ומאד שנות הששים של המאה ועשרים. הפסיכולוגיה פסקה מלהיות השאמאן המודרני. וחל פיחות רציני במעמדים של פסיכולוגים. ומזה כשלושים שנה זו עת הרוחניות. וכאמור הגישה השלטת ברוחניות זו, היא למצוא את האלוהים בתוך האדם. בנפש, בישות הפנימית.

ואכן, בספר זה הכול נוגע לישות ובישות,  מגיע לישות ומשתדל להישאר עמה.

 

הספר מתחלק מבחינה מבנית לארבעה חלקים: בכל חלק מספר פרקים, כל פרק עוסק בנושא אחר, אך כולם תחת קורת הגג של נושא הפרק. כדי להבהיר את המכנה המשותף - בתחילת כל פרק ישנן מספר מלות הכנה לקראת החמר בפרק, המלים הללו מכונסות תחת כותרת בשם: "רעיון מרכזי", ושם ישנו הסבר קצר אודות המשותף לחומר בפרק.

מה מטרת הספר? האם לאפשר דרך חיים טובה יותר? צודקת יותר? רוחנית יותר? לא ולא. הספר הזה אינו מתיימר לשפר או לתקן את החיים של אף אחד. אם יש לספר זה מטרה, הרי שמטרתו להקנות דבר אחד בלבד, מודעות.  מודעות לגבי הישות ולגבי החיים בהעדרה. מודעות לגבי הישות למי שאינו מודע. וחיזוק המודעות לגבי הישות, למי שכבר מודע.

אם הייתי צריך לשייך את הספר וסגנונו לז'אנר מסוים הייתי אומר שזהו ספר מסע.

(...''תחושה אישית זו של אובדן ואי שקט... הביאה את קרואק להאמין באפשרויות הגלומות בתנועה, ולחיבור עם אמונת הכיסופים האמריקאית ההיסטורית בתנועה כאמצעי לשינוי עצמי. למן ''שירת הדרך הפתוחה'' של וויטמן ועד הרומן הפוסט אפוקליפטי הזוהר בקדרותו של קורמאק מקארתי ''הדרך'' (2006) , הנרטיב של הדרך תמיד מילא תפקיד מרכזי בייצוג התרבותי שהעמידה אמריקה לעצמה. כשקרואק מתאר במחברת מ1949 את עלילת הרומן השני שלו בדרכים, הוא אומר ''מעין מסר מאלוהים המעניק כיוון בטוח''.  הדרך עתידה  להעסיק את קרואק מתחילתם ועד סופם של חיי הכתיבה שלו''. )

 

על פניו אולי לא נראה כי זהו ספר מסעות, אך לא זו בלבד שכזה הוא – אלא שמסע זה הוא מסע אינטימי, כי הוא המסע של חזרה הביתה. שהרי ישנם שני סוגים של  מסעות: המסע הרחק מן הבית, שהוא מסע של בריחה, מסע של  פנטזיה,  ומסע של חזרה הביתה. הבית האמתי הוא בפנים ועל כן המסע פנימה, הביתה, הוא המסע האינטימי. המכנה המשותף לכל  הפרקים שבספר הוא המסע הזה,   המסע הביתה.

בית הוא מקום שיוצאים ממנו על מנת לחזור אליו... בית הוא מקום שבו אנחנו מתאחדים עם עצמנו. רחוק מן הבית אנו בגלות (ראו בהקשר זה את ספרי הקודם: ''החיים, רשימות מן הגלות'')- ובגלות יש רק געגועים, כמיהה. אמנם, ניתן לנסות ולספק את הכמיהה על ידי תחליפים כמו מזון, מין, ידידות, עבודה, קריירה, לימודים דת וכו', אבל הדרך היחידה לנהוג עם הכמיהה היא להפוך מגולה לצליין, לנטוש את החוץ, להפוך את פנינו ולהתחיל לנסוע פנימה. להתחיל  את המסע המסתורי והמופלא מכל המסעות, את "המסע אל הישות הפנימית."

 

הערה: התלבטתי רבות לגבי תרגום המילה  Sein  מגרמנית, וbeing- מאנגלית. בתחילה תרגמתי "הוויה"  אך לאחר שנפל לידי ספרו של ד"ר אברהם מנסבך "קיום ומשמעות" -על היידגר. ולאחר שיחה עמו, שוכנעתי כי השם ישות הנגזר מ'יש' מתאים יותר לכוונתו המקורית של היידגר, (שהוא הכהן הגדול, או בעצם הנביא הגדול של נושא הישות).

ודבר נוסף, הישות הפנימית הינו מונח ייחודי לגישה של כותב ספר זה, בפילוסופיה אנו מכירים את המושג ישות, אך לא את המושג ישות פנימית. המילה לא חשובה, חשובה הכוונה, והכוונה למשהו גבוה בתוכנו, שניתן באותה מידה לכנות אותו בשמות: נשמה, רוח Spirit, נפש, הילד הפנימי ועוד. שמרתי לעצמי את החופש להשתמש בשמות הללו באופן חופשי בהתאם לתוכן שבו עוסק הפרק.

 

*

 

"טוב שיש סוף לנסוע לקראתו; אבל בסופו של דבר, המסע הוא מה שחשוב".

 אורסולה ק. לה גווין

 

"המסע לקראת מה שראוי שנשאל על אודותיו אינו הרפתקה, אלא שיבה הביתה".

 מרטין היידגר

 

 

 

מבוא למהדורה הנוכחית:

הספר יצא לאור לפני יותר מעשור תחת שם עט. הגרסה הנוכחית עברה שיפורים, שינויים, תוספות ומחיקות רבות. וזאת בעיקר כדי להתאימה לרוח הזמן. כמו כן, היו קטעים רבים שלא נכנסו למהדורה הראשונה, וחלקם נכללים במהדורה הנוכחית. התוספות וההשמטות של קטעים מגיע לכדי 50% מכלל המהדורה הראשונה. כך שבמידה לא קטנה, זה ספר חדש שמתבסס על הספר המקורי: ''מסע אל הישות הפנימית,'' שיצא לאור בשנת 1999

זו תפיסתו של המחבר, שהספר אולי הגיע מוקדם מידי. ואילו עתה, בעקבות מה שנכתב בתחילת המבוא, שעכשיו, שיש עניין כזה גדול באלוהים שבפנים, בעצמי הגבוה, ובנפש, אולי עכשיו (ועם כל העדכונים, ההשמטות והתוספות ההכרחיות) – יהיה תואם רב יותר בין התקופה ותחומי העניין של אנשים רוחניים, ובין התכן העכשווי של הספר.


 

 

המסע אל הגלעין הקשה

 

רעיון  מרכזי

בתוך כל יצור חי טמון משהו, שהוא הריכוז השלם של עצמיותו. משהו שהוא הקוד שלו, התמצית שלו. בכוס קפה הפוך או . נמס – התמצית הם פולי הקפה. תמצית הבשר הם החלבונים, תמצית הלחם היא בפחמימות, תמצית המים היא מימן, ותמצית הדת היא הרוחניות. מהי מהותנו?  ואם נדע מהי מהותנו – האם נוכל לחיות ביחס אליה? האם נוכל להתחבר אל המהות הזו ולחיות חיים שהם ביחס אליה, קשורים אליה ונובעים ממנה?

*

"נפשך מגיעה לשלמות כשהיא חוזרת למצבה הראשוני, שהוא נעלה ומשובח בהתאם ליכולת של כל אדם ואדם. כך הנפש משירה מעצמה את כל האשליות ומזקקת את עצמה בעזרת סודותיה שלה ובעזרת תרגילים רוחניים המכוונים לטיהור כל שעכור  ומזהם, הן בחוץ והן בפנים".

מתוך: "סודות פנימיים של הדרך", סעיד חייזר עמולי,  המאה ה14

 

 

הסוד והצופן

 

החיים הם  צופן, קליטה חושית היא צופן, התנהגות היא צופן, כל הנראה, כל המודע - אינו אלא צופן המצפין סוד. והסוד הוא חיים המעניקים חיים.

לימוד ישותי הוא פענוח הצופן, על מנת לרדת לשורשי האמת שהיא תמיד נסתרת אך שולטת, כשחקן שמאחורי בובה על חוט. הבובה היא הצופן וכשלעצמה אין בה חשיבות, אך חשיבותה טמונה בהבנה שהיא עשויה להקנות אודות המפעיל העלום.

האדם רחוק מן המצב  הנכון לו והדרך אל מה שנכון לו היא בעצם מסע אל מקור הנפש (ששם העוצמה הרוחנית). במסע זה, אל הישות הפנימית, נחלץ האדם וקם להחזיר לעצמו את כבודו האנושי האבוד, תוך שהוא מסיר חסימות ומנקה פסולת של: דעות קדומות, חשש מלהיות שפוט של 'לא נעים לי', חשש ממה יגידו, (למשל: 'איך אתה בכלל מעז','מי אתה בכלל'?) פחד מביקורת ועוד. הדרך קשה, המסע מפרך. ככל שהמסע מתמשך כך אנו נוכחים עד כמה אנו שבויים של האגוצנטריות שלנו מחד (לא לראות שום דבר ממטר, רק אני ואני ואני ועוד פעם אני). ושבויים בקונפורמיות מאידך, קונפורמיות של 'להסתדר בחיים', ו'להיות בסדר'. שני אלה מקשים על כל המנסה לצעוד את הצעד הראשון, אך מי שמתגבר על אחד מהם חייב להתחיל ולהתמודד עם השני, כי אם הראשון לא יפיל אותך, יפיל אותך השני. שני הקשיים הללו מופיעים שוב ושוב, בכמה וכמה מופעים. כך שהייוצא לדרך משול לאותו אביר או נסיך מאגדות ילדותנו, שבא לחלץ את הנסיכה היפיפייה מתוך טירת המכשף הרשע. הוא יוצא לשחרר את הנשמה מכלאה בטירת החמדנות והחומרנות, ולחלצה מידי הרשע של התאווה, הגאווה והתחרותיות. אך בדרך פוגש את המפלצות שהוזכרו קודם, שבכלל לא ידע שהן קיימות בתוכו (אה, כן, כל המסע וכל המפלצות והדמונים הם בתוכו), ואכן המסע מזכיר ז'אנר של אגדות ילדים (אבל לא אגדות מתוקות עם פיות ומלאכים, אלא אגדות אמתיות עם דמויות כמו הזאב שבלע את כיפה אדומה, האם החורגת המרשעת, והמכשפה ב'עמי ותמי') - זהו מסע אל עצמיותנו השבויה.

המסע הוא גם מסע של סיוטים, מדי פעם צריך להתגבר על כל דמון או מפלצת (שבדרך כלל לא הערכנו נכון את השליטה שלהם עלינו) וזה גם מסע הקסם המסתורי, אל הילד החבוי בכל אדם, מסע דרך קליפות הבגרות הכוזבות ודרך מסכות תרבות חברתיות ומקצועיות של מוסכמות וקונפורמיות. זהו מסע שנועד לכל מבוגר המסוגל עדיין לגעת בילד שבתוכו. אבל לגעת בו לא על מנת ללכת בו לאיבוד, אלא על מנת לעודד אותו לצאת מכלא הילדות האנאכרוניסטי למסע לקראת בגרות. לא בגרות של מסכות ותדמיות,– אלא בגרות אותנטית. ההבדל העיקרי בין בגרות אמתית לבין זו המאומצת, מצוי בהיפטרות מן הפרסונליזציה של הקיום, (לקחת את כל העולם והקיום הענק - באופן אישי...). ובמקום האני האגואיסטי במרכז, במקום ללבוש מסכות של מבוגר ולתת לילד להפוך לאימפריאליסט שרוצה להיות המרכז של כל העולם – לחזור אל האני הילדי, הראשוני, הטהור, המבולבל האבוד, כדי שיצליח להתבגר דרך פנימיות נקיה מאינטרסים, מסכות חברתיות, פרסונליזציה ואגו, אל תוך העולם כמות שהוא.

מסע הוא פעילות זכרית באופייה, כמסעו של הזירעון הנע אל הביצית. אך יחד עם זה, הזכר המצוי במסע שם לב שככל שהוא מתקדם לעבר הנשיות השבויה של נפשו, הגבריות הבועלת שבו נחלשת והיכולת שלו להיות אנושי, קשוב ואמפטי הולכת ומתגברת. הוא נמצא בתהליך של הפיכת החיים הפנימיים שלו לנשיים. וזאת במובן של לקלוט, לאכסן, לתת מקום, לתת ספייס, לאפשר ליצירה להבשיל בתוכו, להיות בית מלון במקום להיות הדיירים שבו, לאפשר חיים חדשים. הכוונה של המסע היא לגאול את הנשיות הנפשית מכלא הנורמות החברתיות והאגו הטורף הכל, רק שכשהוא כבר מגיע אליה, הוא בעצמו כבר נשי במובן הטהור והתמציתי של המילה. וכך לא נותר לא אלא להתאחד באהבה עם בת זוגו שהייתה שבויה עד כה. ולהעניק לה את הבגרות והנסיון בדרך לצאת משביה אל העולם.

המסע  אל הישות הפנימית -הוא מסע האמן אל לב היצירה, מסע האדם אל הנשמה, מסע דרך החומרי ודרך התוהו - אל הניצוץ הכלוא בתוכם. זהו מסע דרך מלבושים רבים, אל הערטול השלם. מן החוץ פנימה, מן המרובה ליחיד, מן הגס למזוקק, מן המשתנה לקבוע, מן הדלילות אל התמצית ומן השטחיות אל המהות. זהו מסע חזרה מן האובדן שבחוץ אל המציאות שבפנים, אל היש השורשי, האמתי והטבעי: מסע המתחיל בתשובות כוזבות ומתחזות, ומתרחב לשאלות אמת כואבות ופתוחות - אך ורק כדי להצטמצם ולהינמס בחזרה לפתיחות חסרת התניות – לעולם וכוחות החיים. המסע הוא אפוא שיבה למקור, הביתה.

*

 

 

What we call the beginning is often the end

And to make an end is to make a beginning.

The end is where we start from...

We shall not cease from exploration

And the end of all our exploring

Will be to arrive where we started

And know the place for the first time”.

T. S. Eliot

 

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסע אל הישות הפנימית – לגאול את הנפש.
https://www.mendele.co.il/product/masaelhayeshuthapnimit/…

MENDELE.CO.IL

 

 



[1]   מונטיין 1963, עמ' 297 (''על הניסיון'',)

חפש באתר

טואול - בניית אתרים