מסה:
הספר שהשפיע על חיי/ חיים ספטי   

 

כבר לפני שנים רבות הגעתי לתובנה, שספר המשפיע על חייו של אדם, הוא ספר שמהותו מתאימה לנפשו ולרוחו של אותו אדם. אשר לי, הספר שהשפיע על חיי הוא הספר "שירים" מאת חיים נחמן ביאליק, בהוצאת "ספריית דביר לעם", הכולל את כל שיריו.

עוד בתקופת לימודיי בבית הספר התיכון, החל מאמצע שנות השישים של המאה הקודמת, נקשרה נפשי בשיריו של ביאליק, שלמדנו בשיעורי הספרות. לימודי הספרות במגמות ההומניסטיות באותן שנים היו נרחבים מאד, וביאליק היה הנלמד ביותר מבין המשוררים. בכיתות המגמה ההומניסטית, שבהן למדתי, למדנו עשרות משיריו הליריים והלאומיים, שקובעי השירים הנלמדים היטיבו לבחור את הטובים שבהם, מתוך כלל שירתו (למסקנה זו הגעתי לאחר שקראתי, כעבור שנים, את כל שירי הספר כמה פעמים, מלבד זאת שקראתי שירים מסוימים, שאהבתי במיוחד, פעמים רבות), וכן למדנו ארבע מהפואמות המופלאות והגדולות שלו ("הברֵכה", "מתי מדבר", "המתמיד" ו"בעיר ההריגה", ורק את יצירתו המופלאה והגדולה "מגילת האש", שמן הראוי היה שנלמד, לא למדנו, ואותה קראתי בעצמי כעבור שנים כמה פעמים, ונפעמתי מגדולתה). כאמור, נפשי נקשרה בשיריו של ביאליק. אמנם, למדנו גם משירי טשרניחובסקי, אלתרמן, לאה גולדברג, אבן גבירול, יהודה הלוי ועוד, שאת כולם אהבתי, אך רק בשיריו של ביאליק נקשרה נפשי בקשר עז, עמוק ומפעים. במבט לאחור, ברור לי לחלוטין, שמהות שיריו של ביאליק התאימה כבר אז ומתאימה גם מאז ועד היום לנפשי ולרוחי, ושזו הסיבה העמוקה להיקשרוּת נפשי בשירתו. כמו ביאליק, אף אני, אם מותר לי להעיד על עצמי, הנני אדם החי את חייו הפנימיים באינטנסיביות רבה. מרבית חיי האמִתיים, המהותיים, מתרחשים בתוכי פנימה ולא בחברת חֶבֶר מֵרֵעַי ומכרַי. אף זאת: הנני אדם בעל רגישות גבוהה לנפש האדם, בעל נטייה להעמיק בַּתכונות, בַּמרכיבים וּבַפָנִים השונות, ולעיתים אף המורכבוֹת, שבנפש וברוח האנושית בכלל ושבנפשי וברוחי בפרט, בעל נטייה להתפעם ולהתרגש מעוצמות הבעה שִׁירִיּוֹת: מִיכולת לשונית והבעתית עשירה ומורכבת ומִשירה האוצרת בתוכה עוצמות רגשיות ועומק מחשבתי- ואת כל אלה גיליתי, ואני מוסיף ומגלה עד היום, בשירת ביאליק. שירי ביאליק השפיעו ומשפיעים על חיי בַּמוּבַן של תפישת העומק שלי את החיים ועל הרגישות האנושית והספרותית שלי. אני יודע בוודאות, שתפישה זו ורגישויות אלה היו קיימות בי ממילא, גם אילו לא הכרתי כלל את שירת ביאליק, אך שירתו הוסיפה על התפישה הזאת ועל הרגישויות הללו והגבירה וחיזקה אותן.

מֵמד אחר של השפעתה של שירת ביאליק על חיי, הוא השפעתה עליי מבחינת כתיבתי השירית, שהרי, הכתיבה הזו היא המרכיב הרוחני והנפשי המשמעותי ביותר בחיי, וממילא, השפעה על כתיבתי השירית היא השפעה משמעותית על חיי. במבט לאחור, נראֶה לי, שבשנים הראשונות של כתיבתי השירית (התחלתי בכתיבה ספרותית, של שירים בעיקר, וּבַהֶמְשֶךְ- גם של סיפורים, מסות ומאמרים, בשנת 1972, בגיל 22, ומאז ועד היום, זה למעלה מ-47 שנים, אני מוסיף וכותב) הייתי תחת השפעה מסוימת של שירתו של ביאליק, וזאת כתוצאה טבעית מאהבתי העזה לשירתו ומכך שנספגה בי התודעה, כתוצאה מלימודיי את שירתו, שהייתה מלווה הערצה גדולה גם מצד מוריי לספרות, ששירתו היא המופלאה שֶׁבַּשִׁירוֹת בעברית. זו השירה שאהבתי יותר מכל שירת משורר אחר, כאמור, ובה נקשרה נפשי, ואך טבעי היה שבתחילת דרכי בכתיבה (כמו אצל כל משורר בתחילת דרכו), הושפעתי, במידה מסוימת, מהשירה שאהבתי ואף הערצתי, ובה נקשרה נפשי. ההשפעה התבטאה, כך נראֶה לי במבט לאחור, בנטייתי לכתוב בשפה עשירה וגבוהה ובנטייתי לכתוב על פְּנים הנפש וּמַעֲמַקֵּיהָ, על הָרְגָשׁוֹת והמחשבות העמוקים- שניים מהמאפיינים המובהקים של שירת ביאליק. ואולם, ברור לי לחלוטין, שגם אילו לא הכרתי כלל את שירת ביאליק, כך הייתי כותב ממילא, שכן אלה הן נטיותיי הטבעיות ונטיות אופיִי. ואולם, היקשרוּת נפשי בשירת ביאליק ואַהֲבתי אותה אהבה עזה והַעֲרצתי אותה, הגבירו וחיזקו את נטיותיי אלה. כמובן וכצפוי (כך אירע גם אצל משוררים אחרים, כגון אבידן וגורי, שבראשית כתיבתם השירית הושפעו משירת אלתרמן), כעבור שנות כתיבה אחדות "השתחררתי" מהשפעתה המסוימת של שירת ביאליק על כתיבתי, והתגבשו והלכו בכתיבתי מאפייני כתיבה אישיים, שהם שלי בלבד, וקול אישי, לגווניו, שהוא שלי בלבד (שכמובן, היו בכתיבתי גם בתחילתה, אם כי בצורה מעט פחות מובהקת). ואולם, הנטייה לכתוב בשפה גבוהה ועשירה וכן הנטייה לכתוב על פְּנים הנפש וּמַעֲמַקֵּיהָ, על הָרְגָשׁוֹת והמחשבות העמוקים (הן, וּבְעיקר, בזכות זאת שֶׁאֵלֶּה הן נטיותיי הטבעיות ונטיות אופיִי, הנובעות מאהבתי לשפה גבוהה ועשירה, שנטבעה בי מקריאתי הרבה מאד בספרים, ומנטייתי להתעמק בנפש וברוח האדם ובנפשי וברוחי שלי, והן  בזכות השפעתה של שירת ביאליק עליי), נותרו בי, הגם שבמהלך עשרות שנות כתיבתי, חלה התרחבות רבה באופני כתיבתי. נטיותיי אלה לבשו צורות רבות ושונות, במקרים רבים אף שונות מאד זו מזו, שכן, בְּאופיִי ומִטבעי, אני נוטה לגיוון רב מאד ולהתחדשות בכתיבתי השירית. ואף זאת: אני מתעניין בתחומי עניין רבים ומגוונים, והפועל היוצא של כל זאת הוא ששירתי, שהינה בחלקה לירית ובחלקה הגותית, מגוונת מאד מבחינת סגנונות, נושאי וסוגות הכתיבה.

השנים, שבהן התחלתי את כתיבתי השירית, היו ימי מאבק, סמוי בחלקו וגלוי בחלקו, בין חסידי כתיבת השירה בשפה דיבורית ויומיומית, מ"בית מדרשם" של זך, עמיחי ואבידן (לאחר ש"השתחרר" מהשפעת אלתרמן), שנחשבו למחדשים בעניין זה, לבין חסידי הכתיבה בשפה גבוהה  ועשירה. מאבק מר יותר, אף הוא סמוי בחלקו וגלוי בחלקו, היה בין חסידי כתיבת "השירה הרזה", שירה דלה מאד בלשונה, נטולת הֶרמזים (אלוזיות) למקורות עבריים ואוניברסליים ונטולת הֶקשרים תרבותיים רחבים, לבין חסידי הכתיבה בשפה גבוהה ועשירה, שהצטיינה גם בעושר הֶרמזים למקורות עבריים ואוניברסליים ובהקשרים תרבותיים רחבים. לי היה ברור שאוסיף לכתוב בשפה גבוהה ועשירה, ובכתיבה עשירה בהרמזים עבריים ואוניברסליים ובעלת הקשרים תרבותיים רחבים, שכן אלה עשויים להפוך את שיריי (ואת שיריו של כל משורר אחר, שיכתוב כך) למורכבים יותר, עשירים יותר, מעוררי עניין יותר ומפעימים יותר, הן מבחינה רגשית והן מבחינה מחשבתית. אני מאמין, שאַהֲבתי לשירת ביאליק, שהיא היפוכה המוחלט של "השירה הרזה" ובמידה רבה גם היפוכה של הכתיבה בלשון דיבורית ויומיומית, הייתה אחת הסיבות לגישתי זו. עם כתיבת שירים בשפה דיבורית ויומיומית יכולתי להסכין ולהשלים,  וברבות השנים אף אני כתבתי, בין יתר שיריי, גם שירים בשפה דיבורית ויומיומית, אך עם כתיבת "השירה הרזה" לא יכולתי להסכין ולהשלים, ועד היום אני משוכנע, שהיה זה מהלך שגוי בשירה העברית, שמניעיו האמִתיים, לפחות אצל חלק ניכר מאד מהמשוררים שכתבו שירה כזו, היו רצונם להסתיר את דלות שפתם, את בורותם במקורות העבריים והאוניברסליים ואת דלותם התרבותית, תחת מַעֲטֶה "רעיוני" של כתיבת "שירה רזה".

מֵמד נוסף של השפעתה של שירת ביאליק עליי, במבט לאחור, הוא, כך נראֶה לי, שהיקשרותה של נפשי בשירתו של ביאליק הייתה אחד מהגורמים שהביאו להיותי משורר, ובכך השפיעה על חיי, חיי המשמעותיים יותר בעיניי, חיֵי הנפש והרוח שלי. אף בעניין זה, אני משוכנע שגם אילו לא הכרתי כלל את שירת ביאליק, הייתי הופך למשורר, שכן, בעיניי, משורר אמִתי (וכזה אני בעינֵי עצמי, בכל הענווה) הוא מי שהנטייה להיות משורר טבועה בו מֵעצם טבעו ואופיוֹ, וכן נטבעה בו עקב גורמים שונים, הָחֵל באהבת הקריאה עוד בגיל צעיר (בילדותי ובנעורי הייתי "תולעת ספרים", וגם מאז ועד היום קראתי ואני קורא ספרים וכתבי עת רבים בתחומים רבים ומגוונים- לא רק בספרות ושירה, אלא גם, למשל, בתחומי המדע המרכזיים בדורות האחרונים, הלוא הם האסטרונומיה, הקוסמולוגיה, הפיזיקה על ענפיה השונים והאבולוציה, בעיקר, אך גם עוד, וכן בְּפילוסופיה ועוד, שאגב, מאחר שהם נטמעים בי והופכים לחלק מעולמי הרוחני, סופם שהם באים לביטוי ברבים משיריי, שנכתבו ונכתבים על רקע נושאי מדע, פילוסופיה ועוד), הַמְשֵׁךְ באהבת השירה בכלל, הַמְשֵׁךְ בצורך הפנימי העמוק של המשורר להביע את רגשותיו ומחשבותיו, ועוד. אַהֲבתי את שירת ביאליק והיקשרוּת נפשי בה, חיזקו והגבירו באופן משמעותי את אהבתי לשירה בכלל, ולפיכך, ממילא, גם את נטייתי להיות משורר, שהייתה קיימת בי מֵעצם טבעי ואופיִי, ושהתחזקה עקב הסיבות הנוספות הנ"ל (אהבת הקריאה, הצורך הפנימי העמוק שלי להביע את רגשותיי ומחשבותיי, ועוד) ובזכותה הפכתי למשורר.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים