על ערכי חיים וספרות עם אושרית מינץ/ אורה עמנואל

הסופרת , המשוררת והציירת אושרית מינץ, היא יוצרת פורה מאוד  שהספיקה בשנתיים האחרונות להוציא לאור ארבעה  ספרים.( קובץ סיפורים, ספר שירה, ספר ילדים, מחזה קצר). קולה הייחודי והמקורי מוצא את ביטויו היטב בשילוב המיוחד שבין יצירה תודעתית ושפה עשירה, רב קולית ומגוונת.

ספרי מעט על עצמך ומדוע בחרת דווקא בספרות, או שאולי זו הספרות שבחרה בך?

אני ילידת פולין והגעתי לארץ כשהייתי פחות מבת עשר. בפולין הייתי יהודה בין נוצרים וידעתי בפירוש מה פרושו להיות שונה. מעולם לא הורדתי את הראש והייתי גאה במי שאני למרות שהותקפתי לא פעם באופן מילולי בהיותי ילדה, תמיד היה לי מענה לשון. לדוגמה: ילדים ששיחקתי איתם אמרו לי, "אנחנו שונאים אותך כי את יהודייה והרגת את האלוהים שלנו". ואני השבתי, "אם הוא אלוהים, איך אפשר היה להרוג אותו?" הייתי אז בת שמונה. כשעליתי לארץ, הייתי דווקא "פולניה", או " דג מלוח עם סוכר" (במילעיל). שוב הייתי שונה. כאן, כיוון שלא הייתה לי שפה לענות בה, לא פעם הגיעו הדברים לתגרת ידיים. שוב הייתי שונה. במידה רבה התבודדתי וקראתי הרבה בספרים שהבאתי עמי. הבית שלנו היה בית של אנשים קוראים. את אמי ראיתי תמיד עם ספר ביד. למדתי עברית במהירות וכבר אחרי שנתיים הייתי תלמידה מצטיינת. בגיל אחת עשרה התחלתי לכתוב, תחילה חרוזים לכל מיני אירועים, וכמעט מיד שירה, על מראות נוף שהפעימו אותי, אנשים שנראו לי גדולים מהחיים וכדומה. לא נשמרו בידי שירים מהתקופה ההיא, אך זכור לי שאחד השירים שכתבתי נקרא "ממשה עד משה לא היה כמשה". קשה לי לומר מי בחר במי, אך לפי מה שתיארתי, החליטי בעצמך.

בספר שירייך 'אדמחוה' את פורסת את החוויה הנשית על כל רבדיה, כמעט ללא עכבות. בשירייך 'לא בא בחשבון' ו'סינתזה' מובעת התרסה. תוכלי להרחיב בנושא?

את חושבת שצריכות להיות לי עכבות כאישה? אני איני חושבת כך! כל רגש אנושי אינו זר לי, וכמובן גם כל רגש נשי, אהבה, אימהות, קיפוח עקב היותי אישה, הסתכלות גברית עלי כעל אובייקט, ועוד כהנה וכהנה. בחרת לשאול על שני שירים שונים מאוד בטיבם. אתחיל בשני, השיר 'סינתזה'. הוא אינו שיר מחאה כלל וכלל, זהו שיר על אהבה ומשיכה בין גבר לאישה שהן גדולות מלהכיל, גדולות מכדי להתנגד, או לחשוב בהגיון. אם יש שם מחאה, היא כנגד הדבר הסוחף הזה שלא ניתן לנהל אותו בתבונה. השיר 'לא בא בחשבון' הוא אכן שיר מחאה. הוא מובא בלשון נקבה, אך בעמקו הוא שיר מחאה של הפרט, בין אם זכר ובין אם נקבה, אשר ישות חזקה ממנו מנסה להשתלט עליו ולהפוך אותו לאפס, לתת לו סיפוקים חומריים מיידיים, להגביל את מעשיו, את יכולת החשיבה העצמית שלו ואפילו את רצונו לחשוב בעצמו, ולכן גם את יכולתו ליצור משלו. דבר זה נכון לגבי נשים לאורך דורות רבים כשגברים ראו בהן קישוט בלבד, גוף בלא מוח, כלי שרת. זה נכון גם היום כשמשטרים פוליטיים ושליטים כוחניים מנסים לאפס את הפרט ולהפוך את החברה לעדר מדקלם ולא פעם מתבהם. לראיה מה שקורה כיום בפוליטיקה הישראלית!

אילו ניתנה לך האפשרות, מה היית משנה בחוויה הנשית; איך היית מעצבת אותה?

האמת היא שהייתי משנה את החוויה האנושית. אם תביטי על הכריכה של ספרי, מופיע עליה ציור משלי (אני גם ציירת). הציור מתאר את הסצנה הידועה של גן העדן כשבמרכזה "עץ הדעת". בהיסטוריית הציור בדרך כלל מצידו האחד של העץ עומד אדם ומן הצד השני עומדת חוה. על העץ כמובן צומחים תפוחים. לעץ שלי אין פרי, כי הדעת מבחינתי אינה באה ממקור חיצוני, היא נמצאת בפנימיותו של האדם, כל אדם. האדם צריך לחצוב אותה מתוכו, לפתח את המודעות שלו ולגלות את הדעת הנמצאת שם תחת שכבות רבות של חוסר דעת. אז תשאלי, אבל מה עם האישה? אבכן, בחוויה שלי יש יצור אנושי, הוא גם זכר וגם נקבה. רק כך הוא יכול להיות שלם. אישה וגם גבר צריכים לדעת את שני הצדדים שבהם, אחרת הם פגומים ונלחמים זה בזה, אמנם גם כמהים זה לזה כדי לחזור למצב השלמות הראשוני, כמו בסיפור המשתה של אפלטון, שבו היצור האנושי התחלק לשניים ומאז הוא כמהה למצוא את החצי האחר.

יש הבדל גופני בין גבר לאישה, ונכון יש גם הבדלים רגשיים, ואלה בחלקם הגדול נלמדים. זהו תִרבוּת של דורות שהפך את האישה למופנמת, לביתית, אבל גם לא פעם לתחמנית, כי רק כך ניתן לה להשיג את מבוקשה בעולם הנשלט על-ידי גברים. אני חושבת על הסרט 'החתונה היוונית שלי' שבו אם הכלה אומרת "הגבר הוא הראש, אבל האישה היא הצוואר המסובב את הראש". זהו מצב בזוי בעיני. אני רוצה שכל אדם, גבר או אישה יהיו "ראש". איני מאמינה שיש הבדל באינטלקט בין גברים לנשים, אבל לנשים לא הותר להפגין אותו בגלוי. אישה חכמה מדי, לא תמצא חתן, כך סברו; היא מאיימת, היא מסרסת!

זהו ההבדל בין חוה ללילית. לפי המסופר, לילית הייתה האישה הראשונה והיא הייתה יצירתית וכזו שאינה מגבילה את עצמה ואת כוחה. העולם הגברי לא אהב זאת ולכן הוחלפה בחוה הצייתנית "הנשית", זו הנשמעת לגבר שלה ומשפילה את עיניה ואומרת "הן"! אני לילית! אני מבקשת להחזיר את לילית, את העצמי הנשי האמיתי – אישיות מלאה ויצירתית שאינה נופלת משום גבר ואני וגאה בכך! כך הייתי רוצה לראות את החוויה הנשית! באתי מבית שבו אמי, שמעולם לא הגדירה עצמה כפמיניסטית, החדירה בי באמצעות מעשייה שאין דבר שאיני יכולה לעשות, או שאסור עלי בגלל היותי אישה. מעולם לא דיברנו על כך, זה פשוט היה שם באוויר שנשמתי. מאוחר יותר החיים טפחו על פני. חייתי שנים רבות במושב בבקעת הירדן, חבל ארץ נפלא. בזמן הגיבוש של הקבוצה שעלתה להתיישבות התברר, כי התנועה המיישבת, האיחוד החקלאי, מאפשרת זכות הצבעה רק לגברים. הקמתי קול צעקה וכמעט זרקו אותנו מהקבוצה. אחר כך, במושב, כשנערכה אסיפה על הנושא, עשיתי הכנת שטח בקרב הנשים שאמרו בתחילה, "מה אני מבינה בטרקטורים?", ואחר כך נשאתי נאום באסיפה שלא היה מבייש חברת כנסת וסובבתי את האסיפה. מאז לנשים במושב ההוא יש זכות הצבעה ובעלות על מחצית המשק. עד היום ישנם שם גברים השונאים אותי בשל כך. המשכתי לצעוק גם כשהעסיקו ילדים בני שש בשדות, כי זו עבודה זולה, כשסירבו לקלוט אנשים חדשים למושב כדי לא להתחלק באמצעי הייצור ובעוד מקרים. שנאו, אתי, פחדו ממני והחרימו אותי, אבל מעולם לא נרתעתי כשהאמנתי בצדקת העניין שלשמו אני נלחמת. אני אישה לוחמת, וכך צריך להיות בעיני כל אדם. מי שמוותר על אמונתו על מה שצודק בעיניו למען העדר, יהפוך בסוף לרובוט ממוכן! אדם, ואישה היא אדם, חייב לשמור על היושרה שלו. אין דבר חשוב מזה. אני לא אדם פוליטי, ומאז 1986 כשעמדתי בראשם של שני מושבים נגד כוח אדיר כמו בנק הפועלים, שניסה להרוס אותם, העדפתי להסתגר בד' אמותי וליצור; היום אני שוב צועקת!

למי מיועד הספר, חוץ מליעקב אהובך ?

הספר מיועד לכל אדם קורא וחושב. הוא אינו מיועד לנשים בלבד, למרות שנשים יכולות להזדהות עם רבים משיריו. אבל יש בו גם שירים שונים לחלוטין כמו 'טיול בגת זיתים', 'לבד האלמוות' ועוד רבים אחרים. כמו שאמרתי, שום רגש אנושי ועניין המעסיק בני אדם אינו זר לי ולכתיבתי

   מיהם שלושת הסופרים/המשוררים האהובים עלייך, שהכי השפיעו עלייך?

קשה לי להגביל את עצמי לשלושה. אם מדובר במשורר, הייתי אומרת שטי.ס. אליוט השפיע עלי יותר מכל משורר. אני חושבת במיוחד על 'ארץ הישימון'. יש שם עוצמה ועומק פילוסופיים בממדים מיתיים. אני אוהבת סופרים שיש בכתיבתם אלמנט מיתי, כי הם מגיעים לעצם הגרעין האנושי. 'מאה שנות בדידות' של גבריאל גרסיה מארקס הוא ספר אחר שהשפיע עלי מאוד. מבחינה סגנונית הייתי מציינת את מארסל פרוסט. אני אוהבת את האופן שבו הוא פורס את החוויה האנושית לרגע אחר רגע אחר רגע; הרהור אחר הרהור אחר הרהור; התרשמות אחר התרשמות אחר התרשמות. הלוואי ויכולתי להגיע לשם! בין הסופרים הישראלים, הגדול מכולם בעיני הוא דוד גרוסמן. כשקראתי לפני שנים רבות את 'עיין ערך אהבה', היה עלי להפסיק אחרי כל עמוד ולעבור חוויה רגשית עמוקה, כדי שאוכל להמשיך הלאה. כל ספריו טובים, אך הוא לא חזר על עוצמה דומה, אם כי אחרת, עד ספרו האחרון 'החיים איתי משחק הרבה'. לדעתי הוא ראוי לפרס נובל! ואני מתכוונת רק לכתיבתו הספרותית, כי איני מזדהה כלל עם דעותיו הפוליטיות. כיוון שביקשת שלושה ונתתי ארבעה, לא אזכיר משוררים עבריים שהשפיעו עלי, אך היו כאלה.

אם היית נוסעת לאי בודד, איזה שלושה ספרים היית מצרפת אלייך למסע?

טוב שביקשת שלושה ולא שניים, כי אז הייתי מתקשה להחליט. אניח את התנ"ך בצד, למרות שיש שם שפע רב. הייתי לוקחת את כל כתבי שייקספיר, ויש  לי כמה מהדורות. הייתי לוקחת את 'מאה שנות בדידות' של גבריאל גרסיה מאקס ואת 'עיין ערך אהבה' של דוד גרוסמן. בכל אחד מהם אני יכולה לשוב ולקרא שוב ושוב ושוב.