פרק מספר:
סבתא/ אלי שקדי

 

סבתא שרה, אֵם אימי, ברחה מפולין לרוסיה עם בעלה, שוחט העיירה רֶבּ חיים שווֶערד ועם בִּתה הצעירה הִינדָה, משאירה מאחוריה לגורלם את שני בניה הגדולים אליהו ומאיר, שהיו כבר בעלי משפחות. אחרי שאיבדה את בעלה ובתה בחורף הסיבירי, עלתה בגפה לישראל בתחילת שנות החמישים עם כל רכושה – מכונת תפירה מוּנעת בדוושה, נתונה בתוך רהיט עץ כהה.

אהבתי את הרהיט הזה, שצפן בחובו שלל הפתעות: משטח עליון, שנפתח בתנועה רחבה לשולחן עבודה; משטח נוסף, שתחתיו הסתתרה מכונת התפירה עצמה, כבדה ושחורה ובוהקת, והיה צריך להעלותה במשיכת-סיבוב חזקה אל פני המשטח; זוג דלתות קדמיות, שפתיחתן חשפה את דוושת הרגל הגדולה שהפעילה את המכונה; וכמה מגירות עץ קטנות וחמודות שהכילו חוטים, מחטים, כפתורים ושאר אביזרי תפירה. אהבתי את התנועה המחזורית של הדוושה, שהניעה את הגלגל הגדול, שהניע את הגלגל הקטן; את ריקודם המכושף של סלילי החוטים וזרועות התפירה; ואת תנועתה המסחררת של המחט, שהייתה לפרקים איטית ומהוססת ולפרקים מהירה כל כך עד כי לא יכלה העין לעקוב אחריה. פעולת התפירה נראתה לי כמעשה ניסים, ופתיחתו של הרהיט הכהה הייתה פתיחתו של עולם קסום ונפלא.

סבתא לבשה תמיד שחורים מכף רגל ועד צוואר, ומטפחת שחורה כיסתה את ראשה, שאותו הקפידה לגלח עד אחרית ימיה. היא דיברה וקראה בעיקר יידיש, אבל מדי פעם הייתה מפתיעה בהערה מושחזת בעברית. זכורני ערב אחד, שבו התלוננו כמה נשים-אורחות עבות בשר על עודף משקלן וייחסו זאת ל"בעיה בחילוף החומרים" שלהן, וסבתא העירה בשקט, כאילו לעצמה: "מעניין, בסיביר לא הייתה לאף אחד בעיה בחילוף החומרים שלו!"

מִדֵי שישה חודשים שינתה סבתא את מקום מגוריה: מחצית השנה התגוררה בביתנו, ואת המחצית האחרת בילתה בבית בְּנה, דוֹדי אלעזר, שנקרא בפי המשפחה "לַזָר". מִדֵי שישה חודשים הייתה אורזת את מיטלטליה המעטים ועוברת מבֵּית בִּתה לבֵית בְּנה, וחוזר חלילה. בעיני הילד שלי נראו המעברים הללו טבעיים לגמרי, לא חשתי כלל במתחים המשפחתיים הגדולים שנלוו אליהם ולא יכולתי להבין את תחושותיה הקשות של הפליטה, האלמנה השכולה, שנעקרה מבֵּיתה שוב ושוב ולא מצאה מנוחה. ידעתי במעומעם כי העדיפה לשהות בבית דודי משום ששם נשמר אורח חיים דתי, וידעתי כי בתקופת שהוּתה אצלנו היה אסור לחלל את השבת לעיניה או להפריע לה בתפילתה, שאותה התפללה בלחש מתוך סידור קטן, שחור וכרסתני שליווה אותה תמיד. בששת החודשים "שלנו" הייתי מוגלֶה ממיטתי וישן על מזרן שהונח על הרצפה, משום שבחדר, שהיה משותף לי ולאחִי, היו רק שתי מיטות ברזל, האחת נדחפת מתחת לאחרת בשעות היום ומוסעת החוצה לצידה בשעות הלילה. לא התמרמרתי על הצורך לישון על הרצפה, לא נבהלתי אם חשתי מתוך שינה את כנף כותונתה הארוכה של סבתא חולף מעליי, ותמיד הקפדתי למלא את בקשתה ולהעיר אותה מייד מחלומותיה אם הייתה צועקת.

כאשר שהתה אצלנו, הייתה סבתא משתתפת פעילה בעבודת המטבח. עקבתי אחריה בפליאה ובחרדה כאשר הייתה מניפה סכין גדולה על תרנגולת שלמה, שזה עתה הגיעה מן השוחט, מפרידה אותה במומחיות לחלקיה ומוציאה את האיברים הפנימיים, והינה, מַיין קִינד, זה הלב וזה הכבד וזה כיס המרה וצריך להיזהר מאוד שלא לפגוע בו, פן יישפך הנוזל הצהוב-ירוק שבתוכו וימרר את טעמו של הבשר; או כאשר הייתה שוֹלה את הקרפיון לשבת מתוך האמבטיה שבה שט, מכה אותו בראשו פעם ופעמיים עד שחדל לפרפר, חותכת את זנבו ואת ראשו ומבתקת את כרסו, ואם עלה בידה לחלץ מקרביו ללא פגע את זוג השלפוחיות השקופות והמוארכות, שאיש לא ידע אז להסביר לי מה תפקידן, הייתה שוטפת אותן במים ונותנת לי אותן שאשחק בהן. התבוננתי בה לשה בצק, מרדדת אותו, בוזקת עליו קקאו וסוכר וקולעת ממנו עוגה-צמה, ולפעמים הייתה מפרישה לי מעט בצק ומניחה לי לקלוע ממנו חלה זעירה שתיאפה יחד עם העוגה. לעיתים הייתה זקוקה ממש לעזרתי בקריצת עיגולי בצק לעוגיות או לכיסנים, ואני הייתי עומד על כיסא ולוחץ בכוח כוס זכוכית אל הבצק הרך ומנסה לצופף את העיגולים ככל האפשר כדי לא לבזבז בצק.

כאשר גדלתי מעט והתחלתי לייחד זמן רב ליצירה בחומרים שונים, החלה המגבלה על עיסוקים "מחללי שבת" להטריד אותי מאוד. פירשתי את הקונפליקט הדתי במשפחה – סבתא אדוקה, אימא שומרת שבת, וכל שאר המשפחה חילונים לגמרי – בתור צביעוּת, ולא יכולתי להשלים עימו. זכורני שבת אחת שבה לא יכולתי עוד להתאפק, הוצאתי את קופסת כלי העבודה שלי והתחלתי להתעסק בה בהפגנתיות. עיניה של סבתא התעגלו בתדהמה, היא הושיטה את ידיה בתחנונים ולחשה "אסור, אסור!" אבל אני הטחתי בתגובה: "לי מותר! נמאס לי! לי מותר!"

כאב עצום התפשט על פניה של סבתא. היא לא יספה להפציר בי, פנתה לסידור התפילה שלה ושקעה בתוכו, מתנודדת בכסאה קדימה ואחורה וידה מסתירה את עיניה. הִקשחתי את ליבי, התעלמתי מסִבלה ואטמתי את אוזניי מלשמוע את הוריי, שהחלו להתווכח במרירות האם "הילד צודק" או לא. חגגתי את ניצחוני בקרב הקטן הזה, מבלי להבין באמת את תמונת המערכה.

הייתה זו התקופה האחרונה שבה שהתה סבתא בביתנו. תש כוחה, היא נשארה בבֵית דודי ולא יצאה ממנו עוד, ושם גם נפטרה. הידיעה הגיעה לביתנו כאשר אימי, שבשעות הבוקר עבדה בבית הקפה שלנו, נמה את שנת הצהריים. אבי, אחותי הגדולה וידידת משפחה שמעולם לא הבנתי את קרבתה אלינו, אחת גברת יעקובסון, התייעצו ביניהם והחליטו לא להעיר את אימי אלא להמתין עד שתתעורר מעצמה. אני זוכר היטב כיצד נכנסה לחדר המגורים, ראתה את פניהם של היושבים בו ומיד ידעה וצנחה אל השטיח, ובין מלמולי הבכי שלה יכולתי להבין רק שתי מילים שחזרו ונשנו: "ואני ישנתי! ואני ישנתי!"

דודי, אלעזר שרביט, שהיה משורר ועורך ספרים, חיבר שיר קצר, שאותו חקקו על מצבתה של סבתא. הייתי בן שלוש עשרה כאשר נפטרה, ואת המצבה ראיתי כמדומני רק פעם או פעמיים, וגם זאת לפני יותר מחמישים שנים, אבל אני זוכר את מילותיו של השיר הזה במדויק:

 

נפש יקרה, לב אוהב רחב

שפעה אמונה לקדוש ולנשגב

ולמעשי צדקה, בלב ער ופעיל

הורתה לעצמה, ולצאצאיה סימנה שביל.

* אלי שקדי-סופר 

חפש באתר

טואול - בניית אתרים