באלבום של אמא שלי יש תמונות בשחור לבן. שם בצילומים הישנים נראים סבא וסבתא
שלי יושבים. היא יושבת כששערה הלבן אסוף מתוח לאחור, והוא עומד לידה גבוה, ידו
מונחת על כתפה, כמו גביר וגבירתו.
ידענו תמיד שבתיק של סבתא, ובכיס של סבא, יש סוכריות.
כשהם היו מגיעים לביקור, סבתא הייתה מחלקת לנו סוכריה מתוקה ומברכת
"רק מתוק שיהיה לכם בחיים", והולכת לבשל עם אמא מאכלים, ממתכונים הרשומים
על דפים ישנים.
סבא היה מתיישב על כורסת הקטיפה האדומה שהייתה שמורה עבורו, יושב ומספר
סיפורים, על פוגרום או פרהוד. מתאר בריחה, מרדף או ריצה אל מטוס, ממשיך לספר על
ההליכה הארוכה במדבר. מביט בחלון ושותק, ואז אומר: "חלק לא הצליחו להגיע".
ושוב שותק.
ואנחנו היינו יושבים ומחכים...
כעבור רגע אחד או שניים, סבא היה ממשיך לספר על- בניית הארץ, צריפים ואוהלים,
קנייה בתלושים, כבישים, יערות, ייבוש ביצות, בקבוקי חלב על יד הדלתות, סוס ועגלה
ברחובות, מחלק הקרח, העגלון והפעמון.
ואנחנו היינו יושבים ומחכים.....
הרבה סיפורים היה סבא מספר, ותמיד מסיים בציטוט פסוק מהתנ"ך, רק אז מוציא מהכיס
את הסוכריות שחיכינו להן כל הזמן, ומגיש לנו אחת לכל אחד.
כשריח התבשיל מהמטבח, היה אופף את כל הבית, סבתא הייתה מצטרפת אלינו,
מתיישבת על כסא הנדנדה, סורגת ומקשיבה לסיפורים. לעיתים מעירה הערות, מתקנת
תאורים, ואומרת לסבא: "אל תגזים, הם ילדים קטנים".
והיום אני מביטה באימי וחושבת לי... לסבא וסבתא של היום, בתיק ובכיסים אין כבר
סוכריות, הם ניראים בתמונות צבעוניות, ויש להם יומן, כי הכל מתוכנן,
אבל לספר את סיפורי העבר שלהם, אין להם ממש זמן.
