מסה:
על השמחה/ נסים נהרדעא

 

הגוף החייתי, האנושי, הוא מעבדה או "מכונה" כימית והוא פועל בסביבה מימית. כל תחושה שאנו חשים, בין אם יש לה היבטים שליליים או חיוביים מנקודת מבטנו, יש לה הקבלה, או היבט כימי, נוירולוגי.

 

חומרים המופרשים מבלוטת יותרת המוח משחררים חומרים אנדרופינים Endorphin)), ואופיאטיים. חומרים אלו שולטים על תחושת הכאב ועל ההתנהגות הרגשית: על מצב הרוח ותחושת ההנאה.

האנדורפינים משתחררים בעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי מין, שמחה, חיוך, צחוק, עיסוי ואף במהלך השינה. וכן בעקבות מחשבות "חיוביות" והעלאת זכרונות שגרמו עונג.

ולהיפך, חומרים אחרים שותפים לתחושת צער, אבדן, דיכאון.

האנדורפינים זכו לכינוי "מפתחות לגן עדן", בעקבות יכולתם לשלוט בהנאה וכאב.

 

"שמחה" היא אחד הרגשות המתעוררים בנו כאשר גופנו מוצף אנדרופינים בהתאמה לנשוא ספציפי.

 

בחלוקה גסה ניתן לחלק את הרגשות שלנו לשתי מחלקות.

טובה – שמחה, אושר, התעלות וכן הלאה.

ורעה – צער, דיכאון, עצב וכן הלאה.

 

כעת, תוך מודעות למכניקה של מצבי הרוח, הטובים והרעים, נפנה לבדוק את – הפעילויות – הגורמות לשמחה, כלומר, לשחרור אנדרופינים.

 

אנו מקבלים מתנה, מנצחים, זוכים, מקדמים אותנו, משבחים אותנו, קורה לנו משהו שאנו מגדירים כדבר מה "טוב" ומערכת התגמול האנדרופינית נכנסת לפעולה, ואנו שמחים, מאושרים ומצב רוחנו מעולה.

 

אלא ששמחה אינה באה לעולם "חינם" תמיד יש לה מחיר. כאשר מקבלים מתנה, מישהו שילם עבורה. כאשר מנצחים, מישהו הפסיד. הבקענו – שמחה. הפסד לצד השני.

כאשר מקודמים, מישהו נתקע מאחור.  כאשר משבחים אותנו המחיר הוא עצם ההשוואה לאדם או אנשים אחרים שלא שובח/ו באותה הזדמנות.

מכרז, הזוכה שמח מאוד משום שזכה. אך הוא זכה משום שהציע את המחיר הגבוה ביותר. הזכייה – והשמחה בעקבותיה "עולה לנו ביוקר".

 

ובלשונו של שפינוזה  "אין בנפש שום רצון מוחלט או חופשי: אלא הנפש נקבעת לרצות דבר זה או אחר על ידי סיבה, שגם היא נקבעת על ידי סיבה אחרת,  וזו שוב על ידי סיבה אחרת וכך לאינסוף".  שפינוזה אתיקה, הוצ' הקיבוץ המאוחד, תרגום ירמיהו יובל.

 

וישנן שמחות פחות משמחות, כמו שמחה לאיד, שבה – ההפסד, או התשלום של "האחר" ברור, חד ומובהק. ולפעמים אנו צוחקים, או מאושרים כאשר מישהו מחליק על קליפת בננה.

ושוב בלשון שפינוזה, "מי שמדמה שדבר השנוא עליו נהרס, יבוא לידי שמחה".

"מי שמדמה שהשנוא עליו נתקף עצב,  יבוא לידי שמחה".

 

"אם אנו מדמים שמישהו מעורר שמחה בדבר אהוב עלינו, תתעורר בנו אהבה כלפיו".

"כל דבר שאנו מדמים שיביא לידי שמחה, אנו חותרים לגרום לו להתרחש."

"מי שעשה דבר מה שהוא מדמה כי גרם שמחה לאחרים, תתעורר בו שמחה מלווה באידאה של עצמו בתור סיבתה, או יתבונן בעצמו מתוך שמחה".

 

"מספר הסוגים של שמחה,  של עצב, ושל תשוקה, ולכן של כל ריגשה המורכבת מהם, כגון טלטלות הנפש, או הנובעות מהן, כגון אהבה, שנאה, תקווה, פחד וכו' הוא כמספר הסוגים של המושאים המפעילים אותנו"

 

כלומר, כל דבר עשוי או עלול לעורר בנו – כל רגשה שהיא.

 

"שמחה היא מעבר של אדם משלמות קטנה יותר לשלמות גדולה יותר"

 

תינוק המזהה את פני הוריו וודאי שמח, אלא שאנו יודעים שזו שמחה התלויה בדבר. הם ספקי מזונו, וההתניה האופרנטית קושרת אותם להנאה והשמחה שהוא חש כאשר הוא אוכל, ולאחר מכן כשהוא רואה אותם. עד לשלב שבו הוא שמח לקראתם "נטו".  אגואיזם ונרקיסיזם הם מנועי שמחתו.

 

השמחה, כמו ריח, יש לה ניחוח נעים כמו בושם, ולפעמים ריח פחות נעים. 

למזלנו היא פגה לאחר זמן מה.

 

עצם האפשרות לחוש "טוב" הוא הצד השני, של "להרגיש לא טוב" האחד לא יכול להתקיים ללא השני. התחושה, כמו החום, נעה על רצף, יש טמפרטורה בה נוח לנו, וטמפרטורה בה אנו חשים חמים ונעים, אך אם נעלה את הטמפרטורה... מאוד לא נעים. וכך נעים לנו כאשר "קריר" אך אין לנו עניין לחיות במקרר ומי שחי באזורים קרים חייב להתעטף בשכבות ביגוד כדי להרגיש נוח.

 

יש מי, כמו נחמן מברסלב שעל פי כתבי מזכירו, נתן נמירוב אמר:

"שמחה היא המגן החזק מפני פורענויות,  כאשר אדם שרוי בשמחה אין הקללות יכולות לבוא עליו"

"המאמין בה' בשלימות הוא תמיד שמח"

 

כאן אנו נכנסים לאזור נוסף והוא – השמחה ללא גבול, השמחה האקסטטית, השמחה שאינה "לוקחת בחשבון" את המציאות, ומתעלה עליה, מדבירה אותה.

מת לך ילד? היה שמח! שהרי, ה' נתן, ה' לקח. 

היה שמח, ותהיה מוגן מפני הפורענות. קללה ודברים רעים לא יאונו לך.

יש מי שחשים שמחה גדולה והתעלות כאשר הם "מתמזגים" עם "הנצח", היקום, האל, או – סמים.

בכל המצבים האלה, כדי "להיות שם" האדם נדרש, או חייב להפסיק להיות "אני" אינדיבידואלי ולוותר על "עצמותו" ו"עוצמתו".

 

אצל הסופים, ההתעלות, האיחוד עם האל, היה מלווה לפעמים בבכי, צחוק, שירה, ריקוד, קריעת בגדים, תחושה והתבטאויות אקסטטיות ופרץ שמחה "ללא גבול"

 

האדם נדרש כאן להתנתק מעצמו, להפסיק להיות אדם, כלומר יצור "מרגיש" את כל קשת הרגשות שאדם מרגיש – בהתאמה – לפעילות ולמציאות.

 

בונאוונטורה 1274- 1221 שהיה מאבות המסדר הפרנציסקני והצטרף אליו ב1243  כתב במסה "מסע השכל אל האל" "עלינו לעבור אל הנצחי, הרוחני ביותר והנמצא מעלינו... מעבר זה משמעו להיות מאושר בידיעת האל"

 

מייסטר אקהארט 1327-1260 "בפריצת הדרך אל האל אני מגלה שהאל ואני אחד"

 

השאיפה היא "התמזגות" באל, בנצח - והתוצאה -אבדן "האני"

 

די עצוב למען האמת. הרצון להיות "שמח בכל מחיר" ולהיות שמח, גם כאשר המציאות, היא מציאות עצובה.

 

אהבה היא אחד הרגשות החזקים ביותר, ו"האוהב" וודאי "שמח" וכאשר הוא "מאוהב" הוא מוצף אנדרופינים המעוותים את ראיית המציאות שלו. כנראה אנו חייבים להיות מסוממים  כדי לאפשר גישה "אינטימית ופיזית" לאדם זר. 

 

מצד שני, כאשר "האהבה נגמרת" אנו חווים לא פעם רגשות כעס, תסכול, שנאה, קנאה – לא חיובי במיוחד. שמחת האהבה היא השקעה שלעיתים מניבה רווח ולעיתים -  הפסד.

"מי שהתחיל לשנוא את הדבר האהוב עד שאהבתו נמוגה לגמרי, הרי, מאותה סיבה, ירחש לו שנאה יותר מאשר לוא לא אהבו מעולם. וככל שאהבתו בעבר הייתה גדולה, כך תגדל שנאתו"

 

ובכן: שמחה היא דבר טוב "לעצמה?"

 

וודאי שכן. אלא שאנו חייבים להיות מודעים גם לנזקיה ומחיריה.

 

אריסטו המליץ על "דרך האמצע" אלא שהוא סייג ואמר שלגבי דברים מסוימים דרך האמצע אינה ישימה, כפי שלא ניתן להיות "בחצי היריון"  שמחה היא דוגמה לכך שעדיף להשאירה  "במסלול" ולא לאבד בה את "האני"

 

והערה על הקוטב השני:  אנו חושבים במילים, ככול שאוצר המילים שלנו גדול יותר, כך המחשבה "משוכללת" יותר משום שהתודעה שלנו מכירה יותר נושאים, אפשרויות, דקויות.

אנו יכולים במידת מה לסייע לעצמנו לחוש טוב יותר על ידי "דבב עצמי חיובי"  ואין צורך או סיבה  להיכנס למקום בו אנו מאבדים את "האני". 

 

השמחה כמו יין – המשמח לב אנוש – צריך לצרוך אותה במידה הנכונה. 

לשמוח כאשר יש סיבה מבלי להיכנס לאקסטזה או אופוריה באופן  מתמיד.

 

ועתה לאחר שהשבתי את השמחה יאללה, לשמוח!

חפש באתר

טואול - בניית אתרים