פרק מספר:
האנסמבל/ אייג'ה גייבל מאנגלית דנה אלעזר הלוי

 

מאי 1994

סן פרנסיסקו

 

ג'אנה

כינור ראשון

 

 

זהו סיפור אהבה, אמר הכנר המפורסם, ואף שג'אנה ידעה שזה לא נכון, אלה המילים שהתרוצצו במוחה כשהחלה לנגן על הבמה. הכנר המפורסם, פוֹדוֹריוֹ, עבד עם הרביעייה בתחילת השבוע, ואלה הדברים שאמר אחרי שסיימו נגינת הרצה של הרביעייה "האמריקאית" של דבוֹזָ'ק, שלדעתה של ג'אנה בהחלט לא עסקה בסיפור אהבה. ובכל זאת הנה הם כאן עכשיו, רביעיית המיתרים "ואן נֶס", מבצעים את רסיטל הסיום שלהם בבית הספר הגבוה למוזיקה, פותחים בצלילים המבריקים של הפרק הראשון, והדבר היחיד שהיא מצליחה לחשוב, אם חשיבה בכלל מעורבת בכך, הוא: אולי זה בכל זאת סיפור אהבה.

 

היצירה היא מכתב אהבה למרחבי הטבע, כך לימדו אותה מוריה. גרסת האיכר האירופי שדבוז'ק הלביש על שירי עם אמריקאיים. אבל איך יכול מישהו לחשוב שזה סיפור על אהבה רומנטית? ג'אנה חשבה שזאת אהבה קלאסית יותר: אדם מתאהב בחלום על מקום, בַּחיים שהיה יכול לחיות בו, בדבר מה שהיה יכול להיות אבל אינו. הברק עצמו הוא העניין, החומר הכמעט נראה לעין שמרחף ממש מעל המשטח הלוהט של חיינו. פוטנציאל, שאיפות, הישגים. הכנר המפורסם שהדריך אותם — פודוריו, היא לא היתה מסוגלת להביא את עצמה להגות את שמו — היה ממילא די שרלטן, לפחות בכל הקשור להוראה. ג'אנה לעולם לא היתה אומרת לו זאת פנים אל פנים, אבל היא התענגה על הבוז הפנימי וכבד הראש שחשה כלפיו. מה הוא בכלל מבין? וזה מה שהיא עצמה ידעה: ש"האמריקאית" של דבוז'ק עוסקת בהזדמנות הפשוטה שאמריקה מספקת, ושאין כמוה לזהות הזדמנויות ולנצל אותן. כעבור שלוש תיבות, כשנפתח הסולו ויולה של הנרי, היא פסקה שוב: לא, זה לא סיפור אהבה.

 

זהו סיפור אהבה — את המשפט הזה הנרי לא זכר מהחזרה עם הכנר המפורסם, והוא בהחלט לא הדהד במוחו בזמן שהחל לנגן את מלודיית האמריקנה הקופצנית בתיבה השלישית. אדרבה, הדברים שאמר פודוריו כשנתן להנרי כרטיס ביקור בזמן שארז את הוויולה שלו הם שדבקו בו מבפנים. תתקשר אלי אם תחליט שכל העניין הזה עם הרביעייה לא בשבילך, הוא אמר. אני יכול לארגן לך כמה רסיטלים מול האנשים הנכונים בניו יורק. יכולה להיות לך קריירת סולו נפלאה. הנרי לקח את הכרטיס ללא אומר, החליק אותו אל תוך כיס קטיפה בתוך תיבת הוויולה ומאז לא הוציא אותו משם. אבל הכרטיס המה ורטט שם למרות זאת. אם תחליט שכל העניין הזה עם הרביעייה לא בשבילך — כאילו פודוריו כבר החליט שהרביעייה היא לא בשביל הנרי, ורק חיכה שהנרי יגיע לאותה מסקנה עצמה. אבל הנרי לא החליט שום דבר. הוא מעולם לא החליט, שכן היה עדיין צעיר ובורך בסוג הכישרון שקבע את החלטותיו בחיים במקומו.

 

השאלה אם נכון או לא נכון שמדובר בסיפור אהבה לא העסיקה את דניאל, שכן בימים אלה לא היה מקום בחייו לרומנטיקה או לאהבה מתמשכת, או לכל סימפטום או תופעת לוואי של אחת מהן. הרי הוא היה צריך להתאמן כפליים משאר חברי הרביעייה כדי להשתוות אל כישרונותיהם הטבעיים המטריפים, בייחוד הנרי, שכישרונו המופלג עד זרא הביאה אותו לרמה של עילוי אמיתי, שיכול לנגן שיכור, עיוור, מאוהב או לא מאוהב. בחייו של דניאל לא היה מקום לאהבה שכן היה עליו לעבוד בעבודות אמיתיות נוסף על הלימודים, לחלטר באיזה בר בשכונת קסטרו, לנגן בחתונות בכל הזדמנות אפשרית ולתת שיעורי צ'לו לתלמידים מתחילים ממשפחות עשירות בפּסיפיק הַייטס. זהו סיפור אהבה: אוקיי, מאה אחוז, אבל מה עוד?

 

בטח שזה סיפור אהבה, חשבה בְּריט, אף שלדעתה הכול היה סיפור אהבה. התו ההוא כאן, וזה שם, המלודיה הנגדית העליזה הזאת, ההרמוניה שהיא עצמה סיפקה בכינור השני, המופשט המשותף לכולם, ההבנה ההדדית הנשמעת לאוזן. יחסיה עם דניאל, שאותם הוא קטע די בקרירות כמה ימים קודם. אפילו העדר האהבה היה בעיניה סיפור אהבה. אפילו הכאב הזה, הסבל. הם עזרו לה. אמנם היא דמיינה את היום שבו כבר לא תצטרך להכיר אותם מקרוב, או דימתה בלבה שהיא מחזירה את הזמן לאחור ומתחילה את חייה מההתחלה כך שמעולם לא הכירה סבל, או שהשתעשעה ברעיון שקיימת איזו בְּריט מקבילה שחיה בעולם שבו אין צורך לנסות להבין גבר שקם ועוזב ממש על סף האהבה, להבין אנשים שקמים ועוזבים, להבין חיים שאינם אלא רצף ארוך של עזיבות קטנות שכאלה, אבל היא ריחמה על בריט המקבילה הזאת, והעצב הזה עליה היה ריק יותר מהעצב שהרגישה עכשיו על עצמה. כל הסיפורים הם סיפורי אהבה.

 

ואמנם אף אחד לא היה מודה בכך בגלוי, אבל השאלה מהו הסיפור הזה — סיפור אהבה או משהו אחר — היתה תלויה אך ורק בג'אנה: היא היתה תלויה באופן שבו היא נשמה נשימה שקטה, חדה ומתוזמנת בדיוק מופתי בקַדמה שלפני הצליל הראשון, במרווח שהותירה בין הצליל הראשון לשני, במידתו ואורכו והדהודו של הוויברטו שהיא ביצעה על צוואר הכינור. היא היתה תלויה בתנועותיה הקטנות ביותר, בהחלט בתחילת היצירה, אם לא במהלכה כולה. אפילו האופן שבו עצמה את עיניה, אם עצמה אותן, אם היה עפעוף של ריסיה או שהיתה הקשחה של גבותיה, כל אלה קבעו את כל מה שעמד לקרות. תפקידה של ג'אנה ככנרת ראשונה היה להוביל, אבל בימים אלה ההובלה שלה התרחבה מעבר להיבט הפיזי. החלטותיה הגופנית והצליליות, עוד החלטה ועוד החלטה ועוד במהלך תוכנית שלמה של ארבעים דקות, שימשו כעת כמנהיגוּת רגשית. הכוח הטמון בכך היה בו־בזמן מיטיב וערמומי, ובעיני ג'אנה היה טבעי לחלוטין. היא תמיד רצתה באמת להוביל הרכב — או, טוב מכך, להוביל הרכב לגדוּלה. זה היה מוכרח לקרות, זה יקרה, ההתרחשות העתידית הזאת הגדירה אותה. ואיפה, בתוך עלילת הגדוּלה הזאת, היה מקום לסיפור אהבה? לה עצמה מעולם לא סיפרו סיפור אהבה.

 

 

 

קבלת פנים נערכה בחדר הגדול שליד חדר המרצים, וחברי הרביעייה עמדו נבוכים ונשענו על הקיר האחורי. ג'אנה שיחקה באצבעותיה בתפר הצדדי של שמלתה, והרגישה את הבד מתייבש מהזיעה שהגירה במהלך הקונצרט ומתקשח.

 

"לא כדאי שנעמוד ככה כולנו יחד," אמרה ג'אנה. "אנחנו נראים אידיוטים."

 

"אני חושב שכדאי שנעמוד יחד כדי שאף אחד לא יחשוב בטעות שאני דניאל," אמר הנרי וחייך.

 

"אף אחד לא יתבלבל בינינו," מלמל דניאל. "קודם כול, אני נמוך ממך בחמישה־עשר סנטימטר, ודבר שני..." אבל הוא קטע את המשפט ולא פירט את הסיבה השנייה.

 

"אל תלכי עכשיו," אמרה בריט לג'אנה והצביעה לכיוון מרכז החדר. "הנה מגיע האיש ההוא. הוא ממש דוחה אותי."

 

פודוריו צעד לכיוונם, כפתר את כפתורי הז'קט שלו ושלח לעברם מבט קורן. ג'אנה הזדקפה. בעיניה הוא היה פוץ, אבל פוץ מוכשר ומצליח, וכישרון והצלחה הם שני דברים שהיא מעולם לא הפנתה להם עורף.

 

"פרארי," לחש דניאל.

 

"פודוריו," תיקן אותו הנרי.

 

"ממתי אתה זוכר שמות?" שאלה בריט את הנרי בזמן שג'אנה הושיטה יד ולחצה את ידו המפורסמת של הכנר המפורסם.

 

"רביעיית ואן נֶס," הוא אמר במבטאו הכבד. מהו המבטא הזה? איזו מדינה סביב הים התיכון? ג'אנה שכחה. הוא התעלם מידה המושטת וחיבק אותה. ג'אנה שאפה את ריחו: מושק, טבק, נשים. היא חייכה חיוך חושף חניכיים.

 

"אני רואה שהחזרה שעשינו עזרה מאוד לכולכם," אמר פודוריו, ואז עבר אל הנרי, ואחז את ידו בשתי כפות ידיו.

 

"אבל ניגַנו בסדר גם לפניה," אמר דניאל.

 

"הוא סתם צוחק," אמרה ג'אנה ושלחה לעבר דניאל מבט נואש. אם יש סיכוי שהוא לא יתנהג כמו דביל ממש עכשיו זה יהיה עיתוי פשוט מצוין.

 

"כן? אני צוחק?" אמר פודוריו וקרץ. קרץ! עכשיו הוא חיבק את בריט המסויגת, ששערה הבלונדיני הארוך נשפך על כתפיה כמו אטריות ספגטיני שנשפך מהקופסה היישר על רצפת המטבח. בריט מעולם לא אספה את שערה בקונצרטים, וזה עצבן את ג'אנה. הקהל הסתכל רק עליו. הוא שיווה לה מין יופי מקרי, שיער זהוב יפהפה שפשוט גדל וגדל כאילו מחוץ לשליטתה.

 

נכון, הקונצרט אכן היה מוצלח. אבל ג'אנה בהחלט צפתה שהוא יהיה מוצלח. כולם היו מוכנים, חדורים במינון הנכון של חשש וביטחון. אבל הרסיטל לא היה המבחן האמיתי. אמנם הוא היה קונצרט הסיום שלהם, ואמנם כל מוריהם ישבו בקהל ונתנו להם ציונים, ואמנם כמה סוכנים ונציגים של RCA ו"דויטשה גרמופון" באו להקשיב גם הם, אבל למעשה הקונצרט היה רק חימום לקראת הדבר האמיתי: תחרות הרביעיות על שם אֶסטֶרהָזי בהרי הרוקי הקנדיים, שתתקיים בסך הכול בעוד שבוע. אם הם יזכו במקום הראשון או באחד המקומות הראשונים שם, זו תהיה תחילתה של קריירה ארוכת שנים שג'אנה ייחלה לה לעצמה ולאנסמבל כולו.

 

הם לא יכולים להרשות לעצמם להיכשל, וג'אנה לא נתנה לאיש לשכוח זאת.

 

פודוריו — הכנר המפורסם, הפוץ, הקורץ, הסולן בעיצומו של סיבוב קונצרטים — יהיה גם, מתברר, אחד השופטים בתחרות אסטרהזי השנה, עובדה שג'אנה ציינה בטקט אך בתקיפות בתחילת ביקורו בן השבוע בבית הספר למוזיקה.

 

היא החליקה את זרועה סביב מרפקו. "אתה מוכן להשיג לי כוס שמפניה?" היא שאלה.

 

פודוריו חייך. "בטח."

 

"אה, גם לי," אמר הנרי.

 

ג'אנה הזדעפה. "בגילך עדיין אסור לך לשתות, הנרי."

 

"וחוץ מזה, קח לך כוס בעצמך," אמר דניאל, וזז מהקיר לכיוון הבר המאולתר. בריט הלכה כמה שניות אחריו, כאילו היתה קשורה אליו בחבל.

 

פודוריו הביא שתי כוסות שמפניה ונשען על שולחן גבוה לצד ג'אנה. הנרי נעלם. הוא אמר משהו על היעלמותו של הנרי ואז שאל את ג'אנה, "איפה המשפחה שלך, יקירתי?"

 

"אה," אמרה ג'אנה ונענעה בראשה, כי לא רצתה להסביר. "בלוס אנג'לס."

 

האם היעדרותם ניכרת עד כדי כך? תהתה ג'אנה. האם הוא בלט כל כך, החלל שמשפחתה של ג'אנה היתה אמורה לתפוס בקהל? ואז היא נזכרה שגם המשפחה של דניאל (עניים מדי לנסיעה, "לא טיפוסים של מטוסים," אמר דניאל) וגם המשפחה של בריט (שכולם מתו, מה לעשות) לא באו, וזה סיפק לה נחמה בסתר לבה.

 

"גם הקונצרט שלך היה מרהיב," היא אמרה, ורכנה לעברו. היא הלכה שלשום לקונצרט שהוא ניגן בו עם התזמורת הסימפונית של סן פרנסיסקו, אף שבדרך כלל לא אהבה ללכת לקונצרטים בסמוך כל כך לקונצרט משל עצמה. זה מערבב דברים, תופס חלל שמיעתי. אבל ההחלטה ללכת לקונצרט של פודוריו היתה החלטה טקטית. ועכשיו היא שיקרה רק מעט — היא מעולם לא ביטאה בקול את המילה מרהיב — אבל כפי שאמרה, הקונצרט באמת היה מוצלח. פודוריו היה מסוג הכנרים שחושבים בטעות שפרסומם מקביל לפרסום של כוכבי רוק, והוא ניגן יצירות כמו הקונצ'רטו של מנדלסון כאילו הוא בון ג'ובי שלובש פְראק. ג'אנה לא הבינה מאיפה זה בא לו. כשהסתכלה בו ממקומה ביציע התחתון היא לא רצתה ליהנות מהקונצרט, אבל בסופו של דבר, בפרק האחרון, עם הנפות הזרוע התוקפניות והטמפו התובעני שבחר לעצמו, היא נכנעה לקסמיו. לפודוריו היה משהו והוא עטה אותו היטב, פרסונה שקרנה מבעד לעץ העדין של הקשת שלו, מטה אל המיתרים והחוצה מבעד לנשמה של הכינור עד לאולם הקונצרטים כולו. ביצוע קצת מחושב, חשבה ג'אנה, אבל כל כך מהוקצע (וכל כך כובש) שהיה בו דבר מה פתייני לחלוטין.

 

"תודה," הוא אמר. "לא ידעתי שהיית בקהל. היית צריכה לבוא לבקר אותי מאחורי הקלעים. יכולנו ממש... לבלות."

 

כוס השמפניה שלה היתה ריקה. הוא היה מגנט דו־צדדי, מושך ודוחה. תלתלים שחורים עיטרו את ראשו באורח שנראה אקראי אבל היה ללא ספק מחושב לעילא. חפתים, חולצת שרוולים בצבע ורוד סלמון, חליפה אפורה. הוא לא נדרש על פי חוזה לבוא לשמוע את הקונצרט שלהם. הוא מילא את תפקידו בכך שהדריך אותם בחזרה אחת ויחידה — זהו סיפור אהבה — בתחילת אותו שבוע. למה הוא בא?

 

הוא שלח יד מעל לשולחן הקוקטייל וניתק את אצבעותיה מכוסה הריקה. ידו היתה חזקה ומגוידת ומכוסה שערות כהות מסתלסלות. משהו בכוח היצרי של אחיזתו כבש את לבה של ג'אנה, שינוי מיידי. איזה נגן, עם היד הזאת.

 

"אבל באמת," אמר פודוריו. "את מעולה."

 

"אני יודעת," היא אמרה. "אבל לא כמו הנרי," היא אמרה, כמעט אוטומטית. היא תמיד חשה צורך להכיר בכישרונו של הנרי באוזני כל מי שהחמיא לה, כמו כדי לומר, אני יודעת לְמה אתה ודאי משווה אותי. אני יודעת את מקומי.

 

"נכון," אמר פודוריו, וההסכמה שלו צרבה מעט. היא רצתה עוד אלכוהול, משהו חזק יותר משמפניה. "אבל צפויה לך קריירה נהדרת במוזיקה קאמרית. אפילו שבשביל זה תצטרכי להיות הרבה יותר טובה."

 

ג'אנה הרחיקה את שתי כפות ידיה מהשולחן.

 

"לא, לא," הוא אמר. "אני מתכוון שאת ללא ספק תהיי יותר טובה. ככל שתתבגרי."

 

ג'אנה התנצלה והלכה להשיג עוד משקה, בתקווה שתמצא משהו חזק. מה הוא בכלל יודע? טוב, הרבה, היא נאלצה להודות. מספיק כדי להיבחר להיות שופט באחת התחרויות היוקרתיות ביותר בעולם בתחום המוזיקה הקלאסית. אל תשכחי את זה, היא חשבה בזמן שחזרה עם שתי כוסות ג'ין וטוניק לשולחן שלידו המתין לה. פלג גופה העליון להט לכל אורכו כשראתה אותו: גם את הלהט הזה עליה לזכור.

 

מסביב נשמעה המולת שיחות אחרות: מנהל בית הספר למוזיקה בירך אותה, אנשים שאלו על תוכניותיה לקיץ (לנגן ולהתאמן, אלא מה?) ולעתיד (אסטרהזי, אלא מה?), שיחות עם החברים להרכב (הנרי נעשה קולני ככל ששתה; דניאל ובריט שקעו בשיחה ערה ואינטימית בפינות שונות בחדר) — אבל ג'אנה לא הסירה את עיניה מפודוריו כל הערב, והיא ידעה שגם הוא נועץ בה את עיניו. לקראת סוף הערב, אחרי מספר מביך של קוקטיילים שגמעה — זאת היתה חגיגה, אחרי הכול — היא חמקה החוצה לעשן.

 

היא התרחקה מבניין בית הספר עד לצומת הקרוב, במעלה הגבעה. היא שלפה סיגריה מתיקה והדליקה אותה, וּוידאה שאף אחד לא נמצא קרוב ולא רואה אותה. היא לא ידעה למה בדיוק היא מסתירה מכולם את מנהגה לעשן מדי פעם, אבל היא עשתה זאת, והיה לה נעים לשמור על משהו בסוד מפני בריט ודניאל והנרי. אמה עישנה, וריח הסיגריות, בייחוד סיגריות פּאל מאל, הרגיע אותה כשהשעמום הפך לעצבנות חרֵדה.

 

בשעה שישבה על הספסל, הניפה ג'אנה את רגליה והסתובבה בפניה אל הכיוון שממנו באה, כך שבית הספר למוזיקה נגלה לעיניה, ובחושך נראה חסר כל יומרה. כשג'אנה היתה ילדה, אמה — שנקראה קתרין, גם בפי ג'אנה — הבטיחה לה לעתים קרובות שתיקח אותה לשמוע את התזמורת הסימפונית. היא לא עשתה זאת. הכרטיסים לפילהרמונית של לוס אנג'לס היו יקרים, וקתרין אמרה שממילא מוזיקה קלאסית משעממת. פעם אחת, בתיכון, ג'אנה הלכה לבד וקנתה כרטיס מוזל לסטודנטים, ולא סיפרה לאמה את האמת על מטרת יציאתה מהבית. אחר כך אמרה לה שהיא הלכה לקולנוע עם חברות, לאיזה שובר קופות שכיכבה בו השחקנית האהובה על קתרין. זה משהו שקתרין יכלה להבין. קתרין עבדה לפעמים, ולפעמים לא. ג'אנה זכרה את ימיה כמלצרית ואת התקופה שבה עבדה בדלפק התכשיטים בכלבו "מֶרווין" (וגם את היום שבו פוטרה מכלבו "מרווין"), אבל יותר מכול היא זכרה את הימים שבהם חזרה הביתה מבית הספר ומצאה את אמה עדיין לבושה בחלוק המשי שלה, מעשנת סיגריות דקות וארוכות במרפסת האחורית ומדקלמת משפטים לקראת אודישן לפרסומת שהיה ברור שהיא לא תעבור. פעם אחת קיבלה קתרין תפקיד קטן וגילמה קופאית באופרת סבון, והיא הקליטה את הקטע הזה. קלטת הווידיאו, שעליה נכתב "סליל 1" בכתב ידה העבה והמסתלסל של אמה, היתה מונחת במרכז שולחן הקפה כמו סידור פרחים עד שדהתה בשמש וכבר לא היה אפשר לצפות בה.

 

כשג'אנה מחצה את הסיגריה תחת נעלה וקמה, עמוד השדרה שלה היטלטל ברעד מושלם והיא התחרטה שלא לבשה ז'קט. היא הרימה את הבדל ולקחה אותו לפח אשפה שעל המדרכה.

 

"אני רואה אותך."

 

ג'אנה פנתה לעבר הקול. פודוריו נשען על בניין סמוך ועישן סיגריה משלו. "אבל אני לא אגלה," הוא אמר.

 

"אני לא מעשנת," היא אמרה.

 

"אמרתי שאני לא אגלה."

 

"יש לך מבטא של איש עשיר," היא אמרה. "איש שלמד בפנימייה פרטית."

 

"ועכשיו עלית עלי," הוא אמר.

 

"אתה רואה?" אמרה ג'אנה. "גם אני רואה אותך." היא נשענה על הקיר לצדו. צינת מאי העלתה עור ברווז על זרועותיה החשופות, והוא כרך סביב כתפיה את הז'קט שלו.

 

"שמעתי שההרכב שלך ישתתף השנה בתחרות אסטרהזי," אמר פודוריו.

 

"השמועות נכונות," היא אמרה.

 

האם זה מנוגד לחוקים, מתחרה באסטהרזי שמתיידדת עם אחד השופטים? לא יכול להיות. יש שבעה שופטים ושלושה סיבובים של התחרות, וחוץ מזה, מי יכול למנוע ממוזיקאי מקצועי שיכור לעשן בחברת מוזיקאי כמוהו, גם אם אחד מהם שיכור יותר מהאחר ועדיין לא לגמרי מקצועי?

 

"בא לי לאכול טאקוס," הוא אמר.

 

"אני מכירה איזה מקום," היא אמרה. "אבל נצטרך ללכת לשם ברגל."

 

הם חמקו אל חדר האמנים כדי לקחת את הכינור שלה. לפני שהכניסה אותו לתיבה הוא לקח אותו ממנה, וקצות אצבעותיהם נגעו בשבלול כשמישש אותו. "יופי של כלי," הוא אמר, והוסיף, "יחסית לבחורה ענייה."

 

בזמן שכיסתה את הכינור במגן הקטיפה הארגמני וסגרה את רוכסן התיבה, כף ידו שעל גבה היתה הן אזהרה והן נבואה. הוא באמת ראה אותה.

 

כשהלכו, פודוריו חיבק אותה סביב מותניה והיא הרפתה את גופה באחיזתו. היה נעים להרגיש מגע של גבר, אם כי היא לעולם לא היתה מודה בכך באוזני איש. אבל הוא היה כזה גבר, מבוגר יותר וגדול יותר וישיר יותר מהבחורים שלמדו איתה בבית הספר למוזיקה, ולרגע הבזיקה בעיני רוחה של ג'אנה דמותה של קתרין — אמה, לבושה שמלת מעצבים קצרה במידה של דוגמניות, פותחת את הדלת לגבר שבא לקחת אותה לבילוי, איש גדול שהיה לו ריח מוזר ושמצחו הבריק כמו פלסטיק באור מנורת הכניסה. ג'אנה זכרה שישבה על השטיח והביטה באיש העומד בפתח הדלת, ואת רגליה היחפות של אמה על השטיח, שאצבעותיהן מחצו בעצבנות את הסיבים. קתרין הזמינה את האיש להיכנס.

 

ג'אנה ופודוריו צעדו בכבדות לעבר דוכן נייד של טאקו שג'אנה הכירה, שחנה דרך קבע במגרש חניה של תחנת דלק, ואז התיישבו על המדרכה הצהובה ואכלו.

 

"אתה באמת חושב שאנחנו טובים?" היא שאלה, ואימצה נימה מלאכותית של היסוס ילדותי שלא היה אופייני לה. ג'אנה חשבה שהדרך המהירה והבטוחה ביותר להצליח היא ביטחון עצמי. הוא הביא אותה עד הלום. הביטחון, והעובדה שלא השחיתה את זמנה על הסחות דעת כמו גברים או חברוֹת.

 

"אני חושב שאתם צעירים," הוא אמר.

 

"אנחנו לא צעירים. הנרי צעיר. אני בת עשרים וארבע."

 

"טוב, הצליל שלכם נשמע צעיר," הוא אמר בין נגיסה לנגיסה. "וזה טוב ורע. זה אומר שיש פוטנציאל. אבל לא נשאר מקום לסכנה."

 

"אנחנו צריכים יותר סכנה?" ג'אנה צחקה בפה מלא טאקו. "בחייך."

 

"אבל זה נכון. אתם קצת יותר מדי מושלמים, אם את שואלת אותי. ובאמת שאלת אותי."

 

"אנחנו חייבים לנצח," היא אמרה. זאת הפעם הראשונה שאמרה את זה בקול, שהודתה בכך באוזני עצמה, באוזני מישהו. "אנחנו חייבים."

 

"מה תעשי אם לא תנצחו? מה תעשי אם הרביעייה לא תתרומם?"

 

היא נאנחה. הטאקוס נגמרו. נשארו לה בחפיסה רק עוד שתי סיגריות, והיא נתנה לו אחת. "אני לא יודעת," היא אמרה. "אני אלמד? אקליט פה ושם? אנגן בתזמורת? אנסה לנגן סולואים בכל הזדמנות שתהיה לי?" דיכא אותה לומר את הדברים האלה בקול רם, והם הוציאו לה את הרוח מהמפרשים.

 

"יכולה להיות לך קריירת סולו לא רעה," הוא אמר.

 

"זה מה שאומרים לי," היא אמרה.

 

"אבל את לא רוצה."

 

"לא אם יש משהו יותר טוב," היא אמרה.

 

"ויש?" פודוריו שלשל את הסיגריה מפיו ופרש את זרועותיו לרווחה. "כל זה. אין שום דבר יותר טוב מכל זה. אני מעשן ואוכל טאקו עם כנרת יפה שבמקרה היא חתיכת כישרון רציני, היא רוצה להגיד לי איך לחזור למלון, ואולי לעלות אלי לחדר ולהזמין שירות חדרים כי התזמורת מממנת את זה. מחר אני טס לסידני, ושם יהיה אתמול, או היום, או משהו כזה. אז תגידי לי את, מה יותר טוב מזה?"

 

"אתה במלון 'אוֹמני'?" שאלה ג'אנה. "הוא ממש כאן קרוב. לא תלך לאיבוד."

 

"אבל אני צריך שתראי לי את הדרך," אמר פודוריו, ובזמן שידו חזרה אל ברכיה הוא נשף עשן אל תוך העשן שלה.

 

היא הסתכלה על הקרקע שבין רגליה. איפה נמצאת קתרין הערב? למה היא חושבת על קתרין? זה בגלל בניין בית הספר החשוך, בגלל חזיתו היפה אך הסגורה שהזכירה לה את פניה של קתרין. קתרין, אי־שם בלוס אנג'לס, מן הסתם שיכורה גם היא. עברו כמעט שנתיים מאז שג'אנה דיברה עם אמה (הימנעות עצלה, לא שום טינה מיוחדת), אבל היא היתה בטוחה שאילו קתרין מתה, היא היתה יודעת זאת באיזו דרך מטאפיזית כלשהי.

 

"בסדר," אמרה ג'אנה וקמה.

 

לפודוריו היתה סוויטה של שני חדרים, עם חלוקי אמבטיה עבים וג'קוזי צמוד אל קיר זכוכית שהשקיף אל חדר השינה. הוא עשה אהבה כמו אחד שקורא לזה "לעשות אהבה", בשעה שלמעשה מה שהיא רצתה היה ההפך ממה שנקרא לעשות אהבה — להזדיין. שערו רטט וכמעט התנתק מראשו, כפות ידיו היו מחוספסות ולא הפסיקו לנוע. הכינור הנפלא והיקר שלו היה מונח בתוך התיבה ונגלה מעבר לכתפו. היא רצתה את הכינור הזה. היא ידעה שהוא יודע שהיא רוצה את הכינור, רוצה את סוג ההצלחה שהוא השיג בעזרתו. היא לא היתה יפה במיוחד (גבוהה יחסית לאישה, רזה למדי ושטוחה, בעלת פנים זוויתיים וכאלה שאנשים נוטים לשכוח) והוא לא היה מושך במיוחד (שעיר מדי, יהיו שיגידו, נמוך יותר ממה שמרמזת התנהגותו). הם בחרו זה את זה מהסיבה שרוב האנשים בוחרים זה את זה: להתקרב לדבר מה שלא נמצא בבעלותם הטבעית. בשביל ג'אנה אלה היו הישגיו. בשבילו, טוב, היא הניחה שהוא נמשך אל הרעב שלה להישגיו. וכך היא מצאה את עצמה חסרת מנוחה ועייפה וחרדה ומשועממת. בזמן שהתרומם מעליה היא חשבה: מהו הדבר שחסר לרביעייה? איך הם יוכלו להשיג אותו? איך היא תדע מתי הגיע הזמן להרים ידיים? בסופו של דבר שקע פודוריו בתנומת אלכוהול נעימה, וג'אנה התעטפה בחלוק שופע והחלה לתייר בנחת בחדר המלון שלו ולגעת בכל חפציו המתוחכמים.

 

הנה תיק הנסיעות המצוחצח מתוצרת לואי ויטון, הנה בגד הים הלח והצמוד שלו, כדרכם של גברים באירופה, הנה המוקסינים שהוא נעל בלי גרביים בכיתת האמן, מסודרים יפה בקדמת המראה. והנה היא במראה, מתחזה, בחורה ענייה מהפרוורים הדפוקים של לוס אנג'לס, אישה שאמה לא היתה מבינה מה פודוריו עושה ומהו בכלל, גם אילו היתה טורחת לשאול. והנה על השידה הארנק של פודוריו, עור שחור עם מרקם בולט, והוא נפתח בין ידיה: 327 דולר במזומן, ארבעה כרטיסי אשראי, רישיון נהיגה של מדינת ניו יורק שבו הוא נראה נפוח וזקן, ותמונה בלויה בגודל חמישה על שמונה סנטימטרים של ילדה קטנה עם פוני כהה ובולט, תמונת בית ספר, ורקע התכלת הפלורוסנטי מתנגש בסוודר הירוק הצמרירי שלה. היא חייכה חיוך גדול וחושף שיניים, והיו לה גומות שג'אנה זיהתה מפניו של פודוריו, גומות ששיוו קסם רב לזחיחותו. היא הפכה את התמונה, ועל גבה נכתב בכתב מסתלסל שנראה עתיק, ג'יזלה, 6. הכיתוב היה הבטחה שחייה של הילדה יהיו ארוכים ומלאים בשלל תמונות, כך שתזכורת של השם והגיל תהיה הכרחית.

 

כשפודוריו הדריך את הרביעייה בתחילת אותו שבוע, הוא מתח ביקורת על הביצוע הנקי והמסודר שניגנו ברביעייה "הרצינית" של בטהובן.

 

"אתם יודעים מה זאת היצירה הזאת?" שאל פודוריו כשעמד מולם על הבמה. כמה סטודנטים ומורים היו פזורים בקהל והמתינו לניתוחיו הידועים לשמצה.

 

"כן," אמרה אז ג'אנה. "זו הדחיפה הראשונה של בטהובן לכיוון המלחין המורכב יותר שהוא הפך להיות בשלב מאוחר יותר בחיים."

 

"הממ, לא ממש, יקירתי. היצירה הזאת היא בלגן לא מודע, שמתאים לאדם המעונה שהוא הפך להיות בשלב מאוחר יותר בחיים. יש הבדל. יש בה משהו מעונה, ומשהו שמתנגד לאפלה הזאת, לא? למשל כאן." הוא הצביע על חלק כלשהו באמצע הפרק, מקבץ של חלקי שש־עשרה קשים לביצוע שהיא ניגנה יחד עם בריט. "אתן מנגנות אותם כאילו מדובר בחלקי שש־עשרה באוניסון, אבל זה לא מה שהם."

 

"אז מה הם?" שאלה בריט.

 

"הם אָג'יטאטוֹ, מירוץ של אחד נגד השני, כאילו הם כמעט כועסים אחד על השני. הם מתחרים. הנה, תנו לי להראות לכן," אמר פודוריו, והניח את ידו סביב צוואר הכינור של ג'אנה.

 

קצות אצבעותיו נגעו אז בקצות אצבעותיה, יבלת כנגד יבלת. היא נבהלה והרפתה מהכלי. פודוריו סימן לה שתקום, וכשעשתה זאת, הוא התיישב במקומה. הוא התמקם ממש בקצה הכיסא, יותר מחוץ לו מאשר עליו, והציץ לעבר בריט מבעד לעפעפיים גדולים ורועדים. כמעט בלי נשימה הוא התחיל לנגן את הקטע, ובריט נכנסה בפעמה הראשונה כמו מקצוענית אמיתית. הצלילים של פודוריו בקעו אלפית שנייה לפני אלה של בריט, והדגשים שלו לא היו סדורים, והם נגדו את הסינקופות שניגנה בריט. ג'אנה עמדה בצד נבוכה ומיותרת, והאוויר התרוקן ממנה לגמרי. הוא ניגן טוב ממנה, כן, ברור, אבל הוא גם ניגן טוב יותר עם בריט, עם ההרכב, ההרכב שלה.

 

עכשיו הוא שכב על הבטן, עדיין עירום, נוחר קלות, זרועותיו מקופלות תחתיו בזווית לא נוחה, בסך הכול בנאדם. הוא נראה כמו גבר, במידה מביכה וחסרת בושה, וכשניסתה לחלץ את זרועה מתחתיו, כובד גופו אישר זאת. בסך הכול גבר, גופו עבה לכל אורכו, שוכב על מיטה ושקוע בשנתו. כמה מאכזב, חשבה ג'אנה, שאדם שמסוגל לתנועות מורכבות כל כך ולשלמות צלילית שכזאת יכול להיות לא יותר מערמת אנושיות המוטלת על מזרן בבית מלון. וכמה מאכזב שאוסף השרירים והדם והאינסטינקטים הזה הוא אבא, שמן הסתם שכח להתקשר אליה לבתו הגרה רחוק.

 

ג'אנה משכה את זרועו של פודוריו מתחתיו, והוא התעורר בבהלה, אגרופיו מכווצים כמו מתאגרף בסרטים מצוירים. ג'אנה לא יכלה שלא לצחוק, אבל כשנוכחה שלדעתו אין בכך שום דבר מצחיק, משהו בתוכה הפשיר. היא אחזה באחת מכפות ידיו ופרשה את אצבעותיו, בזו אחר זו. הן היו צנומות, כפי שהיו אמורות להיות.

 

היא החזיקה לנגד עיניו את ג'יזלה.

 

"יש לה היום יום הולדת," הוא אמר. "היא בת שש."

 

"היא בת שבע," אמרה ג'אנה.

 

"אה," הוא אמר, ובינתיים שפשף את עיניו והתיישב. "כן, שבע. התכוונתי שבע. אוי, אלוהים, אני נשמע כמו אבא איום ונורא."

 

"אני יודעת רק כי..." היא אמרה, ואז הפכה את התמונה.

 

"אני אוהב אותה," הוא אמר, כאילו הוא מנסה לשכנע את ג'אנה, ואז כועס על כך שהוא בכלל צריך לשכנע מישהו. "אני לא גר איתה, אבל אני דואג לה בדרכים אחרות. אני לא יכול לראות אותה הרבה כי אני חייב לנסוע בעולם כדי לפרנס אותה. וזה מה שאמא שלה רצתה — היא זאת שנתנה לי אולטימטום, היא זאת שהעלתה את עניין הגירושים. הן יכלו לנסוע יחד איתי. אבל אמא שלה החליטה את מה שהחליטה, ומה בדיוק הייתי אמור לעשות?"

 

הוא המשיך ודיבר, אבל ג'אנה הפסיקה להקשיב. זה נשמע כמו נאום שהוא השמיע לעצמו בראש פעמים רבות בעבר, הטנור המתכתי במקצת והנואש של קולו, הדיקציה העיקשת, הקדֶנצות המהירות והלא אחידות, כאילו הוא מנסה לפלוט הכול החוצה לפני שהיא תספיק לומר משהו. כך או כך, לא היה לה אכפת אם הוא גר עם בתו או לא, ואם הוא שולח לה כסף, ואם הוא רואה אותה רק בחגים או בסופי שבוע פעמיים בחודש. אבל כן היה לה אכפת מכך שהעניין הזה — הילדה בת השבע — יכול להלהיט ולכבות אותו כל כך. לפני כמה רגעים הוא היה איש פשוט שרוע על מיטה, ועכשיו הוא נעשה אחר לגמרי, לא מקדיש גרגר תשומת לב לשיפוע העליון של השד שלה המבצבץ מהחלוק, לשערה הפרוע, לריח גופה הלח. ילדה יכולה לעשות דבר כזה לאדם, בת יכולה לעשות זאת לאביה. היא לא ידעה זאת מניסיון אישי, אבל הנה נגלתה לעיניה ההוכחה.

 

הוא המשיך לדבר, והיא ניסתה להגיע אל מרכז ישותו וללחוץ על מתג כלשהו, להחזיר את כל תשומת לבו אליה, להיות האובייקט, הסובייקט, המוטיב, להשיג כל מה שהיא רוצה, לנצח.

 

לנצח.

 

נראה שהוא לא חשב שהם ינצחו באסטרהזי, אבל ג'אנה גם ראתה שהוא מקבל החלטות כמו מוזיקאי, מחויב בכל שנייה לאפשרות שהכול יכול להשתנות, בהתאם לתנועות הכמעט בלתי נראות אבל הנשמעות בהחלט של קשת הוויולן, או הדריכוּת שבטמפו של הצ'לן. להמשיך להיות עירניים. להישאר במקום שבו הכול עלול להתפרק — האם זה לא מה שהוא אמר להם בכיתת האמן? זה המקום שהוא חי בו, ואף שג'אנה לא חיה שם (אולי היא מוזיקאית מזן אחר), היא הבינה. ויכלה להשתמש בזה.

 

לפיכך, בזמן שהיא שלחה אל תוכו יד בדמיונה, היא גם נגעה בו במיטה, והחלוק החליק מכתפיה, ופיה בלע את דיבוריו, והוא נמס בקלות אל תוכה, נע כמו דג מהילדה שתחמוק ממנו אל צעירה אחרת שתחמוק ממנו אף היא.

 

אבל ג'אנה הדפה אותו בזמן שניסה להפוך אותה על המיטה ונעצה את ציפורניה הקצרות בעצם הצוואר שלו. "לא," היא אמרה. היא רכבה מעליו ופניו לבלבו תחתיה. היא התכופפה עד לאוזנו ואמרה, "אני רוצה לנצח."

 

"בסדר," הוא אמר בחיוך. "ניצחת."

 

"לא," היא אמרה. "אני רוצה שאנחנו ננצח. באסטרהזי."

 

הוא הפסיק לחייך. קימור גבו רומם אותה. היא נעצה בו מבט ממושך ככל שיכלה. היא רוקנה את פניה, התקיימה רק בשרירי גופה, בדם הזורם בעורקיה, באינסטינקטים שלה. זה מה שהיא ידעה לעשות — להיות ההתגלמות הפיזית של מעשה שאפתנות נחוש. הפעם היא היתה גוש של אנרגיה אחוזת טירוף שהתיישב מעליו, אישה שמרחפת לה במקום המעורפל שבין פוֹרטֶה משולש לכאוס משולח רסן. ובגלים האחרונים היא השמיעה יפחה ואז קרסה מעליו, היא היתה קטנה עכשיו, הוא נעשה שוב גדול, גופיהם היו קרים מזיעה — רק גופים שמסוגלים, מעת לעת, לעשות דברים מדהימים. הכול היה כל כך יומיומי וחסר תואר, שהיא יכלה בקלות לבכות אל תוך צווארו המתכתי.

 

המילים בקעו מפיה לאט, כי היא פחדה, אבל האטיות שיוותה להן מידה של ביטחון. טמפו תמיד היה הצד החזק שלה. היא אמרה: "אם לא תעזור לנו, אני אגיד לכולם שאמרת שתעזור לנו לנצח אם אשכב איתך."

 

השתררה שתיקה, ואחריה ספירה של פעמות, נשימה.

 

"בסדר," הוא אמר, וטפח בכפות ידיו על גבה כאילו היא חיית מחמד. "טוב. בסדר."

 

אחרי שנרדם שוב, והפעם שקע בשינה עמוקה ורעשנית, היא התלבשה חרש והרימה את התמונה של ג'יזלה מהשטיח שמתחת למיטה, לשם היא נפלה, ואז הכניסה אותה לתיקה וסגרה את הדלת מאחוריה.

 

בסן פרנסיסקו עוד לא עלה השחר, השעה שבה העיר נראית כמעט כמו עיירת חוף קטנה, וציפורי הים מסתחררות בשמי הארגמן של הבוקר. אבל היה קר, וג'אנה צעדה בזריזות והתחרטה על ההחלטה לא ללבוש גרביונים. היא מצאה מונית אחת ויחידה מחכה במנוע פועל בפינת הרחוב, ונכנסה פנימה.

 

בדלת הבניין של הנרי ברובע מרינה היא לחצה ולחצה על זמזם האינטרקום עד שהוא נאנק אל תוך הרמקול. היא המהמה בצליל שהשמיע הזמזם (רה במול) והוא הכניס אותה.

 

ג'אנה עלתה במדרגות שתיים־שתיים עד לקומה השלישית, ופתחה לרווחה את הדלת שכבר היתה פתוחה. הדירה של הנרי, שמומנה בידי הוריו העשירים שגרו בנאפּה — שהיו גם אנשים טובי לב, נדיבים ושנונים — היתה קרירה. תחת כפות רגליה התקמטו דפי תווים ריקים שהנרי זרק על הרצפה, ועליהם שברי משפטים שרשם לעצמו. לאורך הקירות היו ארגזים על גבי ארגזים ובהם תקליטים של מוזיקה קלאסית, חפציו היחידים פרט לוויולה שהוא למעשה נשא עמו בכל עת, מעיר לעיר. הוא היה מחובר אליהם באופן שעורר בג'אנה רגשות חמים כלפיו, כאילו היא מתבוננת בילד ששומר על צעצועיו. התקליטים גדשו את חייו — הוא מעולם לא פרק אותם או סידר אותם, והוא תמיד חיפש וחיפש את התקליט המסוים שרצה לשמוע בכל פעם. זה היה עוד היבט פרוע שלו לצורך בחייו.

 

היא חלצה את נעליה ונכנסה למיטתו של הנרי, אל צורת הפסיק המוכרת שיצר גופו הארוך, וגילתה שהמקום שציפה לה נעים, מבושם, חריף. מישהי היתה כאן קודם.

 

"מי?" היא שאלה, ותקעה בו מרפק.

 

"איזו רקדנית שהיה לה ערב פנוי," הוא אמר לתוך הכרית. "ואת?"

 

"אף אחד," היא אמרה. "הלכתי עם עובד הבמה ההוא למועדון של הומואים בעיר."

 

הוא הידק את זרועו סביבה. "בילית בערב הרבה זמן עם פרארי. איך היה איתו?"

 

"בדיוק כמו שאתה חושב."

 

"גם לך הוא נתן כרטיס ביקור?"

 

ג'אנה הרימה את ראשה מהכרית וסובבה אותו לעברו. "הוא נתן לך כרטיס ביקור?"

 

הנרי לא פקח את עיניו אבל שלח את זרועו מעבר לה כדי לגשש על שידת הלילה, שם הוא מצא כרטיס מקופל ועליו שמו של פודוריו. ג'אנה התיישבה על המיטה ופתחה את הכרטיס. על גבו כתב פודוריו: כשיגיע רגע הג'ון־לנון שלך.

 

"רגע ג'ון לנון?"

 

"מה?"

 

"מה שהוא כתב מאחור. כשיגיע הרגע שבו תרצה לעזוב את הלהקה."

 

"אף אחד לא עוזב שום להקה," מלמל הנרי.

 

"אז למה הוא נתן לך את הכרטיס שלו?"

 

הנרי פקח עיניים ונשען על מרפקו. "אולי כי הוא אגו מניאק שרוצה להרגיש כאילו הוא עוזר לי לעשות משהו שאני עדיין לא יודע שאני צריך?"

 

ג'אנה עברה באצבעותיה על הקפלים שבכרטיס הביקור. "אז למה שמרת אותו?"

 

הנרי הסתכל עליה כאילו הוא מרחם עליה, אבל לא בצורה מתנשאת. הוא הביט בה ברכות, ופניו הלמו את שפלות רוחה. לנוכח מבטו היא כבר היתה מוכנה להרפות מכל העניין, להפיל את הכרטיס אל הרצפה המלוכלכת ולהירדם. אבל אז הוא לקח את הכרטיס מידה וקרע אותו לריבועים קטנים. הוא הכניס את הריבועים אל פיו, לעס חרש וגמע אותם בעזרת כוס מים שלקח מהשידה.

 

"עכשיו נישן?" הוא אמר.

 

"בסדר."

 

יחד הם שקעו בתנומה אפלטונית, כפי שעשו לילות רבים בעבר: ערבוביה של טאקוס, זיעה, שׂרף. הם היו חברים, הנרי היה כמו האח שג'אנה תמיד רצתה. חיברה ביניהם בדידותם הגאוותנית, הפֶרמָטָה העיקשת שהיתה קבועה בליבת שניהם, שיכלה להימשך כך לנצח. הם קירבו את הפֶרמָטות שלהם זו אל זו, וכך היו כמעט מסופקים. יש משהו טוב יותר? שאל אותה פודוריו על חייה, והיא לא ענתה לו. היא לא ידעה בוודאות. היא לא היתה רחוקה מאוד מהכישלונות והאכזבות שהיו פזורים על רצפת חייו, אבל לפחות היה לה דבר אחד: הפרמטה של אדם אחר. ג'אנה לא חלמה על שום דבר. והנרי? הוא ישן ועל פניו משורבט חיוך, והיא לא ידעה אם הוא חולם.

חפש באתר

טואול - בניית אתרים