סיפור:
גלית/ יוסף כהן אלרן 

אכן אהבה גלית שירה, וכאילו לא ידעה עד אז כי אהבה. אהבה את ההיוולדות שלה, ראתה בה משהו נאצל שלא כל אדם שידו נוחה בכתיבה יכול לכתוב אותה. שאפה לחוש דרכה את התרוממות רוחה, ובהיסחפותה הייתה שוקעת בתחושות שלא מן השגרה, שבשעות רגילות לא ידעה. תחושות בהן חשה כי היא מתחברת ליקום שסובב אותה ועם האנרגיות שהוא משלח אל בני האדם בכלל, אך ביחוד לאלה שרצו באותה אנרגיה והתחברו אליה. החדר שקבעה לעצמה בבית הקרקע שלהם, אותו ייעדה להיות בעיקר כחדר עבודה, דומה שקירותיו נספגו עם הזמן ברוחה, בו הייתה מבלה רבות משעותיה. אהבה לשהות בחדר זה, להעביר בו עתותיה. להזות את היקום ולחוש עצמה מחוברת אליו. ומבעד לחלון שבו הייתה צופה, היו ענפי העצים נדים את תנודותיהם ברוח המנשבת וכמו מתעלסת עימם ועימה, וכיצד נישאות אחרי לילה גשום טיפות של מים על העלים המוריקים. איך הטבע עושה כל זאת, הייתה מתחייכת בתוכה למראה הפליאה, יושבת שעונה על מרפקה לשולחן הכתיבה שלה והוזה, רואה לעיני רוחה את סיבובו של הכדור עליו שוכנים בני האדם, לא מודעים ולא מבינים את גודל הנס של קיום העולם ושל קיומם הם.

    חשה הייתה את האנרגיות שנשלחות וזורמות עד אליה, נוטעות בה מחשבות על כוכבים, על שמים ועל חלל אין סוף. על שמש ועל רוח, על טל על ענן ועל מטר. על חום ועל קור, על רגש שאפשר לחוש לאדם אחר ועל התחברות לאדם זר שהיא יכולה לחוות אותו מבלי להחליף עימו מילה. ותוהה הייתה כיצד כל אלה יכולים להתנגן בגוף האדם, כשכל יצור חוֹוה אותם אחרת. ולחוש באהבה רבה כיצד חווה אותם גופה שלה. היא לא הצליחה למנוע עצמה מכך. גם לא רצתה. הרגש מילא אותה. מיוחד היה עבורה ולא עשתה להבין אותו. לא חקרה איזה דבר שיאשש את רגשותיה. לא רצתה.

    היא לא ידעה אפילו את שמו של האיש שחברה אליו ברוחה. גם לא הקדישה חשיבות רבה מדי לכך שלא הכירה אותו. די היה לה בכך שאיזו אנרגיה שאינה ברורה גורמת לה לחוש אותו. כאילו הוא קרוב, וכאילו כבר פעם באיזה עולם מקביל פגשה אותו. שאם לא כן, חשבה עוד בתוכה, אין בכוחה להבין את התחברותה אליו. זה עורר בה רגשות עזים שהדהימו אותה. כאילו בא עד אליה. כאילו רוחות טובות תקפו אותה. הוא השרה עליה, היא חשה בזאת. משהו שהיה מרחף בה בחדר ההוא. והייתה אומרת לעצמה אז כי הנה הוא חושב עליה, מתחבר לנפשה. ובלידה קשה הייתה כותבת עוד שורה. כואבת וכמעט יולדת את שורותיה.