שיר:

שׂוֹרְדִים/ יעקב ברזילי

הוּא,

לִבּוֹ סוֹד, פִּיו מַנְעוּל

לֹא מְדַבֵּר וְלוּ מִלָּה

הַיְלָדִים מְתֻסְכָּלִים מִתְחַנְּנִים:

"אַבָּא סַפֵּר לָנוּ קוֹרוֹתֶיךָ"

וְהוּא שׁוֹתֵק אֶת עַצְמוֹ לָדַעַת,

וּבְבוֹא יוֹמוֹ

יוֹרִיד סוֹדוֹ

אֶלֵי קֶבֶר

הִיא,

זוֹרֶמֶת קוֹלַחַת

כְּמוֹ בֶּרֶז שֶׁשָּׁכְחוּ לִסְגֹּר,

מְסַפֶּרֶת סִפּוּר

וְעוֹד סִפּוּר

תָּמִיד אוֹתוֹ סִפּוּר,

מֵאָז שֶׁאָפְסוּ מַאֲזִינֶיהָ

עֲרִירִית בְּבֵיתָהּ מַאֲזִינָה לְסִפּוּר

וְנִדְמֶה לָהּ תָּמִיד שֶׁשּׁוֹמַעַת אֶת הַסִּפּוּר

בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

וַאֲנִי,

בֵּינֵיהֶם בַּתָוֶךְ

עָצוּב וְשָׂמַח

שׂוֹחֵק וְדוֹמֵעַ

כֹּל עֶרֶב מַדְלִיק נֵר זִכָּרוֹן וִירְטוּאָלִי

בַּבְּקָרִים עוֹמֵד מוּל הָרְאִי

צוֹבֵט לֶחְיִי

וְתוֹהֶה,

אֵיךְ זֶה שֶׁכָּל הָרַכָּבוֹת נָסְעוּ בְּכִוּוּן אֶחָד

וְהָרַכֶּבֶת שֶׁלִּי נָסְעָה בִּשְׁנֵי הַכִּוּוּנִים?

נִזְכָּר בְּאִמָּא.