ברור שיש, אלא ש...
"גיהנום" לא מוכר ביהדות, התפיסה שיש חיים לאחר המוות היא נוצרית בעיקרה. חזון העצמות היבשות אינו מספר על "חיים לאחר המוות – בגן עדן, או בגיהנום". אלא על "תחיית המתים" עד תחייתם, המתים אינם שוהים באף מקום. הם מתים.
"גיהנום" הוא הנגדה של "גן עדן" כשם שלבן הוא הניגוד של שחור.
וכך נאמר במקרא, על שאירע בגן עדן:
בראשית פרק ג.
כב: " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם. כג:" וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים, מִגַּן-עֵדֶן--לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם. כד וַיְגָרֶשׁ, אֶת-הָאָדָם; וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן-עֵדֶן אֶת-הַכְּרֻבִים, וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת-דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
"גן עדן" במקרא הוא מקום בו לאדם אין "דעת" וזו, הדעת, שמורה בלבדית לאל. האדם מקבל את כל צרכיו בגן עדן, המחיר שהוא משלם הוא "אי ידיעת טוב או רע".
האדם מגורש ממנו כדי "לַעֲבֹד, אֶת-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר לֻקַּח, מִשָּׁם"
אם נלך אחר ההנגדה - גן עדן - גיהנום, יוצא מכך שהחיים מחוץ לגן עדן, כאן על פני האדמה הם גיהנום. האדם על פי המקרא נברא כדי להיות בור, חסר דעת ולקטן.
גישה שונה מצויה באחד מסיפוריו של תאודור הרצל. (כל כתבי הרצל, הוצ' ניומן, כרך רביעי, תרגום ד. קמחי)
בסיפור "סולון בלודיה" מספר הרצל על סולון שהגיע אל מלך הלודים קרזוס, העשיר, בסארדס.
שמעו של סולון בן אתונה יצא למרחוק כאחד משבעת "חכמי יוון" ויש מי, שמעמיד אותו בראש הרשימה, מעל סוקרטס, אפלטון, נינו ואריסטו.
וכך מספר הרצל על שהות סולון בסארדס:
-קרזוס ביקש להתייעץ עם סולון בנוגע לצעיר יווני, אבקוסמוס, מבוליסוס שבארץ תיאוס וביקש את אומפלה, בת קרזוס, לו לאישה. הצעיר לא היה מזרע מלכות. אך, כך סיפר קרזוס לסולון, הוא טען שיש ביכולתו לכלות את העוני מהארץ. ואת המתנה הזאת, הסוף לרעב, הוא נותן בתמורה לנשואיו לאומפלה.
אבקוסמוס מציע לייצר קמח, יש מאין.
איזופוס, חבר ויועץ המלך, מציע לקבל את ההצעה. סולון משיא עצה לקרזוס לא לקבל את ההמצאה ולהמית את אבקוסמוס.
"משום ששיקר?" תהה קרזוס.
"לא, המיתהו אם אמר אמת" השיב סולון.
סולון ממשיך ואומר "אתם מודדים את תועלת הדברים לפי השעות, בשבועות או השנים, בשעה שדרך אצבעותיי מסתננים הנצחים... האדם הצעיר הזה הוא אחת הסכנות הגדולות מכל הסכנות שנתרחשו אי פעם על העולם..."
הרצל ממשיך: עושר פלאי ירד על הארץ, לא היו עוד קבצנים. חלוקת הקמח התנהלה כסדרה. לתבואה לא היה עוד "ערך". השדות השמו, החלקות התמלאו קוצים וחרקים – זה היה עידן השפע.
הגברים נעשו עצלים, התמסרו לבילויים והוללות. ריב ומדון היו בכל, שפע זמן פנוי שלא ידעו מה לעשות בו. אחד המצביאים הציע לצאת למלחמה נגד פרס, כדי לשחרר "לחץ".
בינתיים שלח המלך משלחת אל תאלס, ראש וראשון לפילוסופים ביוון. בתשובתו כתב תאלס שהוא חיפש את גדול חכמי יוון כדי להיוועץ בו, ומצא כי סולון נמצא כבר בחצר המלך.
והנה, אבקוסמוס עמד בהבטחתו, ועתה תור קרזוס לעמוד גם הוא בהסכם. המהומה רבה, אבקוסמוס מתעלם מהמהומה. על סף החופה, סולון שואל את אבקוסמוס, האם עדיין הוא סבור שיש לעשות את בני האדם מאושרים?
לאור תשובתו החיובית של אבקוסמוס, מוגשת לו כוס יין מהולה ברעל, והסדר שב על כנו.
על פי הרצל, גיהנום הוא בטלה, שפע זמן פנוי ללא מעש וללא צורך להתאמץ למען הקיום.
החיים – הם "עשייה".
גישה שונה מוצגת על ידי סארטר במחזה בדלתיים סגורות (Huis clos)
ארבע דמויות נמצאות בחדר סגור ומצפות שיענו אותם משום שהן "בגיהנום" אולם דבר לא מתרחש, מלבד זאת, שהם הופכים את המקום לגיהנום, עבור עצמם ועבור האחרים, בחיטוטיהם בנפשם, בזיכרונותיהם ובאלו של האחרים בחדר.
האחר, הוא גיהנום, אומר סארטר – או, עלול להיות. הקיום עם הזולת הוא גיהנום.
במכלול יצירותיו מתייחס אלבר קאמי למשמעות החיים, בעולם אבסורדי, בו אין "ערכים מוחלטים" ושוקל את האפשרות – לא להיות – להתאבד. לפי קאמי אין אפשרות להגיע למשהו משום שלשם כך צריך שיהיה דבר מה מוחלט, אולי כיוון אל "האידיאה" האפלטונית? לא נותר לו לאדם אלא לחיות חיים אבסורדים תוך ידיעה שכך חייו, ולשמוח בשל יכולתו לחיות אותם.
נהוג להניח שגן עדן הוא מקום בו שולטת החכמה. והרשע והסכלות הינם בני בית בגיהנום, שהרי, אלו, הרשע והסכלות מולידים את הגיהנום.
תומס מור בספרו "אוטופיה" (שום מקום), מציע מספר רעיונות לגבי "אוטופיה" (כמשמעה כיום, כלומר, מקום בו מתקיים סוג של "גן עדן חברתי, דה פקטו"), אך הוא מציע אותם ולועג להם בו זמנית. מור, סוגר מעגל עם קוהלת ופונה לאל. מור, לא רק הטיף לכך אלא שילם בחייו משום שלא נכנע לגחמותיו – הארציות – של הנרי השמיני.
חברו של מור ושותפו לכתיבת "אוטופיה" ארסמוס מרוטרדם, שכתב במקביל לעבודה על "אוטופיה" את "שבחי הסכלות" כותב בפרק על "עדותם של כתבי הקודש" - "אך חוזרת אני (הסכלות), אל קוהלת. 'הבל הבלים, הכל הבל' ומה אמרנו, הם לא יותר ממשחק אווילי?... בספר בן סירא נאמר: 'שיחת הצדיק תמיד כחמה, וכסיל כירח משתנה' רצה לומר, כל מין האדם סכל הוא, ורק לאלוהים בלבד לבדו מותר לקרוא חכם... וכן ישו, האוסר לקרוא בשם 'טוב' אלא את האלוהים בלבד. ובכן, טיפש הוא מי שאינו חכם, והם צודקים הסטואיקנים המזהים טוב עם החכמה, הרי נובע מכאן בהכרח, כי כל בני האדם כפופים לסכלות"
עמנואל קאנט קבע ב"ציווי הקטגורי": "פעל רק על פי אותו כלל פעולה שעל פיו תוכל באותו הזמן לרצות שהוא יהיה לחוק אוניברסלי"
רבי הילל, ופאולוס, שאמרו "התורה כולה היא ואהבת לרעך כמוך" הילל הוסיף "את ששנוא עלייך אל תעשה לחבריך"
קרל פופר, בספרו "החברה החופשית ואויביה" יצא נגד, "אוטופיות", הוא מציע לא לעשות "מהפכות" גדולות שיביאו "תיקון עולם, או פתרון סופי" לבעיות האדם והאנושות, אך בעיקר, הוא מציע לא להתמקד בעשיית "הטוב" משום, שעשיית הטוב והטוב עצמו הינם מושגים שאין לגביהם הסכמה וכל אמונה ותאוריה דתית, מדינית, מפרשת את המושג באופן שונה. לכן, פופר מציע בעיקר - לא לעשות רע, לא לעשות נזק, לאט, לאט, לא בום... ונגמר.
העיסוק ברשע, ברוע, ברע ובטוב הוא עניין שפילוסופים דשו בו שנים על שנים.
אם כן, אפשר לסכם סיכום ביניים: גן עדן הוא מקום בו אדם אינו פוגע באדם אלא מתייחס אליו כאל עצמו.
פרויד טען שאחד המניעים החשובים של האדם – הפרטי, הוא הרצון למנוע סבל, ולחיות במצב שבו אין לסבל שליטה על החיים.
אפשר אם כן לסכם, אם אנו רוצים לזכות בשבחיו של ארסמוס, עלינו לא לחתור לפתרונות "כוללים" נוסח "אוטופיה", אלא להתקדם צעד אחר צעד לכיוון הכללי בו אנו מעוניינים, ובעיקר, למנוע צער, כאב וסבל מאחרים.
שאם לא כן, אנו נמצא עצמנו בגיהנום, אישי, פוליטי, מדיני.
עצם החתירה ל"אושר" מובילה לא פעם לגיהנום. תאוריות דתיות כמו היהדות, הנצרות, האסלם ודתות אחרות הובילו במסען למען "הטוב האלוהי" לנהרות של דם.
תאוריות פוליטיות, מדיניות, כמו "גזע עליון" והזכות "למרחב מחייה" - בשונה מהזכות לחיים – במרחב – הולידו גם הן נהרות של דם.
תאוריות כלכליות שנועדו לטפל בהגברת השוויון, כמו הקומוניזם (לא אדון כאן בשאלה אם הקומוניזם נוסח בריה"מ הוא "מייצג" של התאוריה), הביאו לשפך נהרות דם.
ושוב, ממש בימינו, תאוריות דתיות, נוסח "זכותנו" על הארץ, או, החובה להשליט אסלאם בנוסח סוני, דאע"שי, או, שיעי, איראני, עלול להביא להרג המוני לאורך שנים.
הצורך של בני אדם, לכפות את תפיסת עולמם: הדתית, מדינית, על אחרים, בכוח, היא אחת הסיבות להתרחקות מחיים רגילים של עבודה, יצירה, והתקרבות לקוטב בו בני אדם עושים את מה שהכי נורא עבורם לפי פרויד, להגביר את סבלם האישי.
חיה ותן לחיות היא סיסמה המרחיקה אותנו מגיהנום.
הרמב"ם ב"מורה נבוכים" חלק א, פרקים א ו-ב, טוען: "צלם האדם" הוא כוח החשיבה המבדיל בינו לבין החיות.
אלא שהרמב"ם עושה "טוויסט" בדבריו, וטוען שהאדם ניחן בהשגה אינטלקטואלית מושלמת – (מלשון, שלם), טרם, אכילת פרי עץ הדעת ולא נזקק להסכמים "חוזיים" בין בני האדם כדי לקיים חברה. כלומר כאשר האדם נזקק לרלטביזם.
בשל אובדן "התמימות" בני האדם חלוקים בדעתם. עונשו של האדם הוא ביכולתו לתייג דברים, מושגים, רצונות – בתיוג "טוב" או, "רע".
מאות שנים אחריו, גישה זו של הרמב"ם הניבה וגרמה להתפרקות החברה היהודית לרסיסים. היהדות שהייתה דת "מחוקקת" והיה בה "דין" ו"פסק" לכל תג ותג בחיים, הפכה בידי שבתאי צבי, קרדוזו, רוסו, פרנק, אייבשיץ ורבים מבני דורם לחברה – א-נומית. חסרת חוק. אנרכית לחלוטין. ואנרכיה גם היא סוג של גיהנום.
באסלם נוהגת התפיסה שעדיף שלטון של שליט עריץ, הנותן מסגרת "חוקית" לחברה מאשר חברה בה לחוק אין ערך.
ובכן, גיהנום, בממשות פיזית כמקום - לא קיים. גם גן עדן לא קיים. אלא שאנו בני האדם עלולים ואף עושים לעצמנו ולזולתנו גיהנום.
הדרך להימנע מלהיקלע לגיהנום פרי יצירתנו הוא לנהוג בסבלנות וסובלנות בזולתנו, כפי שהיינו רוצים שינהגו בנו. לחיות ולתת לחיות. להימנע מפתרונות של "זבנג וגמרנו" כי, בדרך כלל, אנו חוטפים את "הזבנג" ושום דבר לא נגמר מלבד זאת שרמת הסבל האנושי גדלה.
מצד שני, החיים "בגן עדן" נראים כשעמום אחד גדול. מי רוצה חיים ללא משמעות, ללא אתגר? ללא עשייה, ללא יצירה ויצירתיות? ללא אמנות, ותרבות. מי רוצה לחיות במקום בו אין "רלטביזם" והכל שווה, ואין זה משנה אם כך, או כך.
בין "גן עדן" ובין אפשרות לגיהנום, אני בוחר בגיהנום בתקווה שאפשר למזער את נזקיו, בדרכים שפורטו מעלה.
