מאמר:
דף אל דף יביע אומר – ציור בַּשיר/ד"ר נורית צדרבוים
שיח אינטרטקסטואלי בספר השירה 'וכמו כוכב באותה מסילה' של רון גרא
"הילכו שניים יחדיו בלתי עם נועדו" ( עמוס ג', 3)
בהצעה הראשונה שהגשתי לעבודת הדוקטור, ביקשתי לבדוק את הקשר בין ציורים שנבחרים לככב על כריכות ספרים, ובין תוכן הספר פנימה. התמקדתי במיוחד בספרות ושירה, ובציורים שנבחרו משל ציירים חשובים, אשר מצאו את מקומם בפנתיאון התרבות והאמנות. עניין אותי לבחון את התופעה התרבותית אשר נקראת 'טקסטים משוחחים' (אינטרטקסטואליות). תופעה זו, לדעת חוקרים, מתקיימת ממילא בין אם הקורא הפרשן יזהה ויחשוף את השיח ובין אם לא. זו תופעה תרבותית חובקת זמן, נושא ומדיום – טקסטים משוחחים ביניהם באופן על-זמני, רב-תרבותי, בין-תחומי רב-כיווני, ובלתי תלוי. יש חוקרים שאף מצביעים על תת מודע קולקטיבי המתקיים בין ובתוך טקסטים.
בסופו של יום, עבודת המחקר שלי לא עסקה בשאלה זו, אך היא ממשיכה להעסיק אותי לעתים ביודעין ולרוב שלא ביודעין. בתוך כל זאת לא חשבתי שביום מן הימים אמצא עצמי בודקת קשרים והקשרים אלה כאשר מדובר בציור שלי ממש, ואשר היה לי חלק בבחירתו, כדי לככב על כריכת ספר השירה 'וכמו כוכב באותה מסילה', של המשורר רון גרא.
ברשימה זו ברצוני להצביע על שני מישורים. המישור האחד, הקצר יותר שהוא גם בבחינת הפשט. זה הרגע אשר בו פונה אלי המשורר ושואל אם יש לי עבודה באמתחת ציוריי שיוכל להתאים לספרו החדש. התהליך הפשוט וההגיוני היה כשהמשורר קרא בפני כמה משיריו, לאחר מכן הניח את אצבעו על משפט אשר עתיד להיות שם הספר. סרקתי במוחי את עשרות ציוריי והציור הראשון שעלה בדעתי, מיד כששמעתי את שם הספר, היה אחד מתוך תערוכת היחיד 'כן, לא, שחור, לבן' ואשר צויר לפני כעשרים שנה. את שמו המקורי של ציור זה אציג בשלב מאוחר יותר.
ברוח ציורית ורומנטית אפשר לומר שהציור חיכה במאגר התרבותי הרוחש ובוחש לרגע שבו הוא ייבחר כדי לתמוך בספר השירה, כמעט בבחינת ל'עת בלותו הייתה לו עדנה". במילים אחרות, הציור חיכה לספר שהיה צריך להגיע (או שמא להיפך). מתוך אותה בחירה ספונטנית אשר רק ציפתה לאצבע המורה והבוחרת, מצאנו יחד שהציור מתכתב היטב עם שם הספר. נראה שהסבר או הרחבה יהא כאן מיותר משום שהדיאלוג בין החזותי למילולי, שם, מדבר את עצמו.
המישור האחר נוגע באותה שאלה עתיקה ומטרידה, אותה אבקש לשאול הפעם ביתר הדגש. האם יש קשר עמוק ורחב יותר בין תוכן הדברים בגופו של הספר, ובין הציור שמתנוסס בפתחו? האם אכן מתקיים כאן שיח בין הכתובים ( ולצורך העניין אני מגדירה את הציור כ'טקסט חזותי')? האם הציור הנבחר הוא יותר מאשר דיאלוג עם שם הספר? האם הוא מכיל, או מוביל, אל כמה מן התכנים אשר בתוכו? במילים אחרות אומר, הריני מתבססת על הנחת יסוד האומרת שהתופעה קיימת, אני מניחה זאת כהשערה לגבי ספר זה ויוצאת "אל השדה" במטרה לאמת או להפריך הנחה זאת. מסע מרתק בפני עצמו.
חמושה ומצוידת בשאלה זו, יצאתי לטייל בין שורות השירה המרגשות של המשורר, בין הדימויים המופלאים, בין התכנים המשורטטים שם ברגישות אנושית ובכנות רבה. ביקשתי למצוא ולבחון האם אכן מתקיים כאן שיח. האם הבחירה הלכאורה ספונטנית, היא באמת כזו, או שמע מתקיים כאן ידע פנימי, אשר יודע את עצמו ומקדים את הידיעה המודעת?
לשם כך עלי לתאר את הציור ולפרט את רכיביו. בציור נראה שיש כאן אור הבוקע מתוך החושך, הרקע של הציור הוא שחור וממנו בוקעים דימויים פיגורטיביים (אך לא ריאליסטיים) בצבעים בהירים, צבעי אור. מעין אור הבוקע מן החושך. בצדו השמאלי משורטטת טבעת בקו לבן אשר יוצרת עיגול, ובו בזמן מתואר דימוי של נחש אשר עדיין אינו מהלך על גחונו. המבנה העגול, נראה כמתאר או מסמל קוסמוס או אולי סוג של כוכב בחלל, ממנו מתפרצות קרני אור שיוצרות סוג של מסילה ואשר על קרניה המופזות מהלכות דמויות חסרות מין (אינך יודע אם זה גבר או אשה). הדמויות נראות כהולכות, כרצות. כפי שכבר צוין למעלה, הדימוי החזותי מתקשר ומתכתב עם הכותרת המילולית, עם שם הספר. אני מבקשת לבחון ולבדוק, האם נוכל למצוא יותר.
בהמשך אבקש למצוא בין השירים משפטים אשר מנהלים שיח עם דימוי זה, כאשר זה מפרה את זה, זה מרחיב את זה, זה משלים את זה בצורה ובמילה. לצורך העניין כל השירים בספר הם המאגר, והשיח יכול להיות בין משפט מסוים או מילה מסוימת גם אם הוצאו מהקשרם (כלומר נותקו מהשיר). אין אני מדברת כאן על דימוי שתפקידו להיות אילוסטרטיבי, אלא על מקומות שבהם הציור מתכתב עם תוכן כתוב, ממשיך את הרעיון, מרחיב או מעמיק אותו.
בשיר 'אהבה כרונית' (עמ' 9) המשורר מתאר את אהבתו 'קרובה ורחוקה', כמו הדמויות המשורטטות בציור אשר נראה שהן קרובות לדבר אחד, ונושאות פניהן לדבר אחר. 'שחורה ונפתלת בין הגלים", ואני מוצאת את גלי או קווי האור פורצים אל תוך השחור בעוד הדמויות אשר צורתן כללית מאד, מסמלות את אותה אהבה נפתלת המדלגת כ "רוח תועה" ובכל זאת קרובה ורחוקה, כפי שניתן לחוש מהדמויות הקרובות זו לזו, בשעה שהן מתרחקות ממקור כל שהוא.
הציור במקורו נקרא 'הגירוש' (צויר בשנת 1990). במימד הראשון שלו הציור מתכתב עם הגירוש המפורסם מגן עדן. אך בו בזמן הוא גם סמל לכל סוג של גירוש, או פרידה ממקום טוב ובטוח הכולל גם את תחושת העצב והצער המלווים תהליך זה. בשיר 'בין שכחה להזכרה' (עמ' 16) כותב המשורר "פרידה בבית דין/ כמו לרחוץ עירום/ במזרקה ציבורית", ממשיך המשורר ואומר "זוכר כיצד חרשתי / בקרקע בתולה/ תחת שמי בראשית". כאן מתקיים שיח עמוק ומרובד המדבר על גירושין, פרידה, המלווים בתחושות של עצב וקלון. המשורר מרמז על הקרקע הבתולה, תחת שמי בראשית. גן עדן הראשוני והטוב שאותו היה עליו להשאיר מאחור (כמו בציור). מתקיימת כאן התכתבות תת קרקעית עם הגירוש מגן עדן, גופותיהם העירומים שהתהלכו בו כל עוד לא טעמו מפרי עץ הדעת, ההליכה לחרוש בקרקע בתולה "בזיעת אפם", וכל זאת בספר בראשית. הדיאלוג חוצה זמנים ועובר מתוך סיפור אישי פרטי של גירושין, לסמלים ולמשמעויות העומק המצויים בסיפור המיתולוגי בספר בראשית. כדרכם של טקסטים להתכתב ולהדהד זה אל זה, הנה אני מוצאת שבספרו של גרא משנת 1995 'בנעלי גירושין', בשיר 'אחרי הרעש', כותב המשורר 'מגורש מן הגן'. הציור שנמצא על הכריכה ואשר במקורו התייחס לסיפור 'הגירוש', הוביל אותי לחשוף את ההקשרים שצצו ועלו גם בשיר זה.
בהנחה שסיפור גן עדן הוא מטאפורה, שהציור עצמו הוא מטאפורה הרי שכל אלה נושאים עמם מסרים שמתכתבים עם הישירות של השיר כמו גם עם רבדיו הפנימיים. הזוג המתגרש, מול הזוג שגורש מגן עדן (עירומים), הזוג המצויר שמיוצג בשיר 'שהיינו פעם טנדו', או לחילופין 'שנולדו שני ילדים'. מיהם הילדים, אלה שנולדו (אולי בעצב, כמו שכתוב), או זוג ההורים שהיו בעצמם ילדים. ילדים של העולם, ילדים של החיים או אולי ילדים של אלוהים.
ובהמשך "התרדמה שוקעת בעיני" כמו שמש ו"כוכבים עומדים דום" מעשה 'שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון', אשר מתכתבים עם המראה שעולה מתוך הציור, סוג של גלקסיה, כוכב, שמש, או ירח. וכאשר המשורר מתאר את הכוכבים העומדים דום אולי הוא מייחל לסוג של נס שיכול לבצבץ בין 'שכחה להזכרה' כדי להמשיך אחר כך לראות ש 'זוקפים החיים את ראשם', ושיוכל להמשיך ולנוע 'כמו כוכב באותה מסילה' (שם הספר – מתוך השיר 'נכדותי בנות הארבע' עמ' 47).
הנחש הסמוי מייצר את מבנה הטבעת ומתווה סוג של מסילה, מסלול. יש רגעים "ביום יום"(שם) שבהם המשורר מעיד על עצמו 'במחשכים נחבא' (שם), כמו החשיכה שעוטפת את מרבית הציור, לעומת רגעי החסד 'אחת לשבועיים' בהם המשורר 'מרגיש כמלך' ו'כמו כוכב', רגעים של אור, ובהם נוצר חיבור בין המשורר ונכדותיו האהובות, אז הוא זוהר כמו כוכב בשמי החושך ו' אתן נע באותה מסילה'. רגעים של אור בתוך החושך, רגעים של יחד לעומת תחושת ההפרדה.
בשיר 'בחדר הכושר'(עמ' 26), המשורר מתבונן על עצמו דרך ההתבוננות על "גופות יפים וגם פנים / כדברי דוד אבידן". המשורר מתאר כיצד הוא עצמו ו'סייגי גופו' כפי שהוא חש אותם 'עוטפים התשוקה' כמו תכשיט יקר ערך 'כחושן' ו'רק הכסף מעט לוהט' – כפי שאולי ניתן לראות בדימוי על הכריכה, את הכֹסף הלוהט. הכֹסף שהוא מצד אחד צבע האור הזורח (צבע כסף/אפור) שפורץ מתוך הטבעת העגולה, ובו בזמן מתאר את הערגה והכיסופים הבוערים. הדימוי מציג את הגוף הכפוף משהו בשל סייגיו, את ה'עצבות המשכלת' – סוג של חושך שיש בו הבזקי אור "האור הצץ', אך כל זאת "מעפיל בתוך ערוץ... תלול/ אל הדלתות הנעולות מול שער השמים'. המשורר מתאר את הערגה, את הצער שבערגה כמו גם את יופייה, כפי שזה גם עולה מתוך הדימוי – האור שבוקע מהחושך, והעמידה מחוץ לאותו מעגל סגור, הנראה כמו תכשיט מואר – 'עמידה' או בריחה 'מול שער השמים'. בהנחה שהטבעת העגולה מייצגת את גרמי השמיים.
בשיר 'בתחנה המרכזית' (עמ' 37), מתאר המשורר מצב אותו פגשו עיניו "מפתח אפלולי ומפויח/ צצו שתי נשמות קטנטנות ויחפות', המשורר ממשיך ומתאר את המפגש ומסכם "ובתוך האופל/ זרח האודם'. גם זו סיטואציה שניתן לראותה בדימוי שעל גב הכריכה, אשר יכולה בעת ובעונה אחת לתאר סיטואציה קשה וכואבת כמו גירוש ובריחה, כמו גם רגעי זריחה והארה של שמחת המפגש.
"דרכינו נמשכת עד/ שרוח ענקית/ על ראשינו מתנשבת" אומר המשורר, ואנו מביטים בדמויות אשר לא ברור אם הן במצב של בריחה מ- או ריצה אל. סיטואציה לא ברורה אשר יש בה מזה ומזה בדומה לשיר 'זמניות' (עמ' 56) אשר בו 'החיים מתחילים כטהורים' כמו בועת האור השופעת בציור, ועד ל 'רוח הענקית' ה 'מתנשבת' ו 'הזמן הופך לערירי'. ומתוך אותו 'בלבול' (שם של שיר, עמ' 57) 'רק המילים אומרות/ הלל/ לפסיעותיך הכבדות/ לצעדיך הקרבים' כפי שגם נוכל לראות בבירור בציור המשדר אולי 'רעידת אדמה... בתפריט האפשרויות /שלא נצפו'.
באשר לשאלתי בראשית דבריי כאן. האם הציור שנבחר לשמש מעין מבואה למילות השיר שבספר אכן נושא עמו משהו מתוך הדברים הנאמרים שם? האם יש בכוחו להרחיב את המשמעות הנגזרת מהמילים הכתובות? האם מתקיים כאן סוג של שיח בין פנים וחוץ? ובין מה שנראה ובין מה שניתן להבין מתוך הנראה והנאמר והחיבור ביניהם?
הדברים שהצגתי כאן, לכאורה מראים שאכן כן. אך יחד עם זאת יש לומר שאין זו אמת חד משמעית, מקבעת דעת ומדויקת. זאת גישה פרשנית המתבססת על תפיסת עולם האומרת, כפי שציינתי בראש דבריי, שטקסטים בעולם ובתרבות משוחחים ביניהם סוג של שיח שממען את עצמו אל הפרשן אשר מסוגל לראות את הדברים וליצור את הקשרם. אומברטו אקו מתאר זאת כסוג של חיזור אשר בו הטקסט מחזר אחר הפרשן היצירתי.
במאמר קצר זה, הבאתי מקצת ומעט מהדברים כדי להדגים את הייתכנות של קריאה פרשנית זו, ובעיקר מתוך הסקרנות החקרנית שלי אשר ביקשה לבדוק, בדיעבד, את התופעה של 'טקסטים משוחחים' אשר עליהם אמרתי לא אחת שהם גם מסוככים.
