סיפור:
התאונה הסליחה והחתונה / אלי חליפה 

הייתה בהם הרבה חמלה להורים שלי, אף פעם לא רצון להוכיח יותר מדי, חלילה לנקום, אלא לראות צעד קדימה.

כשהיינו קטנים ביקשה אמא כי אני וחזי נלך לצרכניה של המושב לקנות כמה מצרכים. אחותנו חנה הקטנה יותר ביקשה להצטרף. היא היתה צעירה ממני בשלוש שנים. אמא הסכימה והורתה לנו להשגיח עליה היטב, ללכת רק בצד על העפר ולא על הכביש. חנה נקראה ע"ש סבתא חנה ז"ל, אמא של אמא. היא נפטרה עוד בבגדד שאמא היתה תינוקת. היא גמלה בליבה כי הבת שתיוולד לה תקרא על שמה. אחרי שני בנים סוף סוף נולדה חנה. לאמא לא היה זכרון ממנה מלבד תמונה קטנה בשחור לבן שנתנו לה.

אז לא היו מדרכות, כביש די משובש ומצדיו אדמה לשוליים ועצים. הלכנו עם סל הפלסטיק שהיה פעם, וחנה איתנו. מדברים, צוחקים וכבר מתקרבים לצרכניה. החלטנו לעבור לצדו השני של הכביש כדי לקצר משם דרך עפר. אני וחזי עברנו את הכביש ואחותי נעמדה. הבטנו אליה ואז ראינו מונית מתקרבת במהירות. בהתחלה אמרנו לה לבוא, אבל היא נעמדה ואז המונית התקרבה וצעקנו לעברה: "תעמדי אל תעברי, חכי!" היא הנהנה בראש כמבינה ועמדה. אבל אז כשהרגישה שהיא לבדה החליטה לחצות בכל זאת כדי להיות אתנו. המונית התקרבה במהירות פגעה בחנה, ראינו אותה עפה הצידה ונפלה לצד הכביש. באותו שבריר שניה הפסקתי לנשום, הרגשתי שאבדתי את אחותי, חשבתי שאני מת באותו הרגע, הרגשה איומה של רגשות אשמה, צרחנו : "חנה!!!" לפתע ראינו את בעל הבית ממול שהיה בחוץ במקרה רץ לעבר המונית וצועק לנהג. "תעצור!" הנהג יצא ובעל המשק גער בו ורץ לחנה. כמו בנס, משהו בלתי יאומן חנה נעמדה על הרגליים, כאילו לא קרה כלום. אני ואחי עמדנו המומים עדיין מרגישים אשמים: מה נגיד לאמא, איך לא שמרנו על אחותנו. בעל המשק לקח מיד אחריות. בדק את חנה, גער שוב בנהג המונית והורה לו לנסוע יחד איתו וחנה להורים שלנו. הוא נכנס איתו למונית ועם שני הנוסעים שהיו שם שגם האשימו את הנהג. המונית הסתובבה, חנה איתם ואנחנו נותרנו מאחור. רצנו אחרי המונית חזרה הביתה, זועמים על נהג, מאידך מלאים רגשות אשמה, מבוישים. הם הרימו את חנה והביאו אותה להורים שלנו. אמא נבהלה, מיד בדקה את חנה. נוסעי המונית ובעל המשק הרגיעו אותה. "אל תדאגי הבת בסדר, השם שמר עליה. הנהג הזה דרס אותה, הגיע במהירות, נסע ופגע בה. ראינו הכל."

אמא הזעיקה את אבא מהמשק. כולם הביטו בנהג והאשימו אותו. אמא בדקה שוב ושוב את חנה. לקחה אותה לחדר ואכן לא קרה לה דבר. נס לא יאומן.

הנהג הצעיר מיד לקח על עצמו את האחריות. הוא נטל על עצמו את האשמה ואמר להם: "אם אתם רוצים אקח אתכם במונית ותגישו נגדי תלונה במשטרה. אני אסכים עם כל מה שתגידו. אני מבקש תתחשבו בי, בבקשה מכם, זה המקצוע שלי, לא קרה כלום לילדה אבל מה שתחליטו אני אתכם. אני מודה במה שתרצו."

הנוסעים ובעל המשק המשיכו לגעור בו על המהירות שנסע שיכלה להגמר בטרגדיה אחרת.

ההורים שלי נכנסו למטבח וכהרגלם הדיבור בינהם התבצע בעיניים, במילה אחת או שתיים לא יותר. הם הבינו זו את זה. ואז אמרה אמא את הביטוי העירקי החכם "אש תפיד" כלומר במה תועיל התלונה, להחזיר נקמה, לא לסלוח, למצות את הדין עם הבחור הצעיר, מה זה כבר ייתן, ואבא שלי לשמע הביטוי הנהן בראש להסכמה. אמא חזרה לסלון ואמרה לבחור הצעיר בקול רגוע. "אנחנו לא רוצים ממך כלום. הילדה בריאה ושלמה לא נפגע לך בפרנסה. תהיה בריא הכל נגמר בנס גדול, אני סולחת לך ולחצה לו את היד."

בעל המשק הביט באמא נדהם מהסליחה הכנה שלה ושאל: "את בטוחה?!" והיא ענתה בשקט: "כן." לחץ גם הוא את ידו של הנהג ואמר לו: "תגיד תודה בחור צעיר." הבחור החזיר את בעל המשק לביתו והכל היה כבר מפויס. הכעס פינה את מקומו מהבית ומהמונית. כשהגיעו לבית ראה נהג המונית את בתו של בעל המשק, בחורה צעירה יפיפה. הבחור לא ויתר וחיזר אחריה.

כעבור זמן מה הגיעה אלינו ההזמנה לחתונה של הנהג הצעיר עם... הבת של בעל המשק, שני צעירים יפים. הביטה אמא בהזמנה ואמרה: "אם לא היינו סולחים לו, היום לא היתה כאן הזמנה לחתונה. מי אנחנו בכלל שנעז לא לסלוח ולמנוע דבר כזה."

לפני פורים הגיע הבחור לבית הורי והביא מתנה לחנה. קופסה גדולה מהודרת עם תחפושת מאוד יוקרתית ומושקעת של נסיכה. אמא החזיקה את הקופסה והיססה אם לקחת את המתנה ממנו, שכן הסליחה שלה לא ניתנה כדי לקבל דבר מה, אלא סליחה אמיתית היתה

מעומק הלב. אבל הבחור הפציר והתחנן כדי שתקבלה. בפורים חנה התחפשה לנסיכה יפה, נסיכה שהמלאכים הצילו בתאונה ושמרו עליה, ואחר כך היתה החתונה והזוג המאושר נישא.

כשאנחנו מכניסים כעס לתוכנו אנחנו מאבדים את צלם האנוש ואז החכמה בורחת מאתנו, השכינה, וכל רוח טובה מסתלקת, אבל הסליחה מקרבת את בני האדם למלאכים.
* אלי חליפה-סופר, מספר סיפורים, יועץ תקשורת