פרק  מספר:

כריתה/ לבנה מושון

הרעב התחיל לנקר בו בפעם הראשונה כשלמד בכיתה השביעית בגימנסיה הכי נחשבת בעיר הגדולה. ימי פברואר הקרים צרבו את העור. אבא לא חסך ממנו דבר בכל הקשור ללימודים, אף כי חיכה שיפתח את הפה ויבקש לפתוח לו חנות בדים נחשקת. כל השכבה נסעה למוזיאון יד ושם בירושלים והוא נסע בהכנעה. אחרי רבע שעה באולמות החשוכים, בעוד התמונות מטילות האימה ותוגת הכינורות מחצו את בית החזה שלו והעבירו לנגד עיניו את סביו וסָבותיו והרשימה המתארכת של דודיו ודודותיו, שמעולם לא הכיר, ברח החוצה. על המדרגות רכנה נערה מתולתלת, רזה, שחומה, נעימת פנים, תלמידת תיכון מירושלים. על חולצתה התנוסס סמל בית הספר. גם תלמידי כיתתה התארחו במוזיאון.

הוא התיישב לא הרחק ממנה. היא קראה ספר בצרפתית ושאלה אותו אם יש לו מושג בשפה. ביקשה לדעת פירוש של מילה שהתקשתה בה. היה לו ציון גבוה בצרפתית. אימא התעקשה שייקח שיעורי עזר אצל המורה ארלט, ליידי רווקה וגבוהה, בעלת גינונים מקהיר. דווקא ידע להשיב לה. הם התחילו לדבר. במשעול, ברחבה מול המוזיאון, צעד לקראתם נזיר במצנפת ובצלב תלוי על גלימתו ואחריו צעדה קבוצת תיירים. היא חייכה ואמרה לו שלום והוא הרכין את ראשו אליה ושפתיו החזירו לה שלום. ואז הרימה עיניה למיכה, סמוקה, ואמרה שהנזיר הוא תלמיד שלה, ואלה שמאחוריו צליינים. הוא חשב שהיא מתבדחת. את ילדה, תמה.

היא צחקה בביישנות והשיבה, אני מלמדת אותו עברית. הנזיר גר במנזר שליד הכנסייה היוונית האורתודוקסית, כאן בירושלים. היא נוסעת אליו בשני אוטובוסים משכונת מגוריה פעמיים בשבוע. הוא ביקש שתתאר לו את המנזר מבפנים ולא הבין למה הוא להוט לשמוע. קירות עשויים אבנים גסות, ארונות ושולחנות מעץ קשה, סיפרה, נורה קטנה משתלשלת מהתקרה הגבוהה, על השולחן אור קלוש, הרבה פעמים מתחיל השיעור ודנדוני הפעמונים מהדהדים בראש הצריח. קר מאוד בפנים, אמרה. אני לובשת שני זוגות גרביים עבים, מציירת לו כל אות והוא מעתיק, מתקנת את כתב ידו, מבקשת שיקרא בקול את המילים שהוא כותב: קדושה, תפילה, לחם, מלח, מים. הוא מתלהב מצליל העברית ומכין שיעורים בצייתנות. קורא דפים שהיא משאירה לו.

אחרי השיעור הראשון הניח שטר כסף על השולחן ואמר: תודה, יום טוב, גם מחר לבוא! והראה לה את הדרך החוצה. הם הלכו באפלולית המסדרון, קור נשב מהאולמות הסמוכים, דלתות עץ כבדות נפתחו, שערי ברזל הוסטו. חצר המנזר מלאה כדי חרס ובהם מרווה ירושלמית, לואיזה, גרניום. צְלָפים משתלשלים מקירות האבנים הישנות. בהתחלה רצה במהירות לעבר האוטובוס שלה, לפני שיתחיל הגשם. לא הייתה לה מטרייה. בכסף שהיא מרוויחה היום היא משלמת בעבור שיעורי עזר בצרפתית. גם קנתה מגפי זמש, תוצרת חוץ, מטרייה ומעיל. בבית היא קוראת מילים מהמילון הצרפתי המצהיב שנתן לה האב פטרוס במתנה מספריית המנזר. יש לו לב טוב. הראיתי לו תעודת הצטיינות בלימודי התנ"ך שקיבלתי מבית הספר, קראנו אותה יחד. מיכה התקרב קמעה, ביקש שתתאר מה עושים הנזירים כל היום. היא דיברה ודיברה ונתקפה פרץ שיעול. עכשיו האב פטרוס אומר לי, אמרה

ברגע של רגיעה, שהטחב לא טוב בשבילי, הוא עולה ממרתפי המנזר. שנה וחצי אנחנו לומדים יחד. הסברתי לו שהאשמה היא לא אצלו, הטחב בא מהבית שלי. פטרוס אומר שאסור לי לעשות רע לעצמי. בקיץ, כשנסע בחזרה ליוון, היו לי שני התקפים קשים. זה תמיד מתחיל עם התרגשות של שיעול קל, כחכוח, הסבירה.

הגרון מתמלא ליחה, כאב קטן צומח בחזה, השיעול הולך ומתגבר. היא קמה וסטתה לצד. הוא הקשיב לשריקות שבקעו מבית החזה שלה. נחנקת, נשענה על חומת האבן הנמוכה, השתעלה עד כלות נשימתה. אחר כך בקעו מגרונה נביחות. כל אותו הזמן התבונן בה מכווץ. קם והגיש לה בקבוק מים. היא כבשה פניה בסוודר שהיה תלוי על תיק הצד שלה ותופפה יד באוויר להרחיק אותו ממנה ואת בקבוק המים. הנביחות הלכו ושככו בהדרגה. ובאחת הפסיקה להשתעל ודיברה אליו בקול נקי. היא חייכה קלושות. אם יתיר לה האב פטרוס תשב במנזר, תשנן מילים בצרפתית בַּשקט של האבנים. היא חייבת להצליח בבגרות בצרפתית. חייבת. אין כמו השקט של המנזר. רק שהנשימות הארורות שלה יסתדרו, לא יתקצרו, הריאות לא ילחצו, הסמפונות לא יתכווצו, שקנה הנשימה יישאר רגוע, רק כך לא יגיע ההתקף. אם הוא מגיע, הכול מחרחר, שיעולים סמיכים עולים מבית החזה שלה. זה לא רק הספרים. הדחיסות, הטחב, הקור, האפלולית, הבית שלה. ואז פתאום עצר אותה ואמר, הכול בא מהחיים, שהם קשים לעצמם.

היא הסתכלה עליו בהפתעה. בשום מקום לא טוב, חשב לעצמו. בו ברגע ידע שלעולם לא יבקש מאבא לפתוח לו חנות. שמש דמית טבלה בראשי ההרים כאשר התלמידים נפלטו מהמוזיאון. לה באה רגיעה קלה. הנזיר צודק, אמר אמירה יבשה וקם ללכת. הוא ביקש את כתובתה. צל של ייאוש כיסה את עיניה. הוא ניחש שהיא מתביישת. מפחדת שיגיע לביתה. אחר כך שאל בהיסוס, אם ייתן לה את כתובתו, האם תכתוב לו? מה חשב? איך עלה בדעתו להידחק לחייה? היא התבוננה בו מתלבטת ולקחה את פיסת הנייר. היא לא כתבה מעולם, אך פטרוס שלה נכנס לליבו. קבצן התיישב לידו והתחלחל מהטינופת של בגדיו. התכווץ עד קצה הספסל. הוא הניח בידו מטבעות אחדים וחזר להתבונן בו. ככל שהשנים חולפות הוא חש איך החמלה משתלטת עליו ומכריחה אותו לכאוב עם הסובלים למיניהם. מישהו צריך לקחת אחריות

לחסרי הישע, הכתה בו המחשבה בבקרים ובלילות. ובאין מישהו אחר, הוא נמצא. כבר זיהה שהוא נעשה נטול שקט נצחי נוכח חוסר הצדק. פעם טייל ברחוב נחלת בנימין. בדוכן לספרים משומשים נפקחו עיניו בפעם השנייה. בין שלל העטיפות המצהיבות גילה את נדריהם של נזירים בודהיסטים. החוברת, ששולי דפיה היו מרופטים ומשומנים, בגודל חמישה עשר על שנים עשר סנטימטרים, עלתה לו עשרה שקלים. בזמן הנסיעה באוטובוס שאל את עצמו אם יקבל עליו לא להרוג יצור חי, ולא לפגוע בזולת לא במחשבה ולא במעשה ולא במילים, ולא לשקר, ולא לגנוב ולא להזיק, להתנזר מדיבור בטל ולהיות נכון לשתיקות ארוכות, ואמר לעצמו שאם אלה הדרישות הוא כבר בודהיסט בנשמה, אך משהמשיך ונקרא להגיד לא לזוגיות, לאהבה ולמיניות, עצר ובהה בחלון. האם למקום הזה הוא רוצה להגיע? בשום מקום לא הרגיש בבית, כמו אורח זר התהלך על האדמה.

למחרת חיפש בספרייה את ספר החיים והמתים הטיבטי ומאז איבד סיכוי לשלווה. הוא חישב את סכום הכסף שיעלה לו לנסוע לנפאל, וחס עליו. גם מה ששמע על מנזרים באיטליה הרתיע אותו. פעמים רבות נסע לטבריה ולסיני וחזר. עשר שנים לאחר שפגש את הנערה המתולתלת הלך לחפש את האב פטרוס בירושלים. הכמרים של הכנסייה היוונית חקרו אותו בפליאה כאילו היה מרגל. לבסוף ניאותו לומר שהאב פטרוס עזב. הוא ביקש לדבר עם נזיר. כל נזיר. הובילו אותו ללשכה של האב אנדרי, ראש המסדר היווני בארץ שאמר לו שיישאר יהודי וישקיע זמן בהתבוננות פנימה. כשיצא ממנו מצא על שביל הכורכר פתק כתוב בלטינית ולא ידע לפענח אותו, אך שמר אותו בכיס. זמן מה מצא חן בעיניו להיות איש פְּנים. עד מהרה השתעמם מהעבודה הפנימית וברח למחוזות אחרים. נזיר בבית ג'אלה הזכיר לו שהוא יהודי ואמר לו, שבריחה מהעצמי היא רעב לכשעצמה, עליו לנסות להיות אדם טוב יותר, שקול וחכם. בל נשכח, היהודי קדם לנוצרי, וישו היה יהודי טוב. בוואדי קלט שוחח איתו אב המנזר שאמר בקול לחשני כי המטרה היא תמיד הזולת, זו מהות הכול, ויעץ לו לשקוע בתרגולי אמפתיה ואלטרואיזם. הוא ישב בבית מבולבל ועבד בספריית התוכן באופן עוד יותר מבולבל, וקסנתיפה רדתה בו ובאחרים והרגיש שכל האידיאלים שלו חסרי ערך ומבולבלים.

עמוֹס גיחך והאשים אותו שהוא נתפס למשהו אנכרוניסטי, פנאטי ולא מחובר למציאות ותהה אם הוא רוצה לקרצף שירותים במנזרים, לתייק תיקים, לעבוד בכרם, בגינון ובמטבח, להחמיץ ירקות, להכין יינות ביקב מעופש, להסריח מקטורת, לשבת בגומחות מבודדות ולהתהלך כל היום על הבהונות בשתיקה, ואף נסע איתו יום אחד לעכו להרחיק אותו מכל הרעיונות המופרכים שלו. הם אכלו שפודי פרגיות, חומוס גרגרים, סלט ערבי וזיתים גדולים דפוקים ושתו בירה על מרפסת צבועה תכלת. גלים גבוהים התיזו ממרחק רסיסים דקיקים על צלחותיהם. עמוס צרח עליו, בן אדם, תתעורר, עדיף לך בית כלא, לך תגנוב ותשב בכלא, למה לך מנזר? מה חסר לך? מגורים בתאים פרטיים? דבקות בתפילה? שמיעת מיסה ביום ראשון? לא מאמין לך שאתה מחפש את ישו. תהרוג אותי לא מאמין לך. גדלת בבית חילוני, אבל אתה יהודי כשר. סבא שלך היה רב שנשחט בידי נוצרים. שתיקה אתה צריך?

אני מכיר אותך שותק. חסרים לך טקסי טהרה – קפוץ למקווה כל יום שישי. הינזרות מבשר – מה יהיה על השפוד הנהדר הזה? גיחך עמוס בשיניו הצהבהבות. הוא לא סלח לעצמו על שהעז להשמיע לו משהו מספקותיו. עמוס לא היה ולא יהיה תאומו לנפש. מיכה אכל ומלמל לעברו שהוא כבר לא יודע מה הוא רוצה, ושקע בצניעות קיצונית. לבש בגדים מיושנים וגדולים ממידותיו, נעל סנדלים מהוהים והאריך את שערותיו עד לכתפיים ונעשה עוד יותר מסוגר. ובכלל, התבייש ברגשותיו וברח מעצמו ומאחרים.

עדה צרחה עליו שההורים מיואשים שהוא מוזנח וחורָאני, ושלחה אותו לחפוף את שערותיו, לקחת את עצמו בידיים, למצוא עבודה הגונה, אישה הגונה ולהוליד ילדים. כך לא נראית צניעות, זה פשוט לכלוך, אמרה ודחפה את אחיה למקלחת בביתה, הביאה מגבת גדולה וחולצה של אליעזר, ששמרה בארון שנים לאחר שהלך לישון ולא התעורר לה, ודחפה את בגדיו המשומשים למכונת הכביסה. לא עזר לו שניסה למנוע ממנה מלכבס את כל הפתקים שאסף באותו יום ברחוב יהודה הלוי בואכה פינת יבנה בתל אביב, לא רחוק מחנות האולרים השווייציים. הפתקים התערבלו בתוף ונמסו בנוזל הריכוך ונמוגו עם מי הקולחין. פתיתים וסיבים מהם דבקו במכנסי הג'ינס שלו ובז'קט הקורדרוי. רק אחר כך תהתה ושאלה אם הוא גונב פתקים מחריצי הכותל המערבי, והאדים.

ככל שניסה לחפש תשובות בפְנים, נמלט אל החוץ ואכל את עצמו ומכל הבא ליד. צלצול הטלפון העיר אותו מלבטיו החדשים־ישנים על אודות הנזירוּת והשגיח שהקבצן על הספסל כמעט נשען עליו. עדה שאלה אם מגיעים עוד מנחמים לבית. מיד רץ למכונית ופתח בנסיעה במהירות מופרזת. במעלה גרם המדרגות ובישורת עמדו העוזרות בדרגות הביניים והעוזרות הזוטרות ובראשן קסנתיפה.

התפלאנו שהבית סגור, אנפפה המנהלת הראשית בחומרה והיטיבה את תיק הצד על כתפה, וגם הוא מחכה לך כבר שעה, הטתה הצידה את ראש הכבש המתולתל שלה בטרוניה. או אז הבחין בתימני הרזה שעמד מאחוריה. פיקת גרונו עלתה וירדה וקולו נמוג חרישי. התנצל והסביר שהוא מתאבל לבד, רק קפץ למשרד הפנים להסדיר עניין מנהלי קטן ופתח את הדלת לפניהן. נבהל שנתפס כמחלל השבעה. תבוא אחר כך, עיכב את התימני בדלת. אם תיתן לי את העבודה אני מבטיח לך ארבעים אחוז פחות, לא תמצא מצבה בפחות מזה, ואם תמצא אני נותן לך אותה בחינם, נתלה עליו התימני נואשות. תבוא אחר כך, פטר אותו במהירות.

בבית נדף הריח החזק של אימא, מעורב בנפטלין. לַקְטָניוֹת מידע התוכן התיישבו שותקות על הספות הדוקרות והחליפו מבטים. העוזרת הזוטרה ביותר, צעירה גרומה בעלת עור אדום מחוטט, שממונה על מדפי הטכנולוגיה במאה העשרים ואחת, ביקשה להתפנות לשירותים. מנהלת התוכן הראשית הושיטה יד וטעמה ופל ושאלה אם אימא אהבה פורצלנים. מיכה חיכך את זיפי זקנו ותיקן את השואלת, קריסטלים. עדה נכנסה בו ברגע לבית ובידה שקיות פירות, שהגישה לשולחן. היא והמנהלת שקעו בשיחה על ברידג' וקילפו קלמטינות בצוותא. רסיסי ספירט התרוצצו ביניהן באוויר.

כל העוזרות בדרגות הביניים הנהנו בשתיקה. כשעזבו את הבית הצטרפה אליהן עדה, ורגע לפני שיצאה שאל אותה אם היא מריחה ממנו זיעה. מאוחר בלילה התעכב אצלו אחרון המבקרים ולא חס עליו. אדון ברנשטיין האלמן, מוכר הדגים מהרחוב הראשי. אימא קנתה אצלו בכל חמישי וערבי חג בארבעים השנים האחרונות קרפיונים לגעפילטע פיש. הם היו נפגשים איתו ועם אשתו סורל בבית ההארחה בשבי ציון. אבא התעקש ללמד אותו ניהול מחוכם של פנקסי חשבונות למס הכנסה. השעה הייתה אחרי אחת עשרה ואדון ברנשטיין מיאן ללכת הביתה. נדמה היה שהוא נדבק לכורסת הקטיפה הדוקרת מפני שחש שאשתו המנוחה חזרה לפגוש אותו דווקא בבית של רוזליה. מרגע שנכנס לא חדל לדבר על שעותיה האחרונות של סורל, ואיך עמד ליד מיטתה והאזין לנשימותיה שלחשו שמע ישראל. כשנדמה היה שהסוף הגיע, לא נפרדו ממנה הנשימות. אחיות המשמרת אמרו לו לחזור למחרת היום, וכך היה במשך שבוע שלם. ובשבת בבוקר הזעיקו אותו מוקדם עם שחר, אבל עד שהגיע, סורל הלכה. ברנשטיין הִלאה את מיכה בכל נשימה ונשימה של אשתו עד שעיניו הותשו ונעצמו.

מרחוק שמע את צלצול הטלפון והתבהל. גם ברנשטיין התעורר להבין שהשעה התאחרה ומיהר להיפרד. עדה שאלה אם הכול בסדר, או, כן, למרות השעה, גם רצתה להגיד שהמנהלת שלו היא אשת שיחה מרתקת ומקסימה, יש לה כל כך הרבה ידע ושליטה.

שתיהן טיילו יחד בטיולים של מכון אבשלום ולא זכרו שהן מוּכרות זו לזו. היא יכולה להיות זוג ידיים מצוין לשולחן הברידג'. הוא תהה אם הם מדברים על אותה אישה ולא קיצץ את התלהבותה. פתאום התעורר בלב דופק. הטלפון צלצל ללא הרף, חד ונוקב.

הוא תמה אם הצלצול הוא מהחלום המתמשך. הכלב, גם הוא, הזדקף בבעתה. קסנתיפה ביקשה שמחר יאחר להגיע בשעתיים ויישאר שעתיים אחרי השעה ארבע, וזה בגלל שהעוזרת של היחידה הטכנולוגית ביקשה לעבוד במשמרת בוקר. הוא נעתר לה רק כדי לסיים את השיחה. אותו חלום מסויט, ספק מציאות, עם עמוס ועדה וברנשטיין האלמן יורד לחייו כבר כמה שבועות.

הוא ניגש למקרר. בלע חתיכת פסטרמה וחתיכה שנייה זרק לכלב שדבק לרגליו. במקלחת פשט תחילה את הגרביים ורחרח, אחר כך נשם את הפינות החבויות בחולצה שאוגרות את זיעת היום, הרים כל רגל בתורה ותהה מי ממכריו סבור שנודפת ממנו צחנה.

כשהמים זלגו על ראשו הבטיח לכלב שבהה במערומיו כי ייקח אותו לווטרינר בקרוב מאוד, יחד נספר לו שקראנו לך נוח, אבל אל תספר שהאכלתי אותך שבועיים לחם מפורר עם ביצה קשה ומעט חמאה. אתה יודע מה, אל תספר לו עלינו כלום.