חלק ראשון

1982–1984

בראשית היו השמים. הם נפרשו מעלינו בכתמים של אדום ואפור, כמו נייר לקמוס של עונת מעבר. שמעתי את צליל הנשימות המהירות שלי ואת הרגליים שלנו – שלושה זוגות הולמים בתיאום במורד השביל שחצה את השדה, יהודי ושני ישמעאלים עוברים בחרבה, רומסים בדרך את אותם שיחים עקשניים שכבר רמסנו מי יודע כמה פעמים בעבר.

נעצרתי כשג'מיל נעצר. על הפנים שלו הייתה אכזבה. "ברח," הוא אמר. התכופפתי לרגע כדי להסדיר את הנשימה, וכשהזדקפתי חזרה הריאות שלי התמלאו באוויר הכי נקי שיש. הנחתי יד על הכתף של ג'מיל. "בוא, נמצא לך פרפר אחר," אמרתי. הדופק פעם לי ברקות והרגשתי הכי חי שאפשר. הכול היה בדיוק איפה שהיה צריך להיות.

אז גם ראיתי את הצב. הוא השתין עליי בשנייה שהרמתי אותו בידיים, קילוח חם וחזק הרטיב את חולצת בית הספר שלי ומשם המשיך לנזול לי על הבטן. עומאר פרץ בצחוק, אבל ג'מיל דווקא הסתכל עליי בהערכה. "סחתיין עליך שלא הפלת אותו," הוא אמר. מה פתאום להפיל את הצב? כבר ידעתי שאני חוזר איתו הביתה ומגדל אותו. "אתה רוצה לבוא אלינו?" שאל עומאר. "ג'מיל מצא גולגולת של חתול ליד הכביש." "נמייה." "איזה נמייה בראש שלך. חתול." "איך חתול? אם היה חתול הגולגולת שלו הייתה עגולה." הקשבתי לאחים חמאדה מתווכחים, כשברחבי השדה הדהדה פתאום הקריאה, "בועז! בועז!"

ג'מיל חייך. "איזה קול חזק יש לאמא שלך, שתהיה בריאה." "בועעעעעז!" "נו, תלך אליה. זה לא יפה לתת לה לחכות," הוא אמר, אבל אני בטוח ששלושתנו חשבנו ביחד על הפעם ההיא שהיא נעלה אותי בחוץ. ג'מיל טפח על כתפו של אחיו הצעיר, שכבר היה גבוה ממנו בהרבה. "יאללה, גם אנחנו נזוז."

צעדנו אל מחוץ לשדה כשהצב בידיים שלי. בהתחלה הוא בעט והשאיר עליי כמה שריטות, אבל די מהר הוא נרגע או אולי סתם התייאש, ואחרי כמה צעדים ראיתי את הצללית של הבית שלנו, ארוך וצר כמו נחש, לא מרובע ופונקציונלי כמו הבתים של המקימים ולא לבן ומנקר עיניים כמו הווילות של המתעשרים מההרחבה, עם הרחובות ההולנדיים והרכבים המפונפנים שלהם. אנחנו היינו החצר האחורית, התחת, קרובים יותר לכביש המהיר מאשר למושב עצמו.

אמא עמדה במטבח ומעכה תפוחי אדמה במזלג, כמו שידעתי שהיא תעשה. "אז האוזניים שלך כן עובדות," היא אמרה בלי להסתכל עליי.

"הייתי בשדה."

"אני יודעת יופי איפה היית. לך תתנקה לפני שאתה מתקרב לאוכל שלי."

"אני יכול לקחת כרוב בשביל הצב?"

היא משכה בכתפיה. "אפשר לחשוב שבשדה הוא היה אוכל כרוב," אמרה, יותר לעצמה. "לך תשטוף את עצמך כבר." לקחתי את הצב, שביני לביני התחלתי לקרוא לו אוסטין. הנחתי אותו על רצפת חדר האמבטיה, שטפתי את הידיים טוב טוב במים ובסבון, מוריד מהן את כל האדמה והג'יפה, ואז פשטתי את חולצת בית הספר והנחתי אותה בכיור עם מים ואבקת כביסה. אוסטין המשיך לעמוד בדיוק איפה שהנחתי אותו ולבהות באריחי החרסינה בעניין בזמן ששפשפתי מהחולצה את השתינה שלו. צל חלף ליד דלת הכניסה לאמבטיה. אמא הניחה שם בחבטה ארגז גדול וחזרה למטבח. כשהרמתי את אוסטין כדי להניח אותו בתוך הבית החדש שלו, גיליתי בפנים כמה עלי כרוב.

"עכשיו תלך לצרכנייה, וכשהוא מתקתק בקופה את הביצים, תסתכל טוב-טוב שלא התחלקה לו האצבע, לחולירע, כמו שתמיד מתחלקת לו, בסדר?"

"אבל אמא, לא בא לי ללכת עד לצרכנייה רק בגלל שחסרה לך ביצה אחת."

"אתה מדבר כאילו זה רק אני אוכלת בבית."

"אבל אני שונא ללכת לצרכנייה. יהודה תמיד מסתכל עליי מוזר."

"יותר טוב שיסתכל מה אשתו עושה בזמן שהיא לא עוזרת לו בצרכנייה. אתה עוד כאן? קדימה, התנור שלי כבר עובד על ריק."

"אבל אני רוצה לשחק עם הצב החדש שלי."

היא נראתה מרוצה. "או, עכשיו אתה מדבר את האמת. תחזור עם הביצים ותלך אליו, אני לא מחזיקה אותך פה בכוח. ותביא גם ארבעה אשל ולחם אחיד."

נאנחתי קצת יותר חזק ממה שהתכוונתי, שתבין את גודל המאמץ וההקרבה, ויצאתי לצרכנייה עם סל הקניות שלה, המשובץ באדום וירוק. צביה השכנה עמדה בחוץ עם סיגריה כבויה בזווית הפה ושרפה מסמכים בתוך חבית מתכת גדולה, כמו תמיד. היא נראתה כמו מכשפה כשערבבה אותם עם מקל. הדמות שלה הייתה מטושטשת מאחורי הלהבות, ואני ממש ציפיתי שיבוא עורב ויתיישב לה על הכתף, או שחתול שחור יעבור שם בדיוק. אבל הדבר היחיד השחור בטווח עין היה הקיר המפויח של הבית שלה, מזכרת לשרפה הגדולה שהתחוללה במושב כשהייתי בן שנה. לא זכרתי ממנה כלום, כמובן, אבל ותיקי המושב ידעו לספר על הלהבות שהשתוללו, ליחכו את הקירות החיצוניים של בתי המקימים ואיימו לאכל אותם. השדה ליד הבית שלנו נשרף כליל על כל היצורים שחיו בתוכו, חוץ מכמה שהיו ערמומיים מספיק כדי לברוח בזמן ולמצוא מחסה בבתים הסמוכים. מאחד הלולים נשארו רק כמה רשתות תיל מפוחמות וריח בלתי נסבל של נוצות שרופות, שריחף באוויר עוד הרבה זמן אחרי הכיבוי. הרוח נשאה את הלהבות הרחק מהבית שלנו, שנשאר בלי פגע. השדה השתקם כמו ששדות משתקמים. הבתים סוידו בלבן, ולול חדש, גדול ומשוכלל יותר, הוקם במקום זה שנשרף, אף על פי שכמה מהוותיקים לא נגעו מאז בעוף לשארית חייהם.

במשך שנים סימנו במושב שתי אשמות אפשריות בשרפה: צביה, בגלל התחביב שלה לשרוף קוצים, מסמכים שפג זמנם וסתם אשפה, ואמא, בגלל ההרגל שלה להעיף סיגריות מהחלון של הטנדר בלי לכבות אותן ובלי להקדיש יותר מדי מחשבה לאיפה הן נוחתות.

אף אחת מהן מעולם לא הודתה באשמה. מספרים שעד השרפה הגדולה הן היו חברות קרובות מאוד, אבל מאז השרפה הן הפסיקו לדבר, וגם המעמד שלהן במושב, שעוד קודם לא היה בשמים, ירד מתחת לרצפה.

שקוע במחשבות על השרפה התקרבתי לצרכנייה, אבל עוד לפני שנכנסתי לשם הצצתי כמו תמיד לסניף הדואר ששכן מולה. בפנים ישב כרגיל יוסף עצמון, פקיד הדואר שכל המושב כינה אותו "יוזף" בגלל השפם הסטליניסטי העבות שטיפח. הוא לא היה שם לבד. איתו בתוך התא הצפוף עמד הבן שלו, שי עצמון, שלמד איתי באותה כיתה והיה האויב המושבע שלי. הם היו כפופים מעל חבילה גדולה עטופה בנייר אריזה חום, אבא ובן חולקים רגע משותף. גם בלי להסתכל יכולתי לדעת מה תוכן החבילה – טיסן חדש. יוזף אולי לא היה אב השנה, אבל הוא ניצל את תפקידו בדואר כדי להזמין טיסנים מקטלוגים מבריקים באנגלית, ואחר כך הוא ושי היו יושבים ומרכיבים אותם יחד. בלעתי רוק וקנאה בדיוק כשיוזף הרים אליי את העיניים שלו. הן ישבו מתחת לגבות שהיו עבותות ממש כמו השפם שלו.

"ג'ומעה. מה אתה עומד שם ולוטש עיניים כמו אידיוט?"

"ס... סתם," גמגמתי. "זה טיסן חדש?"

"לא סתם טיסן," אמר יוזף בגאווה. "הקרם דה לה קרם של הטיסנים. שי, זוז. תעשה קצת מקום. ג'ומעה, תיכנס ותראה בעצמך."

שי זז בחוסר חשק בולט, ואני נדחקתי ליד יוזף והסתכלתי איך הוא מפשיט את החבילה מהעטיפה שלה. "תראה איזה דבר יפה," אמר בהערכה. "עשוי מבלזה, לא פלסטיק קקה בלי שום יכולת אווירודינמית." המהמתי בהערכה ויוזף אמר, "לא ידעתי שאתה מתעניין ככה בטיסנים. אז בגלל זה אתה כל הזמן מרגל אחריי ליד הדואר?"

שי, מצדו השני של יוזף, חייך אליי חיוך מרושע ואני הרגשתי את הפנים שלי מתלהטות. לא ידעתי שיוזף שם לב לריגול שלי אחריו או למבחנים הקטנים שהייתי עושה לו לפעמים כשהייתי תולש את הפלקטים של השירות הבולאי עם צילומי הבולים שהם הנפיקו לכבוד השנה החדשה, 1982 − "לראשונה בישראל, בול ללא ערך נקוב!" − או זורק אבנים קטנות על החלון של הדואר, שהיה תמיד פתוח חוץ משבכה חצי קרועה מרוב יושן, ובודק אם הוא מתרגז או מנסה לחנך אותי, אם יש משהו אבהי ביחס שלו אליי. לא היה. אז הנהנתי בתגובה לשאלה שלו. "בטח," אמרתי. "מי לא אוהב טיסנים."

יוזף טפח על המצח הרחב שלו. "תראה איזה רעיון בא לי עכשיו. למה לא תבוא אלינו? חמש דקות אני סוגר פה את הכוך שלי. אם אתה ככה אוהב טיסנים, בוא תראה את האוסף שיש לנו בבית. משהו משהו, הלסת תיפול לך." וככה ברחו לי מהראש הביצים של אמא והאצבע המתחלקת של יהודה מהצרכנייה, ואפילו אוסטין, הצב החדש שלי, ואמרתי רק, "בטח," וצעדתי אל הבית של משפחת עצמון, כשהגוף הכבד של יוזף חוצץ בין שי לביני.

ההבעה על הפנים של רותי, אמא של שי, הייתה כמעט מצחיקה כשהבחינה בי. "אה... אני רואה שהבאתם אורח." יוזף ליטף לי את הכתף בגמלוניות. "הילד מת על טיסנים, אז אמרתי לו שיבוא אלינו ללמוד מהמאסטר." איך שהוא גמר לדבר, הרגשתי גל של איבה בוקע משי עצמון ואופף אותי כמו ענן מסריח כשרותי אמרה, "כן, בטח. תיכנס. בועז או ג'ומעה, איך אני אקרא לך?"

"איך שבא לך."

היא ניגבה את הידיים בשמלה הפרחונית שלה, אף על פי שלי הן נראו יבשות לגמרי, וצחקה בעצבנות. "אתה יודע, במשך שנים אני חשבתי שאתה אחד מהאחים חמאדה. כאילו, בגלל שאמא שלך חיה לבד, וגם פאדי המסכן אלמן, וכאילו, בגלל השם שלך, וגם הצבע..." יוזף טפח לי חזק על הגב. "זה בגלל שהוא כל היום בשדה, בשמש, במקום לשבת בכיתה. לא ככה?" הנהנתי, ויוזף המשיך, "תכלס, אני מבין את הילד. מילא אני, אבל איזה ילד רוצה להיות תקוע בין ארבעה קירות כל היום? ילדים צריכים להוציא אנרגיה, לא ככה, שי?" ושי עצמון, שהיה התלמיד הכי טוב בכיתה שלנו, רק הזעיף פנים ולא ענה.

"אז מה יש לארוחת ערב?" שאל יוזף וליטף את הכרס שלו באהבה, בתנועה שראיתי עד אז רק אצל נשים בהיריון.

"אוכל," אמרה רותי ונכנסה למטבח.

יוזף קרץ אליי. "עצבנית," אמר. "בוא, נעשה לך את הסיבוב שהבטחתי. שי, לך תראה אם אמא שלך צריכה עזרה."

נראה ששי עצמון ואמא שלו אכלו בלעדינו במטבח בזמן שיוזף סייר איתי בבית. הוא התעכב על כל טיסן וטיסן, הסביר לי על החומרים שמהם היו עשויים, על העלויות שלהם ועל יתרונותיהם וחסרונותיהם. שי עצמון לא יצא מהמטבח כשנפרדתי מאבא שלו והלכתי הביתה. רק שלא באמת הלכתי הביתה. במקום זה, נעמדתי מחוץ לאחד החלונות שהשקיפו לתוך הסלון של משפחת עצמון והסתכלתי איך יוזף ושי עצמון פורקים את החבילה החדשה שלהם, איך הם מיישרים את חוברת ההדרכה ומוודאים שכל החלקים נמצאים, איך הם מסדרים ביניהם תוכנית עבודה כשהם רכונים מעל התחביב המשותף שלהם, ראש כמעט נוגע בראש. ורציתי לחכות שהם יירדמו ואז לקחת את פטיש השניצלים של אמא, או יותר טוב – את הפטיש האמיתי מארגז הכלים שלה – לעבור דגם-דגם ולרסק אותו לרסיסים של בלזה ופיברגלס.

מי יודע כמה זמן עמדתי שם עם האף דבוק לחלון של העצמונים. כשחזרתי הביתה, התנור היה קר וריק ואמא ישנה.

השמש האירה חזק על העפעפיים העצומים שלי. פקחתי את העיניים ותכף הבנתי שאני מאחר לבית הספר. אמא יצאה לעבודה במשתלה ולא העירה אותי. מבט מהיר בשעון היד שלי אישר את מה שחשבתי – השעה הייתה שמונה עשרים ושבע. אוי לא אוי לא אוי לא. עמדתי לאחר למה שנקרא אצלנו בכיתה "בוקר בוכבינדר" – שעת תושב"ע, וישר אחריה שעת תנ"ך, שתיהן עם אותו מורה: יהורם בוכבינדר.

בוכבינדר גר במושב השכן, שנחשב לפחות איכותי משלנו. הוא חבש כיפה סרוגה, והייתה לו עמידה קצת כפופה עם כתפיים שמוטות, שגרמה לבטן שלו להזדקר קדימה. לאורך כל השנה הוא לבש אפודות צמר שגרמו לו להדיף ריח חזק של זיעה, ותחתן חולצות כפתורים בעלות שרוולים קצרים, שחשפו זרועות אכולות אקזמה. לילדים שלו היה מזל; הם למדו בבית הספר הממלכתי-דתי בעיר. לנו היה קצת פחות מזל. המבוגרים האחרים במושב ובבית הספר זלזלו בבוכבינדר בהפגנתיות, ואת כל הזעם שלו הוא פרק עלינו, הילדים. במושבים של האזור רצו עליו כל מיני שמועות: ראו אותו מסתובב במקומות שבהם איש משפחה לא אמור להסתובב, מתרועע עם נשים שאף אחד לא אמור להתרועע איתן ועושה דברים שאיש משפחה לא אמור לעשות. סיפרו שהילדים שלו מסכנים, שהוא הכריח אותם ללמוד בעל פה את כל ספר "בראשית", ושהוא בוחן אותם בכל ערב, ושאם הם טועים – הוא שולח אותם לישון במרתף. בוכבינדר לא היה צריך לשלוח אותנו לשום מרתף. מספיק היה לראות איך העיניים שלו נדלקות ואיך הוא מזדקף פתאום ומתנפח כמו קוברה ואז יורק עלינו את הארס שלו, כדי לפחד ממנו ולשנוא אותו שנאת מוות.

עם התמונה הזאת של בוכבינדר בראש זינקתי מהמיטה, כשאני תופס ביד אחת את הילקוט שלי. יצאתי מהבית אפילו בלי לצחצח שיניים. את חולצת בית הספר כפתרתי תוך כדי ריצה. רצתי כל הדרך לבית הספר, כל הדרך לכיתה שהייתה סגורה, ואז פתחתי את הדלת ועמדתי בפתח הכיתה מתנשם ומזיע.

בוכבינדר עמד בגבו ללוח. הוא הפסיק באמצע המשפט כשהבחין בי, ואז הסתובב אליי באטיות. לאט לאט לאט. "מר בועז קרמר הנכבד," הוא אמר, "אני רואה שהחלטת לכבד אותנו בנוכחותך?"

עשיתי תנועה בכיוון הכיסא שלי, שהיה ממוקם בסוף הכיתה בפינה הימנית, אבל בוכבינדר אמר, "לא, לא, אל תשב. בשביל אורח מיוחד כמוך יש לי תוכנית מיוחדת. לך תעמוד ליד הלוח."

"המורה, בבקשה בלי בוחן בעל פה היום."

"למה לקרוא לזה בוחן, קרמר? מילה כזאת לא נעימה. בוא נקרא לזה חידון. עכשיו בוא נראה אם אתה זוכר מה לימדתי אתכם בשיעור שעבר על קינת דוד לאבשלום."

שתקתי. עדיין היה לי חם מהריצה וניסיתי להסדיר את הנשימה. עברתי עם העיניים על כל הכיתה, מחפש איזה איתות של עזרה.

"אה, נכון," בוכבינדר טפח על המצח הרחב שלו. "אתה לא היית בשיעור שעבר! רצת לך בשדה עם החברים שלך, נכון קרמר? אבל בוא, תנסה בכל זאת. אתה בחור חכם. במה לדעתך עוסקת קינת דוד לאבשלום?" בוכבינדר לא מיהר לשום מקום. מכיס האפודה שלו הוא הוציא מסרק קטן וגירד את מרפק שמאל שלו בהנאה ניכרת, בזמן שעורו הלך והאדים.

זוג עיניים מתוך ים הפרצופים בכיתה. שי עצמון רומז לי, מנסה לתפוס את תשומת לבי. הוא מגרד במרץ את ראשו, מסתכל עליי כדי לוודא שהבנתי את המסר, ואני פותח את הפה במה שברור לי שהולכת להיות התשובה הלא נכונה: "לדוד ואבשלום היו כינים?"

הכיתה משתוללת מצחוק. שי עצמון מנגב דמעות של צחוק מהעיניים. רק בוכבינדר רציני. "לך למקום שלך, קרמר. מחר בבוקר אני רוצה שתדקלם לי את קינת דוד לאבשלום בעל פה."

"אבל המורה, מחר אין לנו תנ"ך."

"לך יהיה, קרמר. לך יהיה."

התיישבתי בכיסא שלי בשורה האחרונה, מתעלם מהתלמידים שהסתובבו בכל רגע כדי להסתכל עליי. בסוף השיעור חיכיתי לשי עצמון מאחורי בית הספר ודפקתי לו מכות רצח. שי עצמון היה יותר חלש ממני אבל הוא לא ויתר, גם כשישבתי על בית החזה שלו. מהר מאוד נהייתה סביבנו התקהלות, חבורה של נערים שקראו קריאות ועודדו אותי ואותו והסתירה אותנו מעיני המורים, ואני שחררתי אותו, לא לפני שנתתי לו עוד אגרוף בפה. גם אז הוא לא הסתלק, רק ניגב את הדם מהפה ואמר, "שלא תתקרב יותר לבית שלי. אין לך מה לחפש אצלנו, אתה מבין? תרד מהעץ הזה, יא מטומטם. את אבא שלך לך תחפש במקומות אחרים."

***

אנשים שחשבתי שהם אבא שלי לאורך השנים:

יהודה, הבעלים הגנב של הצרכנייה.

פאדי חמאדה, אבא של ג'מאל ועומאר.

חיים יבין.

יוזף עצמון, בעיקר כי אמא שנאה מאוד ללכת לדואר.

גארי פון דילינגר, השחקן ההוליוודי שגילם את בר כוכבא והיה גדול בשנות השישים. הוא ביקר בארץ לצילומי המרד ונודע כמכור כבד למיסטיקה, אחד שלא עושה צעד בלי אישור מהגורו שלו. לא מוגזם להניח שאמא וחפיסת הקלפים שלה מצאו דרך לסט הצילומים, ומשם הדברים כבר התגלגלו.

גיורא הרפז, הלוחם האגדי של ששת הימים. ההוא מהתמונה המפורסמת של הטנק.

***

בדרך חזרה מבית הספר עצרתי בצרכנייה כדי לקנות לחם אחיד בשביל אמא. על דלת הברזל של סניף הדואר היה תלוי השלט הישן שהצהיר כי הסניף ייפתח שוב בשעה 16:00.

עוד לפני שנכנסתי לצרכנייה, כבר הרגשתי שמתרחשת שם איזו תכונה מיוחדת.

"...אז הוא היה אלמן, פאדי, או שאשתו עזבה אותו?"

הקול החזק של רותי עצמון, "מה זה משנה. אצלם, אם עזבה גם ככה היא חשובה כמו מתה."

"...אני שמעתי שפאדי הסתבך בהלוואות מהשוק האפור. כבר כמה פעמים ראיתי גובים מסתובבים פה במושב ומחפשים אותו."

"מה פתאום שוק אפור. זה ג'מיל, הגדול שלו, שלקח לו את הרכב ודרס מישהו בתאונת פגע וברח."

"אבל ככה לברוח, בלי להגיד מילה לאף אחד? חוץ מזה, אם קרמר נשארה פה אחרי ששרפה חצי מושב..."

הם הבחינו בי עומד שם והשתתקו בבת אחת, עד שרותי עצמון חייכה ואמרה לי במתק שפתיים, "ג'ומ... בועז חמוד, אתה היית חבר טוב של משפחת חמאדה, נכון? בוא, תתקרב. תספר לנו מה אתה יודע על מה שקרה."

"אני לא יודע כלום," אמרתי.

רותי נטשה את המתיקות שגם ככה לא התאימה לה. "סתם ככה משפחה אורזת ועוזבת את הבית באישון לילה, כמו גנבים?"

"הם עזבו את הבית?"

"נו," אמרה רותי, מאוכזבת. "אל תגיד לי שלא ידעת. כאלה קרובים הייתם..." אבל אני כבר יצאתי מהצרכנייה ורצתי כל הדרך עד הבית של משפחת חמאדה, שהיה ממוקם בקצה המושב, רחוק ככל האפשר משאר הבתים וישן בהרבה מהם. המסחרית של פאדי לא חנתה בחוץ. נכנסתי דרך החלון של הבנים כמו שעשיתי עשרות פעמים בעבר, כשפאדי היה מעמיד פנים שהוא לא יודע. החדר שלהם נראה כמו מקום שנטשו אותו במהירות. הארונות היו ריקים מבגדים, הקירות היו חשופים, ומהמגירות שנשארו פתוחות הציצו כמה זוגות גרביים שנשארו מאחור. על אחד המדפים בארון עמדה גולגולת קטנה ועגולה, ואני הכנסתי אותה לכיס ויצאתי דרך החלון. התרחקתי משם בהליכה אטית, אבל במקום ללכת הביתה ולהתחיל לשנן את קינת דוד לאבשלום, הרגליים שלי הוליכו אותי אל השדה.

הוא נפרש בפניי, מלא סודות ויופי שהיו רק שלי, עכשיו שהחברים שלי הסתלקו. פרפר צהוב גדול חצה את שדה הראייה שלי, ואני ניסיתי ללכוד אותו בידיים, כמו שראיתי את ג'מיל עושה עשרות פעמים, וראיתי איך הוא מתחמק בקלילות מהתנועה המגושמת שלי, מתעופף משם והלאה. נכנסתי עמוק יותר פנימה עד שצמחי הבר הגיעו לי עד לחזה. העברתי יד על הפרחים הלבנים הגבוהים שצמחו שם, גזר קיפח קוראים להם, והם היו כל כך רכים. חשבתי שהייתי יכול לבלות את כל החיים שלי בתוך השדה הזה, לישון תחת כיפת השמים, לאכול חוביזה כשאהיה רעב ולכרסם חמציצים בשביל הצמא, והעיקר – לנשום לתוכי את האוויר של השדה עם הריח שלו, ריח של פריחה ואדמה ושל חיים – כשהרגשתי כאב פתאומי שלא דומה לשום דבר. הסתכלתי על הרגל שלי, שהייתה חשופה במכנסיים הקצרים ובסנדלים התנ"כיים שנעלתי, אבל כל מה שראיתי היה פצע קטן, ואני לא הבנתי איך דקירה של קוץ יכולה להכאיב עד כדי כך, עד שראיתי אותו מתפתל הלאה ממני בתוך הצמחייה, ואז הבנתי.

זה היה הרגע שהטעם בפה שלי הפך להיות מתכתי ואני התחלתי להזיע כמו מטורף. אני זוכר שהתפצלתי שם בשדה. חלק אחד שלי צרח לאמא שתבוא להציל אותי, שתבוא עכשיו, שתבוא כבר, והחלק השני שלי עמד בצד והשתאה איך יצור כל כך קטן יכול לגרום כזה נזק, כמה כוח יש בו. והיה רגע ששני החלקים האלה התאחדו ואני בחנתי אחת-אחת את התחושות החדשות שעברו לי בגוף, בפחד אבל גם בהמון התפעלות, עד שאיבדתי את ההכרה. אחר כך אני זוכר תמונות קטועות של עצמי מיטלטל בטנדר של אמא. היא הניחה אותי מאחורה ונהגה כמו מטורפת, או ככה לפחות זה הרגיש בגלל הכאבים. כל אבן חצץ שעלינו עליה פילחה לי את הגוף.

שבועיים הייתי בבית החולים אחרי זה. בימים הראשונים עוד נכנסתי ויצאתי מהכרה, חלמתי חלומות מוזרים, והמוח שלי התחיל להאמין בדבר אחד: שהארס של הנחש גרם לי להפוך ליצור חצי-אנושי וחצי-זוחל. לא הייתי יותר ג'ומעה; הייתי סנייקמן. שכבתי במיטה של בית החולים בפיג'מה המכוערת שלהם, אבל הרגשתי איך הגוף שלי נמלא גמישות. זחלתי בין עשבים, כשמדי פעם שרבבתי לשון כדי להריח את האוויר ואת האדמה. ראיתי את העולם מגובה הקרקע. הסתכלתי על בני האדם שנראו לי טיפשיים מאי פעם, עם כפות הרגליים הגדולות והתנועות המגושמות שלהם. התפתלתי ביניהם חסר נוכחות. צחקתי בלבי על הנזק שיכולתי לגרום להם אם רק הייתי רוצה. במקום זה, נהניתי ממראה הקשקשים שלי, שבהקו בשמש המדברית במלוא יופיים, ואז זחלתי לתוך אחד הנקיקים והתענגתי על קרירות האבן שבתוכו. משהו מההרגשה הזו נשאר איתי גם כשחזרתי להכרה.

האחיות היו נחמדות, בעיקר אחת מהן, סופיה, שהיה לה מחשוף ממש גדול. כל פעם שהתכופפה מעליי כדי למדוד לי לחץ דם או לקחת לי דם, בהיתי בו בהשתאות וחיכיתי לרגע שהכול יפרוץ שם החוצה.

אמא הייתה שם לצדי בכל דקה פנויה שלה. אחת השאלות הראשונות ששאלתי אותה הייתה, "מה שלום אוסטין?"

"יותר טוב ממך," אמרה אמא וסקרה אותי מכף רגל ועד ראש. "זה צב שאוכל כמו חזיר."

חייכתי אליה בהקלה. "ותגידי..." ניסיתי. "אבא שלי יודע שאני בבית חולים?"

בתגובה, אמא רק פלטה נשיפה חרישית וגילתה עניין רב ופתאומי בגיליון הרפואי שלמרגלות המיטה שלי. לאורך כל תקופת האשפוז היא לא הטיפה לי מוסר ואפילו לא העירה שהייתי צריך לנעול נעליים סגורות. מצד שני, היא גם לא יצאה מגדרה לפנק אותי, אף על פי שהייתה שם לצדי כל דקה פנויה. היא כן נענתה לבקשה שלי ועברה בספרייה של המושב והביאה לי משם שני ספרים מתפוררים על זוחלים, וככה עוד הרבה לפני שהשתחררתי הביתה כל כך הרבה דברים התחילו לרתק אותי – איך זה יכול להיות שאותו רעל שכמעט הרג אותי הוא גם זה שהציל אותי, ואיך זה שהנחשים נראים כל כך מנומנמים ואטיים, אבל יכולים לזנק עליך במהירות שהעין בקושי תופסת? ואיך הם גם חלקים וגם מחוספסים, גם יפים וגם דוחים באותו זמן? או הצורה החלקה שבה הם נעים על הקרקע, איך שהם בולעים את הטרף שלהם בשלמותו וכמה חסרי אונים הם עד שהוא מתעכל. ולמה יש להם חוש ריח כל כך מפותח אבל הם כמעט חירשים? עולם חדש ומופלא נפתח בפניי, וכשהשתחררתי מבית החולים כבר היה לי תחביב חדש.

איך שחזרתי הביתה נסעתי העירה לחנות החיות של מנש. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בחנות לא בתור ילד סקרן וקצת נודניק, אלא בתור לקוח של ממש. נכנסתי לחנות כשאני מלא גאווה. המזגן החזק שעבד שם כל השנה גרם לעור שלי להצטמרר, וזאת הייתה הרגשה נהדרת. פרשתי את כל החסכונות שלי על הדלפק ואמרתי למנש, "שלום, אני רוצה לקנות נחש." מנש השתעל, שיעול מעשנים עמוק שהפך לצחוק ליחתי. "ככה?" הוא שאל. "ככה," עניתי. "ג'ומעה, נכון?" הוא אמר. "ראיתי אותך מסתובב פה כבר, מדביק את האף שלך לדלת. אז מה, איזה נחש אתה מחפש?" "צפע," אמרתי. מנש שוב פרץ בצחוק שהפך לשיעול. הוא חיכה שהשיעול יירגע קצת והדליק לעצמו סיגריה. "למה דווקא צפע?" שאל. "לא יודע." למען האמת, זה היה הנחש היחיד שהכרתי. "שווייה שווייה," אמר מנש בלי לפלוט את העשן. "גם הזמן של הצפע יגיע. בן כמה אתה?" חשבתי לשקר אבל ברגע האחרון אמרתי, "שלוש-עשרה. בקרוב." "אה," מנש חייך. "יופי של מתנת בר מצווה אתה קונה לעצמך. בוא," הוא התרומם באנחה מהכיסא שלו. היה קל לראות שכל תנועה עולה לו במאמץ. "בוא נעשה לך סיבוב."

כך קניתי את הנחש הראשון שלי, קינג סנייק קליפורניה יפהפה, שענה לשם אלביס. אוסטין קיבל את השותף החדש לחדר באדישות, וגם אמא קיבלה אותו בלי תגובה מיוחדת. היא גם לא אמרה דבר כשהתחלתי לאפסן עכברים מומתים במקפיא שלנו במטבח. זמן קצר אחרי ההכשה עלו הטרקטורים על השדה שלי. הם גילחו אותו לגמרי, עם כל החיות שעדיין היו שם ורק חיכו שאמצא אותן. כששאלתי את אמא אם זה קשור להכשה, היא השמיעה נחרת צחוק. "זה קשור לנדל"ן, זה מה שקשור."

אחרי כמה שבועות חזרתי לכיתה בצליעה קלה שנעלמה די מהר, ושאבתי כזו הנאה מהרחש שחלף בין התלמידים שהבחינו בי, שכמעט לא היה אכפת לי שהמורה שמקבל את פניי אחרי החופשה הממושכת הוא דווקא בוכבינדר. הילדים הביטו בי בהערצה גלויה, כמו במישהו שחזר מהמתים. הרגשתי גיבור. ליבי לרמן, שהייתה הילדה השנייה הכי יפה בכיתה, חייכה אליי בפעם הראשונה מאז כיתה א'. רק שי עצמון נעץ בי מבט קודר ואמר, "חבל שהנחש לא גמר אותך, קרמר," וכבר עמדתי לזנק עליו, רגל פגועה או לא, כשבוכבינדר דשדש ונעמד בין שנינו, ואלוהים, כמה שהוא הסריח.

"זה ה'ברוך רופא חולים' שלך, עצמון?" הוא שאל. מאחורי הגב שלו חייכתי אל שי בתענוג.

"המורה," אמר שי, "אני רק אמרתי לו שאני שמח שהוא חזר."

"מה אמרת?" שאל בוכבינדר. רסס דק של רוק פגע בפניו של שי, שחשש לנגב אותו ולהחמיר את המצב. "אתה חושב שאני מטומטם?" נחת עליו רסס שני. "אני יודע טוב מאוד מה שמעתי. עכשיו תברך אותו לכבוד שובו לכיתה."

"ברוך הבא," אמר שי בשקט. הוא לא הסתכל לי בעיניים.

"תודה, עצמון. עכשיו," בוכבינדר פנה אליי, "אחרי שנחת והתאוששת, אתה חייב לי משהו, לא ככה קרמר?"

"מה, המורה?"

"קינת דוד לאבשלום, כמובן."

"אבל המורה..."

בוכבינדר השתופף לעברי כאילו מנסה לשמוע טוב יותר. זה היה מיותר; היינו באותו גובה. "בפעם האחרונה שעמדת פה, קרמר, הייתה לך משימה. אני אפילו זוכר את המילה שהשתמשנו בה. חידון, קראנו לזה."

עכשיו היה תורו של שי עצמון לגחך.

בוכבינדר השתולל. "אתם חושבים שאני מתבדח?" שאל. "אתה ואתה! לומדים לשיעור הבא את כל שמואל ב י"ט. ואוי ואבוי למי מכם שיתבלבל. אתם תבלו אצלי את כל השנה עם האף קבור בתוך ספר תנ"ך." שנינו ידענו שהוא מתכוון לזה. אחד התלמידים גיחך ממקום מושבו בשמחה גלויה לאיד, ובוכבינדר קפץ לכיוונו במבט מזרה אימה. "עוד מישהו רוצה להצטרף לשני אלה?" שאל. אף אחד לא ענה. בשורה הראשונה ניגב מישהו את פניו מהרסס של המילה להצטרף.

"המורה, אני יכול להגיד משהו?" שאל שי.

"דיברת די והותר," אמר בוכבינדר.

"אבל המורה..."

"אתה, עצמון, צריך ללמוד מתי לסתום. לשיעור הבא, בנוסף לפרק שאתה הולך לשנן, ולא במקומו, אתה הולך להגיש לי גם חיבור בן חמש מאות מילה עם הפרשנות האישית שלך לפסוק 'אתה תשופנו ראש והוא ישופך עקב.' זאת תהיה הדרך שלך לברך את בועז שחזר אלינו."

שוב חייכתי חיוך רחב מאחורי גבו של בוכבינדר. שי היה מספיק חכם להעמיד פנים שלא הבחין בי. "יש עוד פנינים שמישהו מכם רוצה לחלוק עם הכיתה?" שנינו הנענו את ראשינו לשלילה. "אז עופו למקומות שלכם, שניכם. אני במקומכם הייתי מתחיל ללמוד כבר מהיום."

            ***       

לא רחוק מהצרכנייה ומהדואר עמד בית הכנסת של המושב, מבנה רבוע וחסר הדרת כבוד. רק פעם אחת הייתי בתוכו במשך כל השנים האלה. זה היה כששליחים של חב"ד שכנעו אותי להצטרף אליהם לקריאת המגילה בפורים, והממתקים שהם חילקו, ואולי גם השמחה האמיתית שקרנה מהם, גברו על החשש מהתגובה של אמא כשתשמע שבנה היחיד ביקר בבית הכנסת.

לקראת בר המצווה שלי התחלתי להסתובב יותר ויותר סביב המבנה הזה. כל עצירה שלי בצרכנייה או בדואר של יוזף לוותה בביקור חפוז בבית הכנסת. לא נכנסתי פנימה אף פעם, אבל הקשבתי לקולות שבקעו מבפנים ודמיינתי את הטקס שלי. אמא הסכימה במפתיע לחגוג בר מצווה כהלכתו, ואפילו נסעה איתי לעיר, לחנות שבה כולם קנו חליפות לאירועים, כדי להתרשם מההיצע. "נחכה עוד טיפה," אמרה אחרי שמדדתי כמה דגמים. "אולי תגדל עד אז." 

קצת חששתי מהרגע שבו האב אמור לומר, "ברוך שפטרני מעונשו של זה," ומי יעמוד לידי ויגיד את זה, אם בכלל, אבל אמא פטרה את הדאגה שלי. "אפשר לחשוב, איזה ברכה נחמדה זאת," וכאילו קראה את המחשבות שלי היא המשיכה, "אתה יודע, בועז, זה בסדר גם אם אתה מתרגש."

"אני לא מתרגש."

"אז תדע שאם מתישהו דווקא כן תתרגש, אתה לא צריך להחביא את זה ממני."

אבל האדם שהיה אמון על לימוד דרשות בר המצווה באזור היה בוכבינדר, ובזאת נחתמו גורלי וגורל הבר מצווה שלי.

אמא נשארה בבית באותו אחר הצהריים, מה שהיה דבר די נדיר. לרוב היא הסתובבה בין המושבים עם הטנדר שלה, לא נחה אף פעם. היא עבדה מול כמה משתלות, אספה ופיזרה עציצים ושתילים ושקי אדמה ודשן, רזה ומהירה. חוץ מהמשתלות, היא גם הייתה התיקונצ'יקית של האזור. עבור המושבניקיות שכבר התעייפו מלבקש, להתחנן, לנדנד ולאיים על בעליהן שיתקנו את הדליפה, או הסדק, או הסתימה, אמא הייתה הפתרון המושלם. היא הייתה מגיעה באותו יום עם הטנדר ועם ארגז הכלים שלה, ועושה מה שצריך. את הכסף היא תמיד גבתה במזומן.

המושבניקים התקשו לבלוע את הצפרדע הזו, אישה יפה ונמרצת שמבצעת בלי בעיות את העבודות הגבריות שהם דחו בלי סוף, וזה רק הפך אותה לעוד יותר מבוקשת בעיני הנשים, בגלל ההתרסה. "איפה למדת לתקן ככה?" שאלתי אותה פעם. "מהצורך למדתי," היא אמרה. "וכדאי מאוד גם לך שתלמד."

כעת חיכינו יחד לבוכבינדר, וככל שהדקות עברו ככה נעשיתי יותר עצבני. אמא העמידה פנים שהיא לא מבחינה בזה. היא ניקתה אבק בזמן שאני ישבתי, וכשהאבק נגמר לה היא התחילה לחצות משמשים ולהוציא מהם את הגוגואים, כדי להכין ריבה. "בוא, תעזור לי," אמרה.

בוכבינדר הגיע אלינו הביתה באיחור של ארבעים ושתיים דקות בלי להתנצל. הוא הדיף, כרגיל, את ריח הזיעה הישנה שלו, שקלקל את הריח הנעים שעלה מהסיר, של משמשים מקורמלים. שטפתי ידיים בזמן שאמא ניגבה את שלה בסינר והגישה לאורח שלנו כוס מים. אחר כך היא חזרה למטבח לעיסוקיה, אבל אני ידעתי שהיא בעצם מטה משם אוזן, דרוכה.

בלי להשתהות יותר מדי, בוכבינדר שלף את אחד הספרים שלו מהתיק והתחיל להסביר לי על הטעמים. בתוך כמה רגעים כבר הזדמזמו בתוך הראש שלי אתנח וסוף פסוק, סגולתא וטרחא, שופר מהופך ויתיב. ראיתי את השפתיים שלו זזות, חושפות שיניים מוכתמות, ואז מסתירות אותן ושוב חושפות, ולא שמעתי כלום.

די מהר הוא הבין שהוא מדבר לעצמו. "קרמר," הוא אמר, "אתה מקשיב לי או חולם?"

"חולם."

בעיניים שלו הופיע הברק המפחיד שהכרתי מהכיתה. "ככה? אז נתחיל מהתחלה." ושוב עברנו על הטעמים, אבל אני לא שמעתי כלום. המחשבות שלי ברחו החוצה, אל האוויר הפתוח, הרחק מריח הזיעה הישנה והמילים בעלות הצליל הזר.

התעוררתי רק כשבוכבינדר סגר בטריקה את הספר שלו. הוא פנה אל אמא שעמדה בפתח המטבח, בלי לזכות אותי במבט. "מצטער מאוד," אמר בקול שלא היה בו צער, רק חומרה. "ניסיתי להגיד לך את זה קודם ולא הקשבת. הילד מטומטם."

"הילד שלי לא מטומטם," אמרה אמא, ועכשיו גם בעיניים שלה הבריק אור מסוכן. "הרעיון של הבר מצווה היה מטומטם. להזמין אותך לפה היה מטומטם!"

בוכבינדר לא ענה לה. הוא התעסק עם התיק שלו. מבחינתו כבר היה רחוק משנינו, מלמד נער אחר. הוא יצא מהבית כשהוא סוגר את הדלת בטריקה, משאיר אחריו ריח חזק של זיעה שנתלה באוויר, תוקפני ומעליב. אמא נעלה אחריו את הדלת, ואז ניגשה וליטפה לי את הפנים ברוך שלא הכרתי אצלה. מילאתי את הריאות בריח שהדיפה כף היד שלה, ריח נעים של פירות שכמעט הצליח לבלוע את הריח האחר. אחר כך היא ניגבה את היד בסינר שלה ואמרה, "מה אתה אומר שבמקום בית כנסת נלך שנינו לאיזה מסעדה טובה?" וכך עשינו.

בדיוק פתחו בראשון מסעדה סינית, ואמא ואני נסענו לשם וחיכינו שהמלצרית, מלוכסנת עיניים בבגד אדום רקום, תוביל אותנו אל השולחן שלנו. שרבבתי לשון בדרך לשולחן וקלטתי את הריחות במקום, אחרים מכל מה שהכרתי. הכול היה שם אחר: המוזיקה העדינה שהתנגנה ברקע, כפות החרסינה עם הציורים העדינים, נטיפי הביצה במרקים שלנו, והרוטב החמוץ-מתוק, שהיה טעים כל כך עד ששפכתי קנקן שלם ממנו על כל המנות שלי, אפילו על המרק.

לא דיברנו הרבה, אבל לפי ההמהומים הקטנים שהשמיעה, יכולתי לראות שאמא לא נהנית מהארוחה שלה. היא שיחקה קצת עם הסכו"ם שלה בתוך האוכל הזר מדי − מקלות האכילה של שנינו נשארו באריזת הנייר שלהם − ואז דחפה לכיוון שלי את מנת העוף והאורז שלה, והעיניים שלה התמסגרו בתוך המון קמטים כשהיא הסתכלה איך אני מטביע גם אותם בתוך הרוטב החמוץ-מתוק וחייכה, ובוכבינדר היה רק נקודה מיקרוסקופית בתוך המבט שלה.