סיפור:

מחיי היהודים בבילגוריי (פולין)/ סטפניה קבייצינסקה מפולנית נפתלי בלבן אוברהנד

עד פרוץ המלחמה ב- 1939 היהודים בבילגוריי היוו  60% מכלל האוכלוסייה.

מאחר שגדלתי והתחנכתי בסביבה בה היו משפחות יהודיות, הכרתי את מנהגי היהודים.

אני מבקשת להעביר לדורות הבאים את המידע שברשותי, מהסיבה שבמשך דורות רבים, היהודים התגוררו בין הפולנים והשפיעו על סביבתם.   לכן אי אפשר להתעלם מהם בהיסטוריה הפולנית.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו בפולין 3 מיליון יהודים שהיוו, 10% מהאוכלוסייה.  הם היו בעיקר בערים ולא פעם היוו מחצית מהאוכלוסייה באותן ערים כבילגוריי.  כנראה שנמצאו יהודים בבילגוריי כבר במחצית השנייה של המאה ה- 14, ועובדה היסטורית היא שהם היו בשצ'בז'שין המרוחקת 32 ק"מ מבילגוריי.  בילגוריי הוכרה כבר ב- 1578, אולם היישוב היה כבר קיים כמה מאות שנה קודם לכן.

לפני פרוץ מלחה"ע ה- 2 בעירנו היו 12 רחובות כיכר העיר (הנקראת כיום כיכר החופש), רחוב שבסקה, רחוב זמויסקה, רחוב קושצ'ושקי, רחוב 3 במאי, רחוב פרמפול, רחוב לובלסקה, רחוב הגנים ורחוב מוניושקי, רח' התעשייה ורחוב המסחר.  בנוסף לכך היו ארבעה פרברים: ביורה, רוז'נסקה, פיאסקי ופודמוינה. בנוסף, פרט לפרברים, היהודים חיו בין הפולנים, אולם הרחובות לובלסקה, פרמפולסקה והרניק, היו מאוכלסים ע"י 90% יהודים. בצד הצפוני של השוק, המקום בו התחנכתי, רק משפחתנו הייתה פולנית, לכן אחיי ואני שיחקנו עם ילדים יהודים. לא היו בינינו לבין הילדים היהודים קונפליקטים כלשהם. לעיתים, אם מישהו מאיתנו התנהג שלא בנימוס בזמן המשחקים וההורים הבחינו בכך, היינו מקבלים מהם סטירה קלה. כיוון ששהינו במחיצתם של ילדים יהודים זמן רב, הכרתי את המנהגים היהודים וכן את שפתם (יידיש).

אחותי הגדולה סטניסלבה ואחי תדיאוש, אשר נרצח מאוחר יותר במלחמה עקב היותו חבר בתנועת ההתנגדות כלפי הגרמנים, דיברו באופן שוטף במבטא יידישאי נהדר.

אבי ואני הבנו את שפת היידיש במידה רבה, אך קשה היה לנו להתבטא בה.  למה שאספר עכשיו, יכול להיות צליל של "אנקדוטה". כאשר אחותי התחילה לפנות להורים בשפת היידיש, ההורים העבירו אותה ליישוב קז'שוב הנמצא על גדות הסאן.  לסבא ולסבתא הלנה ולוקאס לישקובסקי, כדי שתשהה שם בסביבת ילדים פולנים באופן בלעדי.  סבתא הייתה כה מופתעת כשנכדתה התעוררה בבוקר ודיברה יידיש.  הסבתא הייתה מיואשת כי לא יכלה להבין אותה והנכדה חזרה ללא הרף על המילים: "זיידה, ויורטע ציקה" (אני כותבת זאת בצורה פונטית כפי שזה היה נשמע).  ואז הסבתא הלכה ליהודייה הידועה בסביבה.  הסוחרת היהודייה הגיעה ותרגמה: "הילדה שואלת היכן הסוכריות". זיידה הלך וקנה לה סוכריות (זיידה  – סבא), הילדה נרדמה לאחר שקיבלה את הסוכריות אשר נעלמו בין המצעים.

אחי טדאוש היה בורח עם ילדים יהודים לבית ספרם שנקרא "חדר". מאחר שילדים יהודים היו הולכים לבית הכנסת בגיל 5. בית ספרם נמצא בפינת הרחובות לובלסקי, מול הנהר לאצה.  ליד ביה"ס היה בית כנסת ומקווה.

ילדים יהודים למדו החל מגיל 5 לימודי דת, קריאה, כתיבה ומתמטיקה.  כשאחי החל לומר תפילות ביהודית, הוא קיבל מכות. מאז לא הלך אחרי עם הילדים היהודים לבית ספרם.  האירועים הללו התרחשו לפני שאחיי הלכו לבית הספר בגיל 7.

לאחר שהכרתי יהודים בילדותי, ולאחר מכן כמורה שהיו בכיתתה 60% יהודים, ביכולתי לומר שהם היו חרוצים בלימודים בצורה בלתי רגילה, מנומסים והמורה נחשב בעיניהם כבר-סמכא. איני זוכרת במהלך הקריירה שלי כמורה שילד יהודי כלשהו התנהג בצורה שלילית, בעוד שאצל ילדים פולנים, בעיקר אלה שהיו ממשפחות אינטליגנטיות, הייתה התנהגות מעין זו. כאשר הילדים היהודים הגיעו בגיל 7 לביה"ס הפולני, הם כבר התקדמו במתמטיקה, שכן, הלימודים בביה"ס היהודי העניקו להם את הידע הזה. לא פעם בהגיעם לביה"ס הפולני, כמעט ולא ידעו פולנית כלל.  כך היה המצב עד חופשת החורף.  כי מיד לאחר חופשת החורף, באופן פתאומי, הם רכשו את השפה הפולנית בדיבור ובכתיבה. איך עשו זאת – אין ביכולתי להסביר. צפיתי ביחסים שבין הילדים היהודים להוריהם – היה זה מראה מכונן.  הילדים התייחסו להוריהם בכבוד וציות.  מעולם לא ראיתי שיהודי יכה את ילדו בחגורה או ימשוך באוזנו של הילד. בניגוד למשפחות הפולניות בעיר או בכפר.   לעומת זאת, היו מקרים של אי-ציות של נערים יהודים, ביניהם של שכנינו, אשר לא רצו לחבוש כיפות. היו אלה כובעים קטנים שחורים.  אמם היהודייה, מסיבות קונסרבטיביות, באה להחביא אצלנו כובעים פולניים מהסוג אותו חבשו נערים פולניים. היא הביאה אלינו את הכובעים הללו, אולם בניה קנו כל פעם כובעים חדשים.  נערים אלה השתייכו לתנועת ה"בונד".

לעיתים הילדים היהודים היו מראים התנהגות חריפה וערמומית. בבית הספר בו עבדתי התרחש מעשה כזה.  הגיע רופא כדי לבדוק את הילדים במפתיע. מתוך חשש, הבחנתי בכך שאצל ילדה אחת בשם אסתרקה, החזה והצוואר היו מכוסים בפריחה. הרופא גער בי מיד ושאל בכעס כיצד לא הבחנתי שהילדה לקתה בגרדת (מימיי לא נתקלתי בגרדת).  הילדה אשר הבחינה במבוכתי, הביטה מיד בעיניו של הרופא ואמרה:  "בבוקר זה לא היה לי עדיין".  בדרך זו הילדה רצתה לחלץ אותי מהמבוכה אליה נקלעתי.

יהודיי בילגוריי היו תעשיינים, סוחרים ובעלי מלאכה. ביניהם היו מיליונרים, ובניגוד לכך, היו עניים מרודים.  משפחות המיליונרים היו: ארבספלד, טיאר, קינדל וקשול, הרמן, אייזורף, גרינאפל, איזיינולאלד.  לרבים מהם היו חשבונות בבנקים שוויצריים ואוסטריים. אלה שהפקידו כסף מזומן בווינה לאחר שאוסטריה סופחה ע"י היטלר (האנשלוס) הפסידו את כל רכושם.

ידועה גם ההיסטוריה של הסוחר ארבספלד, אשר נסע עם אשתו וילדם לבוליביה, נעצר בנקודת מכס ומצאו בתוך צעצוע ילדים – "דובי", סכום גדול בדולרים.  המוכסים כמובן החרימו ממנו.

מקרה אחר היה כאשר בתו של טיאר קיבלה ירושה ענקית בשווי 300,000 זלוטי (שהיה שווה לערכם של  10 בתי אבן מפוארים הכוללים משק חקלאי.  כמו כן, חיו טוב רופא השיניים המצוין אהרון קמינר, ובעל בית הדפוס, ברק קמינר.  אחיינו דוד קמינר שהיה פסנתרן ולמד בבית ספר גבוה בוורשה, וכן, הודס, שאת שמו הפרטי איני יודעת, שהיה כנר, אף הוא למד לימודים גבוהים.

אולם, ככלל, רוב היהודים, חיו בעוני. זגגים, שוזרי ויצרני חבלים, סבלים, שואבי מים, חייטים, סנדלרים וכן, בעלי חנויות קטנות, שערכה של הסחורה בחנויותיהם לא עלה על 150 זלוטי – עסקו במסחר זעיר. החנויות היו ללא הסקה והתאורה בהם הייתה באמצעות נרות. החשמל הגיע לבי לגוריי ב- 1928. היהודיות בחורף היו מכוסות במעילי קפתן ומטפחות מגפים ונעלי קש. החזיקו את ידיהן מעל סיר ברזל מלא בגחלים לוהטות, על מנת להתחמם מעט. היו יהודים שעסקו במסחר כשהם עוברים בין הבתים ונסעו מכפר לכפר על עגלה שהובלה ע"י סוס, וסחרו בשאריות טכסטיל, בקבוקים, ועצמות. כאשר עברו בין הבתים והכריזו ביידיש על מרכולתם הדלה. לפעמים הסוחר היה מקבל תמורתה פרוטות אחדות ולעיתים עסק בסחר חליפין.  נהגו למכור ספלים מאלומיניום, מסרקים, מראות קטנות, צלחות.

יהודיות עניות עסקו במוצרי חלב אותן קנו ממשפחות של יהודים, שכן, משפחות פולניות קנו חלב בפרברים. 

ליהודים היו שיטות מסחריות משלהם, להלן דוגמא אופיינית:  הדוד של בעלי רצה לקנות בגד מתאים לטיול ביער, קטיף פטריות וכן לדייג בנהר. הוא פנה לסוחר לבגדיי גברים – מרדכי הודס. הסוחר הראה לו בגד וביקש תמורתו 120 זלוטי.  סכום אסטרונומי באותם ימים. הדוד הציע לו 15 זלוטי. לאחר ויכוחים רבים, הדוד יצא מהחנות לאחר ששילם לסוחר 25 זלוטי.

היהודים כדוגמת עמי המזרח, נהנו מאוד לעמוד על המקח. אותנו הם כינו "גויים". הנחת היסוד הייתה שיהודי חי כדי "לעבוד" על הגוי, אך יווני היה מסוגל לרמות 7 יהודים, והארמני היה מסוגל לרמות 7 יוונים. אוסיף דוגמא:  בזמן הכיבוש הגרמני, באה אלינו יהודייה והציעה לנו לקנות קמח. אמי שאלה אותה כמה הביאה והסוחרת הראתה לה מעט קמח.  מאחר והוא היה יפה ולבן, הן הסכימו על מחיר, והיהודייה הביאה 20 ק"ג וקיבלה בתמורה את הסכום עליו סוכם. אף אחד לא טרח להתבונן בתוך שקיי קמח אך לאחר כמה שבועות, כשאמי פתחה את השקים, נדהמה לגלות שהקמח הרבה יותר כהה מהדוגמא שהוצגה לפניה קודם לכן,  לאחר זמן מה שוב הגיעה אותה סוחרת בהצעה לעסקה חדשה.  הפעם אמי סירבה והסוחרת שאלה אותה כמה שאלות בעניין הקמח ומה שוויו עכשיו.  זאת מאחר שבזמן הכיבוש מחירי המזון האמירו במידה רבה.   אביא דוגמא הנוגעת לערמומיות ומנטאליות של סוחר עצים רציני בשם יחזקאל אברספלד, אשר ברשותו היו שלושה בתים ברח' ה- 3 למאי.  מ – 1935 הוא היה סוכן ראשי של היערות במחוז זמושץ'. 

הוא אפילו העסיק מזכיר מאחר והוא עצמו לא ידע לכתוב בפולנית, פרט לחתימת שמו. אותו מזכיר, סרגיי פבלוב, סיפר לי את הסיפור הבא: לאברספלד הייתה פגישה עם מפקד היערות באזור  זמושץ', בתחנת ויז'ניץ, בשעה מסוימת הוא ידע היטב שלאותו מפקח אכפת מאוד שהעסקה תצא לפועל. אברספלד שלח את המזכיר שלו ברכבת האזורית בעלת הפסים הצרים, אשר חיברה בין בילגוריי לוויז'ניץ באותה שעה, והוא עצמו הלך לוויז'ניץ ברגל, כי מחיר הנסיעה היה 60 גרוש. והוא  הניח שלחלק מהדרך יקבל טרמפ אצל מישהו תמורת סיגריות, הוא הניח שגם אם יאחר בשעה, שעה וחצי, הקליינטים יתעצבנו אך לא יעזבו, כי העסקה חשובה להם.  באותו זמן הוא יכתיב את התנאים ותוך כדי כך יראה להם שאין הוא כה נלהב לגביי העסקה.  המפקח והאחרים המתינו שעתיים כשהם ישובים בקבוצה או מטיילים מסביב. לבסוף, אברספלד הגיע ובידו מטריה. הסיר את מגבעת הלבד השחורה שלו, כולו מתנשף וביקש סליחה על האיחור. 

דוגמא אחרת:  ביישוב בשם גוראי, בזמן בדיקה שערך השירות הסניטרי במאפייה, נמצא תיקן (ג'וק) בתוך לחם. בעל המאפייה הובא למשפט עונשין. היהודי היה נאשם בבית משפט בבילגוריי. ההוכחה שהובאה במשפט הייתה הג'וק האפוי בלחם, והוא הונח על הכיסוי הירוק של שולחן השופט. לשאלתו של השופט האם הנאשם מודה באשמה, הוא ביקש מהשופט לראות את פרוסת הלחם שעליה היה הג'וק.  היהודי בלע את הלחם כולל הג'וק ואמר שזהו הצימוק שלו... היהודי יצא זכאי מחוסר הוכחות.  שמעתי סיפור זה מהמפקח הסניטרי.

ליהודים, בינם לבין עצמם, היו לפעמים אי הבנות.  הם פנו לרבי, שפסק דינו נחשב לקדוש.  זה קרה גם במקרים של אי הסכמות בין יהודים לפולנים. אני מכירה מקרים כאלה בהם ששני הצדדים היו מרוצים.

היהודים האורתודוכסים היו לבושים במעילים שחורים ארוכים ("חלאטה"), שהיו מכופתרים עד הצוואר וכן, כובעים שחורים עם מצחיות קטנות שנקראו "ירמולקות".  בהתאם לעונות השנה, המעילים היו מצמר, סאטן, או אלפקה.  יהודי גליציה היו הולכים אף הם בחלאטים, אך במקום ירמולקות, חבשו על ראשם מגבעות העשויות לבד.  ליהודים היו פאות סביב האוזניים וזקנים כדוגמת האבות התנ"כיים.  יהודים מודרניים נהגו כאירופאים לכל דבר.  

התגוררתי בין יהודים עניים.  השתתפתי פעמים רבות בארוחותיהם.  ארוחת הבוקר שלהם הייתה מורכבת מקפה לבן, לחמניות עם פרג ובצל, לפעמים מרוחות בשכבה דקה מאוד של חמאה.  לעיתים היו מגישים חלה אשר הייתה קלועה ודומה לצמה של ילדה.  אצל יהודים עוד יותר עניים הגישו לארוחת בוקר רק מרק, אשר בתוכו היו תפוחי אדמה בחתיכות קטנות על הצלחת, אפונה ובצקיות. בתוך המרק היו שמים קצת חמאה. היהודים אכלו הרבה בצל ושום, בהאמינם שהם שומרים מפני מחלות מדבקות.

בחג ובשבת (שאבעס) אפילו היהודים העניים אכלו דג מלוח וגפילטע פיש בג'לי, אשר בתוכו היו צימוקים ושקדים ובנוסף, אכלו עוף, ובסוף ארוחת הצהריים אכלו קוגל שהיה עשוי מארז, אטריות, חמאה, ביצים ודבש. 

בזמן ארוחת החג, השולחן היה מכוסה במפה לבנה.  על השולחן היו פמוטים בעלי זרועות, או מנורות העשויות מכסף. אחרי הארוחה הגברים והנערים היו שרים זמירות בניגון עליז שאת תוכנו לא הבנתי. יהודים עשירים היו אוכלים בכל יום מרק עוף עם אטריות, מאכלים אפויים בתנור ובקיץ, כשהביצים היו זולות יותר. בקר מבושל, אווזים וברווזים אפויים בתנור עם שזיפים מיובשים, יחד עם חלה.  היהודיות היו אופות עוגות וכל מיני דברי מאפה. עם ארוחת הצהריים, הגישו תפוחי אדמה, לכל אחד הייתה על צלחתו חמאה. ליד תפוחי האדמה הם אכלו גם נקניק מבקר שהיה הרבה יותר יקר מנקניק חזיר. חזיר ככלל לא אכלו כי התלמוד אסר עליהם. נקניק בקר ניתן היה לקבל בקונדיטוריה של פוקס אשר מכר גם גלידה מתוצרת עצמית.  אני לא אכלתי בשום מקום אחר גלידה כה נהדרת.

נחזור לחזיר, היהודים האינטליגנטים לא הקפידו כל כך על ההוראות האלה ואכלו  מוצרי חזיר. חלקם הסתירו זאת והיו קונים מוצרים אלה דרך צד שלישי בחנויות פולניות.

כאשר נשים פולניות מרחו את עטיני הפרות בשומן חזיר והיהודייה הבחינה בכך, היא נמנעה מלקנות את החלב הזה. לעיתים קרובות, בהגיען לקנות חלב, היו היהודיות מביאות עימן קצת חמאה כדי למנוע את המגע עם שומן חזיר.  ליהודים עניים היו עיזים, כדי שיהיה להם חלב משל עצמם  ..

בדרך כלל יהודים עניים ואף עשירים יותר, לא אכלו ארוחת בוקר עד שהרוויחו דבר מה במסחר. הם אף לא נתנו לילדיהם לאכול, לכן, ניתן היה להבחין באמהות יהודיות אשר החביאו במטפחות ספלים המכילים קפה לבן או מרק ומגיעות בהפסקות בית הספר ב- 10 בבוקר, ורק אז הילדים אכלו.

 כל יהודי או יהודייה בצאתם מהבית נגעו באצבעות ידיהם במזוזה ולחשו דבר מה, היה זה משהו שמעולם לא שמעתי, נראה לי שהייתה זו ברכה לבית.

יהודים אורתודוכסים היו דתיים מאוד. כבר ביום שישי, לפני שקיעת השמש עבר עובד הקהילה היהודית ברחובות העיר, הקיש בדלתות היהודים שלוש פעמים לאות שהשבת נכנסת. בשבת כל היהודים הלכו לתפילות בבית הכנסת.  לגברים היה מקום משלהם ולנשים מקום נפרד. הרב היהודי ישב על פודיום בנפרד מהאחרים. החזן הנהיג את התפילות. לרוב היה זה  טנור בעל קול נפלא. בזמר היהודי היה צליל עצוב.  מלודיית התפילות שלהם היו הרבה במולים, כמאפיין שירה של עמי המזרח.  מחוץ לבית הכנסת היו ליהודים בבילגוריי מספר בתי תפילה נוספים. בזמן התפילה היו מתעטפים בטליתות שהיו בהן פסים שחורים ולבנים אשר כיסו את ראשיהם וכתפיהם. על הראש הייתה קשורה קובייה שנקראה תפילין.  איני יודעת הה הם סימלו. לרוב, בזמן התפילות, הם נעמדו לכיוון דרום מזרח, שהיה הכיוון לפלשתינה-ארץ ישראל - הארץ המובטחת. תוך כדי תפילה היו מתנדנדים ושרים, ובאותו זמן הביטו בספרים עבים. האם בערים אחרות, בבתי כנסת אחרים, המתפללים עמדו אף הם לכיוון דרום מזרח? איני יודעת. בבילגוריי הבחנתי בזאת וכך אני מוסרת. כאשר בין המתפללים התכנסו גם כמה טנורים ובריטונים ושרו, היה זה ממש קונצרט, איני מגזימה.  הנשים התפללו מתוך ספרים.  כל חג  עבור היהודים, היה יום מנוחה ממש.  אפילו מכתב שהובא ע"י הדוור לא נפתח על ידם,  כיוון שזה נחשב בעיני היהודים כמאמץ פיזי.

  בחורף, הסיקו את התנורים נשים קתוליות עניות, מהן תושבות הכפר ראפה, המרוחק  מהעיר כ- 5 ק"מ. לאחר הארוחות לא שטפו את הכלים עד לאחר החג.   הייתי עדה לכך שכפרי אחד הביא ליהודי כסף. היהודי לא לקח את הכסף וביקש ממני בדיוק כשעברתי ברחוב, שאספור ואקבל אותו מהכפרי. לאחר החג, היהודי בא אליי ואני החזרתי לו את כספו.

  החגיגיים ביותר היו חגי יום הדין וראש השנה היהודי. היהודים בחג יום הדין צמו צום ארוך, התפללו ארוכות והאמינו שאם יביאו הביתה את האור מבית הכנסת תהיה להם תחזית לשנה מוצלחת. ילדים פולניים ארבו לשובם של היהודים מבית הכנסת וכיבו להם את הנרות – אזי היהודים שבו לבית הכנסת כדי להדליק את הנרות פעם נוספת ולהביאם הביתה. וגם אני יחד עם קבוצת ילדים שובבים הרשיתי לעצמי מעשי שובבות לא ראויים. הייתי בת 11 כאשר יהודייה התלוננה למחרת לפני הוריי.  קיבלתי מכות כעונש ומאז לא עשיתי מעשה רע כלשהו ליהודים.  השקפתם של הוריי הייתה שיש לחיות עם כולם בשלום ובהבנה – הם תמיד הענישו אותי ואת אחיי על התנהגות בלתי ראויה, על פי הכלל – "אל תעשה לחברך את אשר בלתי נעים עבורך".

היהודים חגגו את חג הסוכות לזכר היציאה מעבדות מצרים. הם בנו בתקופת החגים סוכות קטנות ושם גם אכלו כמו אבות אבותיהם שבזמן שנדדו אל הארץ המובטחת ישבו באוהלים.

באביב חגגו את הפסח. היה זה פחות או יותר בימים בהם חגגנו את הפסחא.  קדמה לחג אצל היהודים אפיית מצות. מצה היא בצק רגיל ואפוי דק מאוד מחיטה מיוחדת, בצורת עיגול בגודל של צלחת שטוחה. המצות אפויות בתנור. היה זה מאפה שהיה מחורר באמצעות מזלג. במשך שמונת ימי החג בהם לא אפו ולא אכלו לחם.  המצה נאכלה כשהיא מרוחה בחמאה, עם קפה לארוחת הבוקר. היו מפוררים את המצה ושמים אותה במרק עוף או במרק בשר.  תוך כדי אכילת מצה, הם נגסו גם בבשר ובדגים המלוחים. בתקופה של אותם החגים הם השתמשו בכלים אחרים אשר לא שמשו אותם במשך השנה. בנוסף, היה גם חג שבו נהגו להתחפש ועברו מבית לבית, הציגו הצגה קטנה והיהודיות היו אופות אוזני המן מרוחים בריבה ונהגו במנהג משלוח מנות, ולעיתים קרובות כיבדו גם אותנו, שכניהם. לגבי מנהגים יהודיים טיפוסיים, אני מוצאת לנכון לציין את ברית המילה, החתונה והלוויות.  כאשר בבית מסוים בא ילד לעולם, ה"מלמד" מבית הספר היהודי (החדר) הביא לבית הרך הנולד קבוצת ילדים.  הוריי התינוק כיבדו את הבאים בממתקים.  מתחת למיטת היולדת היה מונח גרזן.  ראיתי זאת באחד הבתים בו ילד בא לעולם.  הבנים היו עוברים טקס מיוחד (ברית מילה).  כאשר מדובר על נישואין, כלומר חתונה, הרי את העובדה הזאת מקדימה היסטוריה שלמה של שדכנות.  ליהודים היו שדכנים מקצועיים. אלה זיהו מועמדים לחתונה, אך לא רק בעירנו, אלא אף בערים ובכפרים סמוכים. השדכן קבע עם שני הצדדים במדויק את גובה הנדוניה בכסף לכלה הצעירה, לא פעם אף ציוד עבור הבית, אפילו רישום הבעלות, וכן, השקעה של הרכוש ותאריך החתונה.  לפני החתונה, החתן הצעיר חגג בחברת גברים ותזמורת הגיעה לבית הכלה.  חגיגת החתונה התקיימה בחצר, מתחת לחופה שהוחזקה ע"י 4 גברים.  מתחת לחופה עמדה הכלה לבושה במלמלה והנה הביאו את החתן כשעיניו היו קשורות במגבת והוחזק ע"י שני גברים. כך הוא הקיף את כלתו 3 פעמים.   אח"כ החתן והכלה נשבעו זה לזה. לאחר מכן, ראש הטקס הוריד לחתן את המגבת מהעיניים, אח"כ מנהל הטקס הגיש להם כוסות עם יין.  לאחר ששתו, זרקו את הכוס על האדמה. אם הכוס נשברה לחתיכות קטנות היה זה סימן לחיי נישואים מאושרים. החתן והכלה רקדו לצלילי התזמורת שכללה כינור, קלרינט, חצוצרה ותוף. היו עוברים מהחצר לבית בחדר הגדול ביותר, מתחת לקיר ברצפה מוגבהת, על הכורסה הושבה הכלה.  רווקות יהודיות לבושות בשמלות צבעוניות רקדו זו עם זו את ריקודי הפולקה, הוואלס והפוקס טרוט. הנשואות היו לבושות תמיד בשמלות כהות-שחורות, חומות, סגולות, לעיתים עם תחרה ועם תכשיטים. הן החזיקו את ידיהן על מותניהן, עומדות אלה מול אלה ורוקדות בקצב את הריקוד הלאומי שלהן.  בינתיים אחד מאורחי הטקס, הביא מגש עם עוגיות "לעקך" ונתן אותן לרווקות, כל אחת מהן נתנה לו 20 גרושי או יותר כשמחירה של עוגה 5 גרושי.  לגביי תסרוקות - הרווקות – שערן היה מפוזר וטבעי, לנשואות היו פאות מכיוון כשלכל אישה נשואה גילחו את הראש עד העור ואז היה עליה לחבוש פאה כל ימי חייה.  כמובן שיהודיות ממשפחות אינטליגנטיות לא ביצעו את ההוראות המפגרות הללו.

 באותו זמן בו נמשכה חגיגת החתונה, הגברים, יחד עם החתן, בילו במקום אחר ליד שולחן המכוסה במפה לבנה לאור נרות הנתונים בפמוטים ואכלו את סעודת החתונה. הגישו להם דגים מלוחים העשויים באופנים שונים וגפילטע פיש נהדר מדג קרפיון, עוף בתנור, חלות קטנות, עוגיות ותה.  בין המשקאות היה ספירט נקי אותו היהודים לגמו בגביעים קטנים מכסף, לרוב, היו מכניסים לספירט חתיכת חלה ואכלו זאת.  אף פעם לא ראיתי יהודי שיכור, והרי גרתי ביניהם 25 שנה. אורחי החתונה מסרו מתנות לזוג הצעיר, שכללו חפצים לשימוש יומיומי, חפצי אמנות ואפילו תכשיטים.  יהודים אינטליגנטיים מבילגוריי לא התחתנו במקום, אלא נסעו לוורשה, אולם קרה גם שחגיגת החתונה לחלק מהמשפחה והחברים נעשתה לאחר ששבו הביתה, למשל – יחזקאל אברספלד, כאשר חיתן את בתו ולאחר שחזר מוורשה, ערך חגיגה מיוחדת למשפחות היערנים איתם היה לו קשרי מסחר בנושא עצים.  הייתה זו ארוחה נהדרת, עם קוניאק ויין צרפתי, קוויאר, תרנגולי הודו וטורטים, היו פירות דרומיים רבים.  חגיגה זו הייתה מלווה בתזמורת ריקודים שניגנה את הריקודים המודרניים ביותר.  הרווקות היהודיות המשכילות לא שמרו את חוקיי התלמוד אשר אסרו עליהם לרקוד עם גברים, כולל פולנים.  

דוגמא נוספת לסיפור הומוריסטי: ליהודי מבילגוריי שידכו רווקה מהעיר לז'ייסק.  כאשר אותו רווק נסע ללז'ייסק, לאחר שהשדכן קבע את פרט הנדוניה, הראו לרווק את הבחורה. הוא חזר לבילגוריי וכשהוא שבע רצון מרעייתו לעתיד ומגובה הנדוניה. לאחר זמן מה, התקיים טקס החתונה בלז'ייסק, כאשר הם הסירו את המגבת מעיני החתן, הוא הבחין מתחת לחופה בכלה מכוערת ובעלת גיבנת.  הסתבר שההורים הסכימו לתת נדוניה כה גבוהה כדי לחתן את הבת הבכורה. אצל היהודים אסור היה להשיא את הבת הצעירה לפני הבכורה.  ואז שב החתן לבילגוריי ללא נדוניה וללא אישה, לא התגרש וברח לבוליביה.   

עד כמה שידוע לי, עד פרוץ המלחמה הייתי עדה למקרים כאלה בכמה עשרות חתונות, כאשר הסתכלנו בטקסי חתונה כשישבנו על סולם או על אדן החלון בבתים חד קומתיים. בילדותי, החתונות היהודיות והפולניות היו האטרקציות היחידות.

  באשר למוסר ולנאמנות בקרב הנשואים בעירנו בה לא ניתן היה להסתיר דבר, אני מכירה רק שני מקרים בהם נשים עזבו את בעליהן המבוגרים זמן קצר לאחר החתונה. היה מקרה כזה: מכונאי אחד התאהב בברונטית יפיפייה בעלת עיניים שחורות ויפות, בעלת פנים זוהרים ובהירים.  הוא חטף אותה ונסע עימה לפשמישל והביאה למנזר של אחיות בהסכמתה. במנזר, האחיות הכינו אותה להתנצרות וקבלת הדת הקתולית ולהינשא לו. במשך כל זמן הכיבוש הגרמני הוא החביא אותה ואת שלושת ילדיהם וכולם ניצלו והיו מוערכים ומכובדים בעיר.

אם אדם מהקהילה היהודית היה נפטר, הודיעו לחברי הקהילה, ומספר אנשים שערכו את הטקס היו מטהרים את המת ועוטפים אותו בתכריכים. מימיי לא ביקרתי בבית בו היה נפטר, לכן איני יודעת כיצד היו נפרדים מהמת, אולם כמה עשרות פעמים ראיתי את מסיעי הלוויה. שיירת הלוויה עברה תמיד ברחובות צדדיים לכיוון בית הקברות היהודי "קירקוד" שהיה בפינת הרחובות השלושה במאי ורחוב זוז'יצקי – כיום נמצא במקום הזה אצטדיון בית הכפר.

הגרמנים בזמן הכיבוש כרתו את כל העצים בבית העלמין היהודי והשתמשו במצבות כחומרי בניין.  פרקו גם את חומת הלבנים שהקיפה את בית העלמין.  בית העלמין השני היה נמצא בשכונת פיאסק  עד 1939 יהודים קברו את מתיהם במרחק מהעיר.  לאחר הכיבוש הוציאו יהודים להורג.  בלוויה רגילה היו נשואות על אלונקות וגוויות של יהודים מקופלות בשטיחים. אחריהם צעדה המשפחה ומקוננות מקצועיות אשר בכו בקולי קולות. את הנפטרים הובילו בשעות בהן פעמוני הכנסייה לא צלצלו. אם במקרה נשמע צלצול, היהודים היו מורידים את המת ברחוב וכל השיירה עמדה עד שהצלצולים הסתיימו.  בבית העלמין בקבר החפור, היו ממקמים את המת במצב של ישיבה כי היהודים האמינו שבבוא יום הדין, היהודים יקומו לפני עמים אחרים.  מצבות יהודיות היו עשויות מלוחות אבן בעלות זוויות ישרה ומעוגלות מלמעלה בגובה של 1.5 מטר גובה, לפעמים גבוהות יותר והרוחב 70 ס"מ.  היו כתובים שם בשפה העברית נתונים לגביי אישיותו של המת וסמל כלשהו, ספר פתוח לנפטר ממשפחה משכילה, ידיים מושטות – משפחת כוהנים, מאזניים – משפחת סוחרים.  אחרי הקבורה היו חייבים להתאבל. 

חלק מיהודי בילגוריי, מיד עם תחילת המלחמה נסע לבריה"מ.  לגביי כמה מהם ידוע לי שהם ניצלו ומתגוררים כעת בישראל או ארה"ב. הנספים הרבים ביותר בשנים 1942-1943 היו במחנה ההשמדה בלז'ץ.  קבוצה לא גדולה של בעלי מלאכה מעולים – חייטים, סנדלרים, פרוונים ושענים, הייתה ממוקמת בגטו בשני מקומות ברח' השלישי במאי  11 ו- 12.  אלה נהרגו מאוחר יותר, כאשר נורו ממש בתוך המבנים האלה. שתי משפחות גדולות ניצלו כאשר הסתתרו ביערות של היערן יאן ליקולסקי וכן, בתחנת הקמח פיוטר סקקווד.

ברצוני להוסיף את השמות היהודיים המוכרים ביותר.  נשים: אסתי, מרים, שרה, גולדה, רחל, חיה, חנה, רוזה, מלכה, איטה, לייקה (לאה), דבורה, בלצ'יה, הנייה, טייגה, שיינדל, אלקה.   גברים: שמואל, איציק, יחזקאל, משה, יומה, אהרון, דוד, מנדל, מאיר, נתן, לייבה, ברקה, שלמה ומקס.