גנבת הספרים
מרקוס זוסאק
תרגמה בכבוד וביצירתיות רבה: ורד טוכטרמן
488 עמ' שעוברים כמו 8!
סיימתי ביומיים. אני באלם והלם! זה לא ספר לכולם. רק למיטיבי לכת ואוהבי טרקים נועזים של הליכה על צוק צר...
כי מרקוס זוסאק שהוא כנראה הדבר הבא בכתיבה שוברת כללים, שבר אותי, ניפץ אותי, ריסק אותי ואז בסוף איחה אותי מחדש באהבה כזו למין האנושי, שגרמה לי, יהודיה וישראלית, להסתכל מחדש על מלחמת העולם השנייה והשואה מנקודת מבט שמעולם לא בדקתי: גרמנית.
כן, ג ר מ נ י ת !!!
איך סופר שנולד ב1975 יכול ללמד אותי, ילידת שנתון הרבה יותר בוגר, על חיים שצומחים ממוות, על ספרים שחשובים יותר ממזון, על אהבה שפורחת בתוך יערות עבותים של רוע - נפלא מבינתי! כשם שאני עדיין לא מצליחה להבין מאיפה לקח ה"ילדון" הצעיר הזה כתיבה שמעולם לא חשבתי שהיא אפשרית והפך אותי כסופרת - ירוקה מקינאה?
זהו ספר שנכתב ע"י מלאך המוות...כפי שמעולם לא הכרתם...חשוב לו שתדעו שבניגוד למה שלימדו אתכם, הוא לא מסתובב עם חרמש ולא עם קלשון. גם לא עם קפוצ'ון. הוא לדעתו " מעודד, אכפתי, אוהד, אדיב, וזה רק ב'א' . רק אל תבקשו ממני להיות נחמד. לא קשור אליי בשום צורה." בסוף הספר אתם אגב תחלקו עליו...
העושר הלשוני של הכתיבה הולם בכם ללא הרף. מילים נושרות לרצפה כבדות ורטובות...שררה דממה רבה, היא נמתחה כמו גומי, משתוקקת להיקרע. הנערה קרעה אותה...השמים היו כמרק, רותחים ומתערבלים, לעתים חרוכים ופירורים שחורים מפוזרים...שעות לאחר מכן נותרו השמים אדום מחריד של בישול ביתי...
מה שבעיניי לא פחות מגאוניות בכתיבה הוא שבירת הכללים המקובלים. ולא, אני לא מדברת על צירי זמן מקבילים שכל סופר בן ימינו יוצר למטרות רייטינג... אני מדברת על הערות המספר הכול יודע, הלא הוא מלאך המוות, הפזורות לכל אורך הספר בדפוס מודגש ונלחשות באוזנינו, הקוראים, כגילויי סודות כמוסים. לכל הערה- כותרת. בדרך כלל תופסים את האירוניה שבה רק אחרי שקוראים את ההערה.
כותרת: הנה עובדה קטנה
אתם תמותו.
כותרת: תגובה על עובדה שהוזכרה לעיל
זה מטריד אתכם?
אנא אל תחששו,
אני בהחלט הוגן.
כותרת:הערה קטנה אך ראויה לציון
ראיתי גברים צעירים רבים כל כך
שחושבים שהם מסתערים לעבר גברים צעירים אחרים.
הם לא.
הם מסתערים לעברי.
כותרת: כך הוא(הנס הוברמן) נשאר בחיים
הוא לא יצא לקרב באותו יום.
חוץ מהערותיו המעשירות של מלאך המוות מובאים גם תיאוריו המפתיעים של עבודתו. למשל, לפני שהוא אוסף נשמה- הוא רואה קודם כול את צבע השמים. כל איסוף- והצבע שלו. הוא מעדיף שמים בצבע השוקולד, כי אנשים אומרים שזה הכי הולם אותו....
ואם זה עדיין לא מספיק מזעזע-נועז-בועט קרביים בשבילכם אז יש בספר גם עוד ספר שמובא כלשונו. ספר איורים שכתב היהודי הבורח מקס, שהוחבא במשך המלחמה במרתף. מרתף ביתה של גיבורת הסיפור, הילדה- נערה הגרמניה- נוצריה ליזל. הספר שהוענק לה במתנה נכתב על דפים שנתלשו מ"מיין קאמפף" ונצבעו לבן.
למקס לא היו אפשרויות אחרות למתנה לילדה שכל כך אהב, אחותו לנשמה. תאומת הלב שלו. אז הוא כתב לה ספר שאת דפיו קשר בחוט. וככה זה מתחיל:
"היה היה פעם איש קטן ומוזר . הוא החליט על 3 פרטים חשובים בחייו:
1. השביל בשערו יהיה בצד ההפוך לכל השאר.
2.הוא ימצא לעצמו שפם קטן ומוזר.
3. יום יבוא והוא ישלוט בעולם."
מקס כתב ספר. וליזל התמחתה בגנבת ספרים . אתם נקרעים איזה ספרים היא גנבה! הראשון היה " מדריך לחופרי קברים ב12 צעדים".הספר הבא היה "השורק" - על רוצח סדרתי שאהב לשרוק...ליזל הקריאה את הספר במקלט בזמן ההפצצות על גרמניה כשאי אפשר היה לסבול את בכיים של הילדים הקטנים...רק דמיינו את הסצינה- להרגיע ילדים ממוראות המלחמה בעזרת ספר מתח על רציחות...
.ולמה לעזאזל צריך להיות איכפת לי מבכיים של ילדים גרמניים במלחמה הנוראה מכול בתולדות האנושות? לא אמור להיות לי איכפת. אבל זה קורה. גאונות הכתיבה של המחבר לא משאירה ברירה אחרת. כי כשהסיפור מסופר ע"י מלאך המוות, אי אפשר לחשוד בו בנקיטת צד...כמו שהוא אומר- גם ככה יש לי המון עבודה...
על מה העלילה אתם שואלים? וגם דורשים ללא ספוילרים... אז מלחמת העולם השנייה פרושה לפנינו מתחילתה ועד סופה דרך עיניו של מלאך המוות, שבין איסוף נשמות פה ושם, נמשך כמו אבן שואבת וללא הסבר הגיוני, לרחוב הימל בפלך מסוים בגרמניה ולליזל, ילדה מיוחדת במינה בת 9, שמתבגרת במשך 6 שנות המלחמה אך בניגוד לרגיל- מצליחה לא לאבד את התום ,הטוב האנושי והחמלה.
ליזל הנוצריה חווה בשנים אלה חוויות לא כל כך שונות משל ילדה יהודיה בגרמניה הנאצית. הוריה נשלחים למחנה ריכוז כי הם קומוניסטים וזה לא פחות נחות מלהיות יהודים... דקה לפני זה יש להם שכל לשלוח אותה למשפחה גרמנית "נורמטיבית" תמורת תשלום, וליזל כמו ילדות יהודיות רבות נאלצת להסתגל להורים חדשים כדי לשרוד.
זה לא עולה לה בדמים כי למזלה אלה הורים חמים ואוהבים והנס, ה"פאפא" החדש, ילד בנשמתו, הופך לחבר אמת של ליזל. הזווית הגרמנית של המלחמה מעשירה אותנו בתיאור גרמנים אחרים ממה שאנחנו מכירים, שמסרבים להצטרף לתורה הנאצית וצופים בחוסר אונים במצעדי היהודים העוברים בשכונה בדרכם לאתם יודעים איפה..
.ליזל ורודי, חברה לשכונה, לכדורגל (כן!ליזל מצטיינת בכדורגל!) לגנבות מזון ולחברות(השנואה מבחינתם אך ההכרחית) בנוער ההיטלראי "החולצות החומות" , שוברים את הכללים כשהם מפזרים בסכנת מוות פיסות לחם בדרכם של היהודים( קונוטציה ברורה לאגדת עמי ותמי שהושלכו לתנורה הבוער של המכשפה).
פאפא הנס לא נשאר מאחור כשהוא מחליט להסתיר יהודי במרתף ביתו, אף זאת בסכנת חיים. היהודי הוא מקס, בנו של חבר לפלוגה של הנס ממלחמת העולם הראשונה, שנהרג בקרב כשיצא אליו במקום הנס. הצלת בנו נראית להנס מתבקשת כצדק פואטי.
זה השלד לעלילה וממש לא סיפרתי כלום. האם ליזל שרדה את ההפצצות על שכונתה? האם מקס יצא חי מהמלחמה? ומה עם הוריה הביולוגיים של ליזל- מה עלה בגורלם במחנה הריכוז? והוריה המאמצים? כיצד מצא אותם סוף המלחמה? ואיך הרגשתי כישראלית בתום למעלה מ400 עמודי ספר על טוהרת נקודת מבט גרמנית? ולא פחות מסקרן - איך מסכם את המלחמה מלאך המוות, המספר האובייקטיבי? האם גם הוא , כמונו, איבד תקווה מטיפשות הגזע האנושי השש אלי קרב?
על כל זה תוכלו לקרוא כמוני ביומיים או שבועיים לפי יכולתכם. מה שבטוח- הספר יהיה דבוק לכם לידיים בכל מצב....ויישאר דבוק לתודעה שלכם הרבה- הרבה אחרי כן...אני משוכנעת כעת שזה הספר הכי טוב - צורה ותוכן- שקראתי בחיי. יש שיחלקו עליי. מכבדת את זה לגמרי. לא כל אחד הוא קורא למרחקים ארוכים...
