עידית יולזרי/ אהובי ישמעאל/העורך דורון קורן/ הוצאת נשמה 2013
זה אולי ישמע מוזר לכתוב על ספר בן כשבע שנים כשכל כך הרבה ספרים יצאו מהדפוס מאז וכמה מהם אף עברו תחת ידיי, אך בחרתי לכתוב על ספר זה שכן מחד גיסא, הוא נותן השראה למתחילים ומראה להם מהי כתיבה ללא עכבות ומאידך גיסא, לוותיקים שביננו, אני פונה ואומרת: בואו שפטו את הכתיבה.
ואני חושבת זה אולי יכולה להיות גם אני , אולי קצת אחרת, פחות אמיצה, קצת פוחדת, קצת מסתירה, קצת מוחקת, מפחדת להתעמת.....
יולזרי שונה.
משהו בין ״לא אכפת לי מה תאמרו עלי, שיכורה, מכורה, נחותה, עלובה....״ לבין ״זה כואב לי, זו הבדידות, זה הבלבול בין זיון לבין אהבה, הרצון לעוף מול התקיעות״.
יולזרי נוגעת בקרקעית של החיים. עולה, שוקעת ללא גבולות ושוב מוחקת, מוחקת ורוצה לקפוץ למעלה, להספיק כי הזמן אוזל.
.
אל תאהב את הספר הזה, היא לא מבקשת ממך זאת. חפש דרכים חדשות, אולי תטיב עם עצמך.
והסיפור- ליולזרי היה חבר מוסלמי, צעיר ממנה, שוהה בלתי חוקי. שנתיים גרו יחדיו ובשלישית, חל הפרוד בשלבים.
אהבתה אליו עוברת דרך קשה מלאת חתחתים. היא הקורבן הנאנס והנלעג והוא עושה בה כרצונה.
בעמוד 51 בספר היא כותבת:
"אהבת ישמעאל עלתה לי ביוקר! ליבי נשמט לרצפה,
עיני צפו לתקרה,
רחמי היה במזרח והרוח במערב. או ישמעאל, אוי
ישמעאל - היית סה"כ פרא אדם כמו שכתוב בתורה.
אינך אוהב נשים באמת. אינני... הייתי כתרנגולת בשטח
ההפקר. תכונותיך הזכריות ונוצותיך הטווסיות האפילו
על כל שיקול רציונאלי. גם כאשר רמזת שיש לך רגשות
- הכחשת. ערכי ירד, לא סיפרת לי כלום מרצונך, הייתי
צריכה לחלוב עצמי עבורך.
בשלבים סתמת את פי, אחר-כך את מותני, אחר-כך את
לחיי, אחר-כך את מוחי.
ישמעאל! אף פעם לא נתת, אף פעם לא ישבת עימי
כחבר, אף פעם לא הושטת לי את גופך למשענת. את
חבריך את ערכיך. את מחשבותיך, את האמת. את
החלק האנושי שאני מפקפקת במידת קיומו. אני פוחדת
ממך. אני פוחדת ממך ישמעאל. "06.07.2008
התאורים המיניים אינם עיקר הספר. יולזרי בוחרת לכתוב על האיש שלה קול
קול ביום-יום , בלילות, בצהריים, במגע, ובקשר המיני .-COOL
פרפרי הבטן
"פַּרְפָּרֵי הַבֶּטֶן
שֶׁלִּי
מְעוֹפְפִים אֵלֶיךָ
אֲהוּבִי
הַמְּנֻכָּר
אֲהוּבִי הַיָּקָר
פַּרְפָּרֶיךָ
מְכֻוָּנִים לְאַפְרִיקָה
וְשֶׁלִּי לְכִוּוּן
אַחֵר.
פַּרְפָּרֵי הַבֶּטֶן
מְכֻוָּנִים אֵלֶיךָ.
וְאֵלֶיךָ כָּרֶגַע
בַּמִּישׁוֹר הַפִיזִי
זֶה יִשְׂרָאֵל.
בְּרֶגֶשׁ הֵם רָצִים
אֵלֶיךָ וּלְאָן שֶׁתֶּחְפַּץ.....
וְחָזַרְתָּ לִהְיוֹת
קוּל.
בְּעֶצֶם אָף
פַּעַם לֹא
פִּרְפַּרְתָּ.
זוֹ אֲנִי
עִם בֶּטֶן נְפוּחָה
מְנַפַּחַת חֲלוֹמוֹת.......
וְחַיָּה רַק
לַיְלָה אֶחָד."
את הספר הזה כתבה יולזרי לאחר הפרידה, רק אז יצא הכאב והקיא והפחד והכעס והשנאה ועבר שלבים רבים בדרכו להיברא. וזו בריאה, אמיתית, טהורה, פוצעת, בקשה לרחמים, פניה לאלוהים.
אני הכבשה השחורה (עמוד 18)
"אֲנִי דִמּוּי בִּשְׁבִילוֹ,
אֲנִי לֹא בַּת אָדָם,
זֶה הוֹלֵךְ וּמִתְבַּהֵר
לִי כְּעוֹרוֹ הַשָּׁחֹר,
אֲנִי אִשָּׁה -
אִשָּׁה לְבָנָה,
אֲנִי פְּלָקָט
בְּחַיָּיו,
אֲנִי אִשָּׁה לְבָנָה.
אוּלַי כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁבָּאוּ
לְאַרְצוֹ... פַּעַם!
אֲנִי אִשָּׁה לְבָנָה,
אֲנִי חֲשׁוּדָה...
אֲנִי הַכִּבְשָׂה הַשְּׁחֹרָה
שֶׁל הַשְּׁחֹרִים."
באופן חלקי, באופן יגוני (עמוד28)
"הָיִיתִי מְחַכָּה לְךָ גַּם
חֲמִשָּׁה רַמַדָאנִים
אִלּוּ יָדַעְתִּי
שֶׁתִּהְיֶה עִמִּי אַחַר כָּך.
כַּמָּה אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,
אֲהוּבִי הַקָּטָן
אֲהוּבִי הַיָּפֶה
הַשְּׁחַרְחַר
הַיְּפֵהפֶה
הַמֻּסְלְמִי
הַפְּרִימִיטִיבִי
הַבָּא מִמֶּרְחָקִים...
מֵאַפְרִיקָה!"
כל העת מלווה אותי ההשוואה לסבלו של איוב, הרהוריו, שיחותיו עם חבריו בבכותו והתמרמרותו על מר גורלו.
לא אלאה אתכם בפרשנויות השונות סביב ספר זה אך תמיד תעלה השאלה "מדוע קורים דברים רעים לאנשים טובים?".
גם לאיוב יש התייחסות כנה לייסורי האדם בעולם.
קטע נפלא בו עידית משוחחת עם אלוהים ופונה אליו בשאלות יומיומיות, בוכה על כאב האומה ומזמינה אותו לכוס יין. מבקשת שיביט בה לרגע, שיצא מהשמיים....
אלוהים תן לי שאכטה (עמוד 120)
"אלוהים תן לי שאכטה ואצא לרחוב אלוהים תן לי פסוק
שיתאים לדיבור.
אלוהים זו הדרך להמון לצהול ולקבל טיפת חום.
אלוהים ההינתקות הזו קורעת לב, היכן אתה יושב כעת?
עַל ספסל בגן ומפזז...
אלוהים תאמר לי היכן האדם, הרוח, השמש ודגי הים של בראשית?
אלוהים תביט בי לרגע ותן לי דחיפה למעַלה בשם ישראל אני פונה אליך
עם כל המתנחלים בעזה.
אלוהים למי רצית לתת את עזה? הכל בשמך ואתה לא נגלה
אלוהים האדם שיצרת בוכה פה לקראתך
אלוהים צא מן השמים בוא לעירנו תל אביב, ירושלים, נכבד אותך בכוס יין שב עמנו
ותרגיש בנחת אלוהים ולא רק בספרים, כל הארץ תעלוז לקראתך!
ספטמבר 2005"
ובחרתי לסיים בשיר חזק מאוד המתאר את ההוויה של בינו לבינה.
נשיקת השטן (עמוד 121)
"שְׂפָתָיו הָרַכּוֹת
כִּתְמָנוּן
נִפְתָחוֹת אֶל
פִּי.
לְשׁוֹנוֹ מִתְפַּתֶּלֶת
מְנַגֶּנֶת
בְּתוֹכִי.
מַצְמִידָה אֶת דָּמִי
לִזְרִימָה אֲרֻכָּה,
מְמֻשֶּׁכֶת (כְּמוֹ פְּרֶזֶנְט
פְּרוֹגְרֶסִיב)
מֻשְׁחָל נַחְשׁוֹל
כְּמוֹ נְחִיל דְּבוֹרִים
נֶעֱקֶצֶת,
סֻכַּרִיּוֹת מְשַׁיְּטוֹת
בָּאַגָּן.
מִמְרַח נְעִימוּת
שֶׁל שָׁפְכָה
בְּתוֹכִי.
נוֹשְׁמִים מֵאוֹתָן
הָרֵאוֹת,
מֵאוֹתָם כּוֹכָבִים
מֵאוֹתוֹ הָאֵינְסוֹף
שֶׁל הָעֹנֶג.
בְּעוֹדוֹ פּוֹתֵחַ
אֶת פִּיו לְדַבֵּר!
פּוֹלֵט דִּבְרֵי הֶבֶל
שְׁטוּת וְהִתְנַכְּלוּת
לְחַיַּי.
הַשָּׂטָן בַּעַל הַשְּׂפָתַיִם
הַמְּצֻיָּרוֹת!
