שיר:
כשכלו הקיצים / אידה צורית 


כְּשֶׁכָּלוּ הַקִּצִּים וְיָדַעְתִּי שֶׁאִישׁ וְאִישׁ לְעַצְמוֹ וְזֶה מָה שֶׁיֵּשׁ,

וְאֵיךְ צָרִיךְ לִחְיוֹת בְּלִי לִרְקֹעַ בָּרַגְלַיִם

וּלְהַקִּישׁ עַל כָּל צָרָה בָּעֵץ,

כְּשֶׁגּוּפִי הַחוֹרֵק נִפֵּץ אֶת הַשְׁלָיַת הַנְּעוּרִים־לָנֶצַח

וְהֵבַנְתִּי שֶׁהַלְקָאָה עַצְמִית הִיא מָבוֹי סָתוּם

שֶׁאֵין בּוֹ כִּפּוּרִים,

כְּשֶׁהַכֹּל הָיָה מֵאֲחוֹרַי וְהַהוֹוֶה סָגַר עָלַי וְסָגַר,

נִפְרַדְתִּי מֵעַצְמִי, מִדַּם הַנֶּפֶשׁ וְהַבָּשָׂר

וּמִכָּל שֶׁחָוִיתִי בֶּעָבָר, מִשֶּׁכְּבָר,

וְאַבָּא־אִמָּא הֶעֱלוּנִי אֶל הֹר הָהָר,

לְהַרְאוֹת לִי אֶת הָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת לִי

מֵעֵבֶר לנָּהָר