מאמר:

שדרות שלום / דויד לידר

(ערך – יואב איתמר)

במהלך חודש יולי השנה פורסם קול קורא של "הליקון שירה" לפרסום שירים שישרטטו ויציעו אופק של שלום במרחב הים התיכוני – בגיליון מיוחד שיצא לאור בנושא.  הקול הקורא החזיר אות כשש שנים לאחור - לשנת 2013. באותו זמן פרסמתי מאמר שכותרתו "ארכיטקטורת שלום" באתר "שווים" של התנועה הקיבוצית[1].

באותו מאמר הצעתי לקחת שכונות ברחבי הארץ – ולעטר הבניינים בפסיפסים ובהם שירי שלום ואמרות בנושא השלום.  כך כתבתי אז - "נהפוך כל בניין למעשה אומנות של שלום...".   

במבט לאחור, אני סבור שהרעיון המרכזי באותו מאמר סבל מכשל אוטופי. במילים אחרות, בעולם אוטופי אכן יהיה הדבר אפשרי, אך במציאות החיים כיום מימוש הרעיון[2] היה יכול ליצור ויכוחים עזים בין שכנים שהשקפתם שונה. והרי הוויכוח בנושא הוא מר.

בנוסף, יסוד של שילוט קבע- יש בו בעייתיות, שהרי זמנים משתנים ומאורעות השעה יכולים להתהפך ולהתהפך שוב[3].

אך שני אלמנטים מן המאמר נשארו במחשבתי והתעוררו שוב נוכח הקול הקורא.

א.      שרטוט האופק שהיה באותו מאמר לשירת שלום במרחב הציבורי על המשמעויות שיש בכך.

ב.      סעיף צדדי במאמר – שדיבר על אפשרות נוספת – יצירת שדרות של שירת שלום ברחבי הערים בארץ.

מתוך שני אלמנטים אלו אני מעוניין לשרטט כאן ולהציע אופק – לא בצורת שירה – אלא בצורת שרטוט רעיון למהלך הבא – מה נוכל לעשות עם אותם שירי שלום שיפורסמו לאור הקול הקורא, ושירים נוספים בנושא.

ברקע הדברים –  שירה ואומנות בכלל במרחב הציבורי הם בעלי אפקט רב.  אנו מכירים זאת עוד מהצגת הטרגדיות היווניות בפסטיבלים בימות קדם – ועד העלאת נושא השירה במרחב הציבורי על ידי המשורר המוערך אמיר אור בוועדה לבדיקת קידום השירה והמשוררים בישראל סביב השנים 2000-2001[4].

בהיבט נוסף, במיזם שברצוני להציע - שדרות שלום – יש באפשרותנו להשפיע על עיצוב  ארכיטקטורה ואדריכלות עירונית[5], אשר תשקפנה כמיהה ושאיפה לחזון של שלום.

                                                             1

הרעיון המרכזי – הקמת שדרות שירת שלום ברחבי הערים בישראל , נוסח פרויקט "שירה בעיר" הנערך בתל אביב מזה מספר שנים.  זאת סביב שני תאריכים בשנה:

1. יום השלום הבינלאומי החל ב 21/9 (וסביבו נערכת גם פעילות הארגון הבינלאומי "מאה אלף משוררים למען שינוי ושלום")
2. יום חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים החל ב 26/3

אני סבור שעל השדרות הללו לקום לפרק זמן של שבוע עד שלושה שבועות. ולא כמיצגי קבע[6].

אני סבור שהגוף שיערוך את הלקטורה והבחירה אילו שירים יתנוססו בשדרות הנ"ל – יצטרך לכלול גם אנשי ציבור המייצגים את כל מגוון הדעות בציבוריות הישראלית, ובנוסף בבחירת השירים – מן הראוי שהשיקולים יסובו לא רק סביב איכות השיר והתאמתו לנושא המדובר, אלא גם התאמתו למרחב הציבורי.

ניתן לשלב במיזם את כל איגודי השירה הקיימים בארץ, את קבוצות השירה השונות, בתי הספר לכתיבה, הקבוצות והחבורות השונות הפועלים בארץ.

אני סבור שניתן לשלב במיזם כזה, את תחרויות השירה השונות, ובעיקר את מפעל כתיבת השירה בבתי הספר.

אני סבור שניתן למעשה לערוך סביב המיזם – פסטיבלי שירה שלמים שיכללו סימפוזיונים ובעיקר הקראת שירת שלום[7].

בנוסף, אני סבור שניתן וצריך שמיזם זה יקבל אהדה וחשיפה תקשורתית אמיתית, שהרי בכל מקרה יוזכרו תאריכים אלו בכלי התקשרות – וכאן תהיה אפשרות למנף זאת אל סדר היום הציבורי.

בנוסף יש כאן ערכים מוספים של הסברה ישראלית, חינוך לתרבות, ואולי גם קידום תיירות.

יש כאן גם אלמנטים של קידום מעמד השירה. (הרלוונטיות של נושא השלום, יכולה לעודד ייסוד תחרויות שירה בנושא השלום ע"י ארגונים שונים – דבר שיכול לתת תנופה משמעותית לשירה ולמשוררים בישראל)

                                                                 2

ברצוני לסיים הדברים בשתי הערות:

א.      קיימים ברחבי העולם מוזיאונים לשלום ותערוכות המוקדשות לנושא השלום. גם בישראל הייתי עד לא מזמן לתערוכה בנושא שלום במרכז גבעת חביבה. התוספת ברעיון המוצג כאן – הוא ביסוד המרחב הציבורי , בגיוס אומנות השירה לתחום, ובגיוס החשיפה התקשורתית סביב תאריכים המציינים את הנושא.

מיזם כזה, תוך ארגון נכון, יכול לאפשר הזדמנות לליבון נושאים והעמקת הזיקה בין העמים, העלאת רעיונות לפרויקטים משותפים, צמצום החשדנות והגברת האמון בין בני האדם משתי צדי המתרס.  זו יכולה להיות הזדמנות, תוך קבלת איזו משמעת עצמית על ידינו, לחזור לממלכתיות, לדגש על היש והקיים, על הישגים קטנים ועל התקווה.  ודאי שקיים סיכון למפגן של מחלוקת, אך זה בידינו לנתב הדברים למקום אחר.

ב.      באחד ממאמריו דיבר הסופר עמוס עוז ז"ל על רעיון "הבקעה רגשית" בין העמים, כתהליך מקדים להתקדמות לעבר השלום המיוחל.

עמוס עוז היה נציג מובהק של השמאל הציוני, והרי יהיה זה אך טבעי שארגוני שמאל יוכלו להצטרף למיזמים אלו, ולקדם את סדר היום שלהם. כמובן זה לגיטימי.

אך לדעתי תהיה כאן מן ההחמצה, אם המיזם ינוכס אך ורק על ידי צד אחד.

בבסיס הרעיון – זהו מיזם אמנותי בעל אופי עממי, ובהחלט הייתי רוצה לקוות לראות גם השתתפות של צדדים אחרים בציבוריות הישראלית – ששאיפתם וכמיהתם דומה, אך השקפתם לגבי הדרך להגיע אל היעד שונה.

מספר שאלות יכולות לעלות לאור הדברים האמורים:

- האם רעיון של שדרות שלום ברחבי הארץ או לחילופין התמקדות המיזם בשדרה מרכזית אחת ?

- האם נכון שיוצגו השירים לשלושה שבועות או התמקדות בשבוע אחד או אף פחות מכך ?

- האם נכון שהמיזם יתמקד סביב 2 תאריכים בשנה או שעדיף להתמקד סביב תאריך אחד בלבד ?

לא ניתן להתעלם מכך שהמציאות במדינת ישראל טעונה, ויש לקחת בחשבון שיקולים רבים.

אני סבור שיש מקום להביא הדברים האמורים לדיון ציבורי, ובסופו של דבר הרעיונות צריכים לבוא לפתחם של אנשי המעשה ומקבלי ההחלטות בדרגים השונים.

לסיכום, חלק מהנושא הרחב - שלום במרחב הים תיכוני – הוא שלום בין השבטים השונים המרכיבים את החברה הישראלית[8].כאן לדעתי טמונה אחת האפשרויות גם לקבוצות שלא נמנות על הצד השמאלי של המפה הפוליטית – להצטרף למיזם.  יש כאן אפשרות להתקרבות בתוך העם פנימה, ומתוך שהנושא הרחב – מחבר אותנו כולנו בכמיהה אליו.                             הערה נוספת – יש מקום לדעתי לבחון האפשרות שהרעיון המרכזי המובע במאמר, יהיה מודל לנושאים בעלי הסכמה רחבה יותר דוגמת איכות הסביבה, חינוך ועוד.. 

                                                                                                         פרדס חנה

                                                                                                         יולי 2019

                                                                  3

הכותב הינו משורר ישראלי ומאמן שחמט,

פרסם שלושה ספרי שירה בין השנים 2011-2013, בהוצאת גוונים ועיתון 77.

שיריו פורסמו בכתבי עת ובעיתונות הכתובה והאלקטרונית.

לימים החליט לגנוז את אותם הספרים מסיבות שונות.

ספר שירה חדש שלו "שירי אהבה 2010-2018" נמצא בכתובים ועתיד לצאת לאור בהוצאת פיוטית