סיפור:
נחבא אל הכלים/ אהוד נוה
קראנו לו שחודה, כמו שם בבית היתומים בחאלב שבסוריה. קטן קומה היה שאול צנום ובעל מראית של צניעות. תמיד עם כיפה על ראשו ממלמל פסוקי תהילים, אותם ידע בעל פה.
כשהתהלך נהג לגרור ולשפשף את סוליות נעליו ברצפה, כמו מבשר היה לכולם את בואו. מכנסיו הגדולים מכפי מידתו מוחזקים היו בחגורה, גם היא ארוכה מן הנדרש מעל למותניו וקרוב לחזהו. כמעט ולא דיבר ולא שמעת אותו, זרים שפגשו בו היו בטוחים שהוא אילם.
עוד מנהג היה לשאול, אף פעם לא היה מישיר את מבטו אל האדם איתו יצר קשר, אולי מחמת הצניעות אולי בגלל שהתבייש. מפאת כבודו מעולם לא שאלתי.
אדם שקט היה ונחבא אל הכלים, כבן בית היה אצלנו, מאז שאבא ושאול למדו יחדיו בבית היתומים כשהיו עדיין ילדים צעירים בני חמש, נשארו הם חברים קרובים. אבי עליו השלום היה איש עסקים, שאול לא.
אך כמו מלאך היורד משמים היה נוכח בכל מקום בה נדרשה עזרה מכל סוג שהוא. בכל עת ובכל שעה מהנץ החמה ועד צאת הכוכבים וחוזר חלילה. בימי גשם קרים או לילות שלג קפואים, בימי שרב לוהטים בשמש קופחת, בימי שמחה ובימי אבל, בבתי הכנסת או בבית החוגגים ובכל אחד מעסקיו של אבי.
כמו כן נהג שחודה לשמור ולקיים את מצוות ביקור חולים ולעיתים אף שימש כשמרטף בעת הצורך. אז היה מתגלה פתאום שאול אחר. נוהג היה לספר סיפורים על ג'וחה והיה מתאים אותם לנסיבות. למרות שתמיד נהג הוא לספר לנו הזאטוטים סיפורים על ג'וחא, במראהו הזכיר לי דווקא את צ'ארלי צ'אפלין בשל תנועות גופו הצנום והקטן העוויות פניו והדרך בה גרר את נעליו על הרצפה.
לאט ובקול שקט דיבר ועיניו מופנות הצידה או מטה, או שמא אל נעליו הבלות.
מדי פעם היה שולח את ידו וצובט אותך משום מה, אולי הייתה זאת עבורו דרך להראות סחבקיות, מעין טפיחה על השכם.
ערירי היה הוא, מתגורר בגפו וללא חברה בחייו פרט למשפחה המורחבת שלנו. תמיד הסתפק במועט, לקיומו הצנוע היה מקבל עזרה מבני המשפחה ותמיד תמיד כדרכו. בתחילה היה מסרב. נדרשת להוסיף ולהתעקש עד שהסכים לקבל חלק מן המוצע לו אם בכלל.
במשך שנים רבות ניסו אבי ואחרים למצוא לשאול כלה ראויה, אך הוא בשלו, מהנהן בראשו כאומר חבל על זמנכם, זה לא בשבילי, אני נשאר לבד.
הגברים שבחבורה אף פעם לא לחצו עליו יותר מדי וגם לא הרבו בשאלות מדוע, מתי וכדומה, הנשים לעומת זאת בהיותן לבד, הקשו קושיות והעלו תאוריות משלהן אך לעולם לא מול שחודה, חלילה יגיעו הדברים לאוזניו.
זאת מציעה אולי הוא אוהב גברים דווקא, השניה כורכת את הסיבה בילדותו בבית היתומים בסוריה, טראומה מילדות הייתה אומרת. אחרת מסבירה שאין ברצונו לקחת על עצמו עול. את חייו הקדיש הוא לקהילה והתנזר מהבלי העולם הזה.
כשנפטר שאול מן העולם הוא לא נותר בודד, אלפי אנשים בהם נגע בימי חייו ליוו את האיש הצנוע והשקט בעל הנשמה הגדולה למנוחת עולמים.
אֵהוּד נָוֶה
© כָּל הַזְּכֻיּוֹת שְׁמוּרוֹת
