הפסקה המשמעותית ביותר בדבריו של ששון סומך, מבחינתי, גרמה לי להקיף אותה בעיפרון מצויה בספרו- ימים הזויים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008-
"מי שמגדיר עצמו יהודי-ערבי כדי לנגח אחרים, אך אינו דובר ערבית וכל חוויותיו הן ריחות של תבשילים, לא נחשב ככזה בעיני. אני אמנם לא מגדיר עצמי ציוני, אם משמעות הדבר היא שכל היהודים צריכים לבוא לכאן, אך אני פטריוט ישראלי".
שאלת הזהות שלנו כאן כחברה של מהגרים, טיב המעורבות של עדות שונות ושאלת הקיום באטמוספירה המזרח-תיכונית עם הקונפליקט בינינו לפלסטינים, שאלת הדומיננטיות האירופית ביצירתה של מדינת ישראל בעצם ההגות הענפה באירופה, שהובילה למיעוט דמותם של המזרחים שאיחרו לעלות לארץ- כל אלה נרקמים ביצירתו ובפעולותיו של ששון סומך.
להיות בן תרבות כל שהיא מחייב בקיאות בשפה, בעמודי התווך של התרבות- סופרים, משוררים, פילוסופים וכדומה. לכן תמיד חשבתי שהגיחוך הכי גדול הוא שהצאצאים להורים יוצאי ארצות האיסלם מתכוונים ברצינות שהם... מזרחים. העילגות חוגגת: לא שפה ערבית ולא מעורבות בנבכי המהות וההיעסטוריה של המזרח היא נחלת אותם מזרחים.
נותר רק העניין של הניגוח. נותרים איזכורי הקוסקוס והתמרים וקולות השמחה הנפלאים של החתונה. זה לא באמת כרטיס כניסה. ועל כך התריע פרופ' ששון.
נבכי התרבות המזרחית ומסתריה, על האיכותי ועל הפגום שבה, לא היו זרים לו, לחוקר הבכיר של נגיב מחפוז...
איך לא אזכיר מימד אישי שחורג מהאישי... כך כתב ששון סומך על ספר שירי הראשון-
מבין ספרי השירה הרבים שראו אור השנה אציין את ספר הביכורים של יוסי עוזר "סילן טהור". בתוך השפע ההולך וטופח של יצירה בנוסח עדות המזרח ומורשת המזרח נראים לי שיריו של יוסי עוזר אותנטיים במיוחד, ומשלבים היטב מסר אוניברסלי-אקזיסטנציאליסטי אקזיסטנציאלי עם מיגוון של סממנים "מורשתיים". אחת ממעלותיו של שירה זו הוא בכך שהמשורר הצעיר, בשונה מאחרים, אינו מתאמץ להיות נציג או דובר של הוויה חברתית או עדתית מסויימת
