מאמר:
מבועי אור השירה  אצל  יפה כהן קלופשטוק/ אושרית מינץ

 

ספרה של יפה כהן-קלופשטוק עוסק בעיקרו ברוחניות המשקפת את גישתה של המחברת לחיים. משיריה ניתן לראות שהיא בטוחה בהישארות הנפש ולכן אבדן יקיריה אינו מהווה עבורה מקור לעצב אלא להפך, לתקווה לעתיד. בשירה ברכת הדרך היא אומרת:

אט אט תצנחו – באוויר הרוטט

ובאי-שם

בחיק אדמה – תתכנסו.

נתונה ברכתי – לכם – קלילים.

מי יתן ותגיעו – לחיק אם רחומה.

היא צופה כך אל החיים הבאים של יקיריה. משום כך שירתה היא שירה אופטימית, וגם כאשר אהובה רחוק ממנה, והיא אינה מתכחשת לגעגוע, אבל געגועיה "כאבן יקרות יזהירו". וגם כשאהובה במרחק היא אומרת אמירה חיובית: "לבי ער/ואני אתך".

האופטימיות של יפה, אינה זו של מי שטומן ראשו בחול. עיניה פקוחות לכל קושי, אבל הקשיים מהווים עבורה אתגר שניתן לגבור עליו ולא סיבה לתלונה. ההזדקנות, אינה גוזלת את האהבה בין האוהבים, אלא רק משנה אותה.

בשיר אהבה אחרת היא אומרת:

זו לא אותה האהבה

היוקדת בצעירותה,

אהבת נעוריה ...

אהבה אחרת – עמוקה

מעריצה – אוהדת.

האדם הוא ישות נפרדת. ולמרות ה-"בדד", אין זו בדידות. באמצעות מטפורות מן הטבע מתארת המשוררת את אהבתה בשיר המיית נפש.

קשובה אהיה

להמיית נפשך

כחוף המאזין לרחשי גל.

גם את געגועיה לעבר, אל משפחתה וכור מחצבתה היא מביעה במילים המעידות על געגועים בנפש שלווה.

מבעד פמוטות השבת

טלית ותפילין

אמי ואבי

בתקוה אבקש

שאריות הבהובי חלום

במילים שדהו לכאורה

הן שידליקו אור שמי

ההופכין מסכת אורה האצלה ...

 

וגם.

 

צליל רועים כבר לא נשמע –

בין בתים מיללים תנים...

אך לעתים – עם נוסטלגיה

כמיהה – געגועים

באפי עוד עולים

ריחות פרדסים...

 

באמצעות צליל ותמונה המשוררת מתארת את צפת, עיר הולדתה:

גדילי קרח – בקצוי מרפסת תלוים

ושקט, שקט ורכות. ...

וזוג עיניים גדולות מביטות, תוהות,

מבעד לזגוגית פרחי כפור,

כוכבים שירדו מטה ממרום.

 

וגם חוש הריח משתתף בחגיגה:

ריח חמין – עולה בנחירים.

בסירים גדולים –

הביאו נשים – לתנור ...

רווי תבלינים – מנחם,

ריחני – משביע – מרדים.

 

המשוררת ערנית מאוד ליפי הטבע. שירה ים –לעת ליל הוא שיר הלל לבריאה.

תחרת – אדוה לבנה –

בין גלים – שוליהם רקומים

לפרוש ידים

לחבק כל...

ובא הרוח –

הפיץ – ופיזר

טיפות בשם –

על פני הים – כלו.

 

היא יכולה להסתכל לעולם ישר בעיניים כי היא מכירה את השלווה האמיתית:

הטו אזן לשלוה,

יש לה אורך גל אחר.

והחיים הם משחק שהאדם בוחר לשחק: "כלם חברים למשחק,/ לתעוזה לאומץ/ להגיע לפסגה./ פסגת השלוה.." כי ככול שהאדם קשוב לעצמו וקשוב לעולם, כך הוא נעשה מודע יותר – הוא עצמו. בשיר מחוה לרון המשוררת מתכתבת עם שירו של אלתרמן ומחליפה את ההתייחסות אל הארץ בהתייחסות למושא הערצתה, ל. רון האברד אשר אפשר לאדם להגיע אל החופש המוחלט ולהיות הוא עצמו:

כי סערתי אליך

אלמד דרכיך... אעריצך...

טוב – שאת לבנו

חכמתך לוכדת,

בעולם ברזל

אש – ואלימות.

עד יבוא החופש...

אל חיי הנצח, הפדות

הברוכים לעד...

שמחת החופש המוחלט.

 

אני היא השמש

אני היא הרוח

אני הברק – הסערה.

ברצוני אנשוב

ברצוני אנוח

אני המקור -...

אני המקור

לפשטות

לעצמה.

שפתה של יפה כהן-קלפשטוק רהוטה ומגוונת ומודעת לכל ניב וצליל ומקצב שבעברית השורשית שלה. בה היא מתארת את יפעת עולמה ואת האמונה העזה שלה ביכולתו של האדם לנצח.

 

 * יפה כהן קלופשטוק-משוררת. ספרה הראשון "מבועי אור" הופיע בהוצאת ארגמן מיטב. 

                                                                              .

 

 

logo בניית אתרים