סיפור:
כולם היו בטוחים שאני שוכבת אתו / זאב ליכטנזון 
כולם היו בטוחים שאני שוכבת אתו.
או בניסוח מדויק יותר, שהוא שוכב אתי.
זה היה לפני עידן "המי טו" או בניסוח מעודכן יותר "המי-טו-טו-טו-טו –טו.....".
אני בעד, אבל זה היה מזמן , וזה לא הסיפור שלי.
הוא היה גבר-גבר-גבר, בטופוגרפיה שלו ובביוגרפיה שלו, עשרים וארבע שבע.
שלוש מאות שישים וחמש.
אחד כזה, שאף פעם לא יודע להגיד לא לזין שלו.
כולם ידעו על הנכס הזה שלו, חלק מהמורשת המפוארת שלו. והוא ידע שכולם יודעים
,ובהחלט עשה הכול לחזק ולטפח את המיתוס הדוקומנטרי הזה. על יתר הביצועים שלו אסור
היה אפילו לנשום בקול רם..
צבא, בטחון, שו-שו קודקודי מאד , עטורי מאד, מצול"ש. סודי ביותר. לעיניך בלבד.
אמתי, אקסטרה פורטה. אין דברים כאלה. לא מהעולם הזה. ליגה בפני עצמה. אגדה.
רק תגדירו מה הכי-הכי-הכי והוא היה שם, היום שם, יהיה שם.
דוגמן-על של עצמו. מאה אחוז הוא, בלי תבלינים ותוספות.
איך אני יודעת? הנה אני מספרת. לא לכם. לעצמי. הנסיבות אישיות לגמרי. שלי.
כל זה היה נכון , אם היה נכון, כי לגמרי מתקבל על הדעת, משתבץ יפה בתסריט של חייו ,
עסיסי, מעורר קנאה ושיח. כל הפאזל יושב מעודכן ונכון.
הוא מבוגר ממני בעשרים וחמש שנה פלוס עודף נוסף של עשרים וחמשה סנטימטר בגובה.
ואני די גבוהה.
מספר שרודף אותי, העשרים וחמש הזה, כי גם הגעתי אליו בגיל עשרים וחמש.
אז ככה. השתחררתי מקבע מסווג ביותר ומיד חיכתה לי בנייד שיחה מהלשכה שלו.
הצעה להגיע לשיחת הכירות עם האגדה המהלכת הזו . ידעתי עליו מה שהסיווג שלי התיר.
הפרופיל שלי, הרקע שלי, הסיווג שלי, נשמעו כמו פרפקט מאצ" לתפקיד שיוצע לי.
הגעתי בזריזות. הקשבתי, הסכמתי, התקבלתי. הניירת סוכמה ביעילות ובזריזות האופיינית
למקום העבודה החדש שלי. על אזרחי.
וכעובדה רלוונטית אני מציינת גם, שנחשבתי ילדה. נערה, בחורה, אישה ,יפה עד מושכת.
מאד. בגיל הזה לא צריך לעשות הרבה כדי לזכות בתואר הזה. נותנים לגנים לעשות את כל
העבודה וזורמים עם זה. ידעתי, אבל לא התאמצתי, השתמשתי אבל לא הפרזתי.
תודה לדורות המייסדים שלי ,שהגיעו מאי שם בערבות סיביר וערבבו את עצמם עם תוצרת
הברבר הצפון אפריקני, התערבלו בכמה פוגרומים, שלא השאירו אילן יוחסין מסודר והקיאו
אותי בהצלחה. אני אוהבת קוקטיילים. יוצאים דברים טובים. מעניינים.
האמת המוחלטת היא, שלא שכבתי אתו והוא לא שכב אתי, אף לא פעם אחת.
והייתי אתו ולצדו אינסוף ימים ולילות , בארץ ובכול מיני חו"לים.
הייתי יעילה מאד, רצינית-רצח, קלושת הומור ,מוכשרת-אלופה. התאמה של תפירה עילית
לתפקיד. אלא שהתפקיד שלי יצא מהר מאד מגבולות התקשי"ר ,באופן שמעט מאד אנשים
הבינו. וזה בדיוק מה שהוא רצה. מילא גבר, אבל חכם-חכם.
אשתו, הבינה.
שמשתי מעין הוכחה ניצחת , שהוא גם איש משפחה למופת, עם אישה וותיקה,
שני בנים וכלב, מאוחסנים בוילה נאה במושב קרוב. הילדים משוגרים למקומות הכי טובים
שקשרים יכולים לסדר. לאשתו קריירה אקדמית מוצלחת ובחוכמתה מתייחסת לכול משוגותיו
המגדריות כ"תנאים סוציאליים במקום עבודה" , כפי שנהגה לסכם.
וגם במקום הבת שהייתה להם במשך עשרים שנים טובות. עד ש...
היא הבינה, האחרים לא .
הוא כמו אבטיח – אמרה לי .בשיחת קפה, שקיימנו כתוצר של פגישה מפתיעה במרכז קניות
בעיר זרה וזה אחרי שנים שכבר פרשתי. תמיד נחשבתי כידידת המשפחה, שלה ושל ילדיה.
אבטיח. גדול, שלם ויפה מבחוץ, אדום לוהב ומתוק מבפנים. אחרי שיורקים את הגרעינים
השחורים ,טעים מאד. ויש להגיש קר. חם זה רק בשביל הגרעינים.
התנאים הסוציאליים של העבודה שלו הם הגרעינים השחורים, הבלונדינים, או מה שתרצי.
אף פעם לא התכוונתי להנדס אותו גנטית שיהיה אדום בלי גרעינים.
הוא גבר יצרי,חזק וחכם. הכול מאד. אני, מלכתחילה, נמשכתי רק לראש שלו.
יש לי עולם מלא שפיתחתי לצדו. לא אתו. הוא בשלו ואני בשלי ומה שביחד ביחד. המתכון
הבשל ביותר לזוגיות מאריכת חיים. לא שאני ממליצה.
גם את כזאת, כך הבנתי. וגם הוא הבין. ידעתי היטב בשביל מה הוא צריך את החלק השפוי
שלך. שנים רבות אני הייתי החלק הזה שלו ובשבילו, בבית, במטבח, אבל ככל שטיפס
בקריירה שלו, לא יכולתי להיות שם בשבילו. אני לא יכולה, כמובן, לשבת בישיבות שלו,
להתלוות לנסיעות ולמבצעים שלו. בשביל זה בחר בך, ותראי כמה נכון בחר.
הפורנוגרפיה שעטפה אותך, הייתה ייזומה ומטופחת על ידו. תמיד ידעתי מה אגדת אצבע
ומה בטון יצוק. והוא ידע שידעתי. לכן, סמך עליך כל כך. בראש שקט ובנפש חפצה.
הוא יושב בראש שולחן ישיבות גדול ועבה. אני תמיד לימינו. [ האוזן השמאלית שלו דפוקה]
נושאי בטחון, צבא ושו-שו הם עולם של גברים. אין אפליה מתקנת.
כל הנוכחים בחדר גברים. בתשעים וחמישה אחוז מהמקרים.
אני היחידה מהמגדר הנגדי..
לא היה אמצעי טוב ממני לרכז את כל משאבי תשומת הלב של המשתתפים בנוכחותי
המלוטשת והבולטת. תמיד מוקפדת ומעודכנת אופנה.
לוטשים עיניים בהסוואה של מבטים אקראיים לכאורה, מבצעים פנטומימה בלתי נשלטת של
הבעות פנים מפנטזות ומתאמצות להסתתר. וגם לא מתביישים להחטיף מבט שמחפש פיסת
ברך חשופה [רק שוב נפל לו העט,] או את מעלה הציץ המציץ מכפתור שנשכח בתום לב
מכוון [ מוכרח לקום ולהתמתח לרגע. הגב, אתם יודעים]
הכול מתוכנן ומסוגנן על ידי הבמאי החכם הזה. לא פלא שהוא המי שהוא.
כשהגברים המובילים האלה נתקעים בחנייה עלי, הוא מעביר כל החלטה בכול דיון.
אם מישהו רק התחיל לטעון אחרת, סימן לי על הבלוק הצהוב שלצד הלפטופ שלי, סמיילי
קטן. ואני התרוממתי במלוא תפארתי, בשנוי תנוחה דרמטי על הכיסא [ גם אצלי הגב, אתם
יודעים ואפילו טוענים ,כי זה בגלל המשקל של השדיים המוצקים והדשנים שלי.]
ובזה נגמר הניסיון לטעון אחרת. הכול מקרי וספונטני. הבלבול הקטנטן מספיק כדי לפרק מן
היסוד את התחלת הטיעון הסותר.
המגדר הזה באמת לא יודע להגיד לא לשאריות ההורמונים ,שעוד נשארו להם בגיל שכבר
העביר אותם את היובל. עוד יכולים. בטח שיכולים , אבל זה כבר לא זה. יותר זיכרונות,
פנטזיה וקנאה. הפעילות בסביבה צעירה מהם בהרבה ,מקשה מאד על ההסתגלות
הכרונולוגית.[ הוא יודע את זה ,גם על עצמו וכמובן על מושאי ההפעלה שלו. דברנו על זה]
הפה שלהם הרבה יותר גדול מהזין שלהם, ולא מפסיק להעיף בדיחות גסות ומחוספסות
גברית. בחדר הם מתאמצים לשמור על דממת אלחוט בתדר הזה. הוא הבוס הגדול ויש
גיברת בחדר.
הוא יודע ששתיקה היא הצעקה הגדולה ביותר. הם לא.
מאסטר השו-שו, החשאיות, הסודיות, הזיקיות ,ההתגנבות, הניווט בכל נבכי האיומים,
הפוליטיקות החוזקות והחולשות של המין האנושי, במדים, בעירום, בצווארון כחול או לבן.
אומן הגמישות המחשבתית ואנרגיית המעשה.
אדם הרי ניכר במה שהוא עושה, לא במה שהוא חושב. תראה לי מה עשית ואגיד לך מי
אתה. ובכול זאת אנחנו [לא כולנו] יושבים על יותר מחשבות ממעשים. טבעי. ומי שנתפס רק
כחושב, שומע ללא הרף, נו תעשה כבר משהו. עשרים אחוז מהאנרגיה שלנו נצרכת על ידי
המוח שתופס רק שני אחוז מהמבנה האנושי שלנו. ועדיין מעטות ההיתקלויות שלנו [ שלי,
לפחות] בעדויות בולטות של פעילות החלק הזה שמתחת לכובע. [לא חובשת, אבל הביטוי
מוצא חן בעיני. כל כך הרבה סוגים ומינים של גגות-ראש, כל כך מעט שימוש בעליית הגג]. .
החלק הזה [העילי] של היצירה הגופנית שלי, הוא-הוא שעניין אותו ,ושרוב האחרים לא קלטו.
בפועל, עד כמה שזה נראה מבחוץ שונה ומתעתע, הייתי אנליסטית. יועצת. זו הייתה הגדרת
התפקיד ומטרתה. כל המצגת הגופנית, חלון הראווה, היו רק בונוס, ערך מוסף, למי שהיטיב
כמוהו ,להבין ולהפעיל. ניצול מושכל מאד של שולי הדברים.
בכל פגישה, ישיבה, דיון [ שותפתי בהכול ], לא פתחתי את הפה.. דוגמנית מושלמת של
המגדר. אישה. [ עוזרת מנכ"ל, רק במין תואר מכובס לדעת רובם . תומכת לחימה ועורף..]
פתחתי רק את העיניים ואת הראש. הייתי הגלאי, הרדאר של כל הקורה בחדר.
עוד הוא עסוק בדבור, בשכנוע, בהצגה, אני בחנתי כל דובר ,שפת הגוף שלו, המילים שבחר
להביע, אופן הביטוי והשתיקה, מתי איבד ריכוז, למי הקשיב וממי התעלם.
יש והיה רוכן אל אוזני [ באינטימיות גלויה], כדי לשאול בלחישה מוסתרת שפתיים : מה
דעתך? ואני לחשתי בחזרה[ לאוזן ימין, התקינה] : קשקוש, רציני, יש בזה משהו, שים לב,
הוא מדקלם מישהו אחר. תתעקש. תדגיש שוב את הרעיון האחרון. תחזק אותו.
ואחרי הסיום, היה יושב רק אתי, לנתח מי אמר למי, למה וכמה, על מה ללחוץ ואיפה
לשחרר, מה הסיכון ומה הסיכוי.
הייתי המאצ' הכי מתאים להשחיז עליו את המחשבות שלו. ללא אג'נדה פוליטית פנימית או
חיצונית. לא שוחרת לתפוס את הכיסא שלו ולא צריכה להרשים אף אחד. לא שייכת לאף
קבוצה, התארגנות, וועד. עוף מוזר. בדקו את זה טוב-טוב לפני שהתקבלתי. עד צבע
התחתונים שלי הגיעו. לא היה לי מה להסתיר, כי כאן רק עבדתי, בעניין, בחשק ובשביעות
רצון. היה לי ברור מאד, שזו לא קריירה בשבילי. היו לי חלומות אחרים.
שכל נטו. איי קיו שמנפצת תקרות זכוכית. לא אתקע כאן.
הייתי כלב הבילוש, שמזהה מזוודות עם תחתית מילולית כפולה. הרחתי כל טריק ושטיק
שניסו לטפלל עליו. וכמובן, עזרתי לו לארוז מזוודות כאלה לשימושו. פרקתי כל מבנה
מחשבתי שלו, כדי שיבנה אותו מחדש.
מובן שנחשפתי למרתפים הכי עמוקים וסמויים של הביטחון. היה לי רק עניין מקצועי.
פיתחתי אוטיזם מכוון למשמעויות, להשלכות, לתיקולים.
מבצעית? לא. רק תפקידים קטנים של הסחות דעת באירועים חו"לים, שמחוץ לחדרי ישיבות.
תקציב הביגוד שלי היה הכי מופרע שיכול להיות. כל מה שמצאתי לנכון בהתאם למשימה.
מהבוטיקים ובתי הממכר היוקרתיים והמעודכנים ביותר. ביגוד, תכשיטים, בשמים. ברמה של
כוכבת סרטים מדהימה. וזה מפני שהרבה פעילות התבצעה ברמה הבזבזנית של אלה שיש
להם הכול.אלה המשפיעים, המחליטים, מפעילי צבא של שרתים, מתפללים אדוקים לאלוהי
העסקים והכסף. כדי להציג עצמי במלונות היוקרתיים ביותר שיש, במסעדות הכי מפונפנות,
בקוקטילים, פתיחות, מופעים וכאלה, לשם כך צוידתי בהכול. התפקיד שלי היה לבלוט מאד
ולמשוך את היעד המבצעי לקשקושים אלכוהוליים מתחנחנים ומלאי מאצ'ו הורמונלי
ומתרברב. בזמן הזה התפנו הכוחות לבצע את מה שעליהם לבצע. לא שאלתי אף פעם מה
הם עושים בדיוק, למרות שבעצם ידעתי בדיוק ,משיחות ההכנה שקיימנו מעת לעת .[ זה לא
היה בהגדרות התפקיד שלי, אבל לא סירבתי להציג ,כדי לשכלל מיומנויות חברתיות .]
חדרי מיטות וחפוזים לא היו המחלקה שלי. תמיד הגיע בעלי, המפיק, נסיך צרפתי ומגוון
ג'נטלמנים כאלה, שהתייצבו לחלצני באדיבות, כשסימנתי להם.
בנדיבותו, נשאר אצלי כל הציוד הזה גם כשפרשתי. היה שימושי ביותר במסלול
הבא שלי.
או זרוקה ומתפקרת, בג'ינס מהוה ובחולצת בטן ,שבקושי השתלטה על שפע השדיים שלי,
כשצריך לפתות סטודנט אקטיבי מידי, אל בר מרוחק וחשוך.
וחרדית צמרת, עם פאה ומכופתרת עד קצות ציפורני, או נסיכה הודית, נצר בריטי קולוניאלי,
דוגמנית על ותחת מבורדו, יזמית הייטק ,ברונית אקזיטים, יורשת אמפריית פלדה, חברת
סנאט, סתם דיילת אויר, יצרנית אופנה. מעצבת, אמנית ומי זוכר מה עוד.
מגוון משעשע של תפקידים נטולי אופי ועמוסי קלישאות אפקטיביות. אפילו לא הייתי צריכה
לשחק [לא יודעת] או לפתח טקסטים. תקשורת חזותית בלבד. בדיוק ההיפוך המוחלט של
תפקידי המקורי והמרתק. ולמה השתתפתי בסרטים האלה? כי כשהיינו במפגש יזום עם
בכירי הכול מיני ,נעתרתי ברצון לצד הקליל עד מבדח של הפעלולים האלה. [ הומור אין לי,
אבל יודעת שכך יש לתאר את הסצנות האלה. וכך אני גם מקדמת את כישורי
המניפולטיביות הבינאישית שלי. שימושי מאד במלאכת החיים העסקית.]
עכשיו אני בבית. חזרתי מההלוויה שלו.
כמובן, שמעתי לחשושים. גם לפה הוא מגיע עם נערת הליווי שלו. [מצחיק מאד. אידיוטים]
כשמישהו פורש סופית, מגיעה לעבודה מחלקת הנהלת החשבונות שלנו. מאזנים, זכות
וחובה, חובות פתוחים, השקעות אבודות. כל החלקים הפחות מוצלחים בביוגרפיה.
חמש עשרה שנה כבר לא ראיתי אותו. הייתי אתו רק חמש שנים דחוסות ומלאות מקיר לקיר.
הרגשה של עשרים וחמש שנים שמנות.[עשרים וחמש, זוכרים?].שווה כל רגע.
למדתי כמה קרוב אפשר להגיע עם גבר בלי חילופי נוזלים, רק ביחסי איי קיו אינטימיים.
הבנתי קצת את מה ששמעתי על אחוות לוחמים בצוות. עובדה. אפשר גם בין-מגדרי.
פרשתי מרצוני. מיציתי, כשדי אז די. לא היו לי שאיפות במסלול הזה.
עכשיו כבר מאוחר בערב או מוקדם בלילה. השמש כבר התעייפה מאתנו להיום. נתראה
מחר. בעלי לא התעייף עדיין והוא עוד מושך בקליניקה המצליחה שלו עד אחרון הלקוחות.
[ קרדיולוג].
בעלי רופא. הכרנו כשהיה לפני התמחות. אחרי פוסט של שלוש שנים בארה"ב חזרנו. אני
כבר מההתחלה ,הייתי בעסקים .היו לי כל הקשרים הנכונים והנחוצים בארץ ומחוצה לה. על
כל הגלובוס. הכרתי את עולם העסקים טוב יותר ממנכ"לים, דירקטורים, בעלי מניות. ידעתי
כל מה שאפשר לדעת על האנשים, המתחרים, האינטרסים, התנועות הכספיות. הכול.
חייתי בארגון יודע כל. צמחתי משם שוב אל עולם של גברים, שהפעם היו עסוקים אך ורק
בקידום של עצמם. בכסף. בעוד כסף. בשליטה. בעוד שליטה. בהשפעה. בעוד השפעה.
בכל פגישה אתם, מו"מ, דיון, מיקוח הצעה, הכרתי את הטיפוס טוב יותר מכל אחד אחר
בזירה. אני לא צמחתי מהכסף, צמחתי מאנשים, יוזמות, העזה, יצירתיות, אומץ. במינונים
שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. הצטיינתי בהמרה ובהעתקה של כל אלה אל עולם
העסקים הגברי.
ידעתי למי יש פילגש וכמה, מה עושים הילדים שלו, איך מתנהגת אשתו, מה האינטרסים של
השותפים והעובדים שלו. מה העדפות התרבותיות והמיניות שלו, איך הוא מתנהג בעסקים
והיכן מסתתרים הכספים שלו בעולם. למי הוא שולח מיילים, עם מי נפגש ולמה.
מיידע פנימי שבפנימי.
אתם מבינים, שההצלחה שלי הייתה פנומנלית. כל השקעה בינגו, כל קנייה ומכירה במחיר
הטוב ביותר, כל מיזם, כל הכול. ייחסו את זה לאיכויות האינטלקטואליות שלי ,וכמובן ידעו ,
על מקצת מהקשרים שלי. ,תמיד היה לי למי להרים טלפון, את מי לפגוש ואת מי להפעיל.
והוא תמיד היה שם בשבילי. נדמה לי שאפילו התגאה בהישגים שלי. פירגן בגדול. סנדק
כבוד לבכור שלי, ערב למשכנתא הראשונה, זרז לוויזות האמריקניות שלנו. ידיד אמת.
אותו ,הצד הזה של הקיום לא עניין בכלל. אותי ,עניין מאד והתאים ליכולות המופלגות שלי
ולעמדה המגדרית והעקרונית שלי. זכרתי שהראשונה לנגוס מעץ הדעת הייתה האישה
וההוא רק נגרר אחריה. וכמובן, לא רציתי להמשיך את מסלול ילדותי בבית הדחוק והצנוע
[אהבה חילקו לי בשפע. לא ידעתי מחסור וגם לא הייתי רגישה כל כך לניואנסים מעמדיים
וחברתיים].
ואפרופו ההיסטוריה שלי אתו. גירסאות מעודכנות המשיכו ללוות אותי לאורך כל עסקיי.
כמה גבוה אפשר לקפוץ בשכיבה. שוחד מיני, זה גם שוחד. סתם זונה שמצליח לה בפוקוס.
יש לה יותר מאוליגרך אחד ברקע. ואתם יכולים להוסיף לרשימה מה שבא לכם.
גדלתי בסביבה אכולת קנאה כזו, כשעבדתי אתו, זה עשה רק טוב. גם עכשיו ידעתי לנצל
את כל האגדות לטובתי המוחלטת.
התעצבנתי? בטח שהתעצבנתי, בעקר כשזה הגיע ממקור שהצליח להפתיע אותי, שתפס
אותי לא מוכנה. אני לא איזו סופרוומן מהקומיקס והסרטים..
בכיתי? שמחתי? התדכאתי? התאשרתי? אלא מה אתם חושבים? שהגעתי אליכם
מהקומיקס, מסדרת טלוויזיה, מהנטפליקס? תשכחו מזה.
פה אני מספרת רק על אחת התקופות המרתקות והמשמעותיות בביוגרפיה שלי. על אדם
מיוחד ויוצא דופן, שזכיתי, כן זכיתי, להיות ולעבוד אתו. הוא מת. גם אני אמות. ובבינתיים
שמור לו מקום של כבוד בבית הקברות של ההיסטוריה שלי. ברור לי שאגיע לקבר שלו אצלי
,לא רק ביום השנה וכאלה .לא מרגשנות יתר [ שאין לי], אלא בהערכה ובכבוד .בעלי יודע
מזה, הילד שלי יודע, הורי הזקנים יודעים, אשתו וילדיו יודעים. וכמובן ,כמובן אני יודעת .
הוא זכייה לדורות.
