א.
יסוד בולט בשירת הרצל ובלפור חקק, היא ההינזרות משפת הרחוב. השניים אינם מתנזרים מ"שפת רחוב" סתם, כביטוי לינגוויסטי-סוציולוגי מופשט, שבּו בלשנים ואנשי ספרות עושים שימוש בחקר הלשון והשירה במאמריהם הספרותיים. כתיבה ספרותית לדידם, משמעה התנתקות מהשפה הדבוּרה במיליה הסוציולוגי שבו הם חיים ובסביבת מגוריהם. היפרדות מאותו בליל של לשונות מהגרים, המשקף הן דמוגרפית, הן סוציולוגית והן לשונית את החברה הישראלית של שנות החמישים והשישים.
כמי שהתחנכו ולמדו במוסדות סוציאליזציה ישראליים מכאן וגדלו בבית לא ילידי, בו דבורה שפה זרה מכאן , השניים נדרשו למתוח קו עבה, מובהק, בולט בצבעו ומהבהב כנורה בחשכה במידת הצורך, בין שני מקוואות לשון אלה. לשון שירתם ניצבת מול שפת הבית והשכונה, שפת הסבים והסבתות, שפת האם והאב, אותם עולים מעיראק אשר ככל מהגר על פני הגלובוס, הנוטש את ארץ הולדתו באמצע חייו, לא בנקל "מחליף דיסקט" לשוני. אותן דמויות אהובות עליהן – ועליהן הרצל ובלפור מרבים לשורר בשיריהם - לא דיברו עברית-ישראלית בנקל, וככל עולֶה עד יומם האחרון נותרה בפיהם הלשון העברית לשון זרה. הורי השניים והוריהם הוסיפו לדבר ערבית בבית ומחוץ לבית. לעתים קרובות ההורים של אותו דור שני, דיברו עברית בסיסית, כזו המאפשרת אך ניהול שיחה עם בעל המכולת, עם הקופאית בסופר-מרקט, נהג אגד, הירקן בשוק, או האחות בקופת חולים.
בלפור והרצל כרבים מבני דורם גדלו בחלל דו לשוני, ובבליל "רב לשוני" ברחוב ובשכונה, בחללו של סלנג, שתיפקד כמרכיב זהות של קבוצות שונות בחברה, חיילים, קבוצות דתיות, קבוצות מגדריות, מתחמים לשוניים בשכונות מונוגמיות מבחינת ארץ המוצא של תושביהן וכד', לצד העברית הרשמית, הנישאת על ידי קרייני החדשות ברדיו, זו הדבוּרה בפי ילידי היישוב הספרדי הוותיק, בני המושבות, הערים הוותיקות וההתיישבות העובדת, צאצאי העלייה הראשונה עד החמישית, אשר ייצגו את מוסדותיה הרשמיים של מדינת ישראל .
זו הסיבה להבנתי, ששירתם יונקת מתחומה של העברית "הנקייה" הלימודית, הקנונית, המקראית והמשנאית. לכל אלה יש להוסיף את העברית של שירת ימי הביניים ושירת הפיוט שחוברה מאז , שהעניקה שירוֹת רבות לתפילה היהודית. החריש העמוק והממושך בנערותם בתנ"ך הוביל אותם לזכייה בחידון התנ"ך העולמי לנוער (1965), אך לא פחות ובעיקר, להיכּרות מקיפה עם לשון כ"ד ספריו. זו הסיבה להבנתי, ששירת השניים מטפסת למשלב גבוה בלשון העברית, זאת, כדי להתבּדל מהלשון הדבוּרה סביבם, שבּה בּליל של שברי ורסיסי טורקית, יוונית, כורדית, ספניולית, בוכרית, מוגרבית וערבית עיראקית ועוד. שירתם ניכרת בדייקנות מילולית בביטוי החוויה והסיטואציה ובתיאור הדמויות.
היסוד הֶעָבָרִי בלשון בלפור למשל, ניכר בדוגמה הבאה, בריבוי ו' החיבור בראש מילה, צורת לשון שאינה רווחת ומקובלת בעברית בת ימינו.
"וְאָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו
וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.
וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו"
לשון שירתם רחוקה מאותה יובשנות כמו-מדעית של קבוצת "לקראת", מלשון אירונית, אקזיסטנציאליסטית, רזה, שלדית, הסוגדת לשירת המערב, כלשון שירתם של נתן זך או דוד אבידן. מבחינה תימטית, שירתם אינה שבויה בהווה ואינה עוסקת בהווה באופן בלעדי כתפיסתו האידאית של גבריאל מוקד בכתב העת "עכשיו", בניגוד למגמה הדומיננטית סביבם, השניים מרשים לעצמם לפנות אל העבר ולהשתכשך בו.
בשירתם ניכר ממד נוסף - והוא הפנִייה אל המזרח. אם נתן זך וקבוצת "לקראת" בכללה, פונָה אל שירת המערב (תוך התמקדות במשוררי גרמניה, צרפת, אנגליה וארה"ב) אזי האחים חקק פונים גם אל המזרח. כך הם כותבים: "גם אנחנו הגענו בילדותנו אל התרבות הישראלית, אל היכל השירה העברית, עם מזוודות התום של המזרח. אך בתוך כור ההיתוך של שנות החמישים למדנו שההגמוניה מתקשה לקבל את המזוודה שלנו למסוע המזוודות הנעות על ציר הזהות של הנרטיב הלאומי הציוני. מכונני הנרטיב ניתבו את החלוקה ל"מרכז" ו"שוליים" לא רק במובנים גאוגרפיים אלא גם בתרבות, בפסיקה הדתית, במוזיקה ובכל שאר התחומים." מחלוקת נוספת בין שתי הגישות, מהדהדת בין "שלילת הגולה" כהצדקה להתמקדות בַּמקומי בגישת "לקראת" – ולעומת זאת -קבּלת הגולָה כחלק אינטגרלי מהגדרתנו העצמית ומהגדרת זהותנו הכלל יהודית וישראלית - בגישת בלפור והרצל (ורבים נוספים).
הנפנוף בדגל הילידי, הצברי, המקומי, העכשווי והמערבי, על כל המשתמע מכך מבחינה ערכית, תימטית וצורנית, נעל דלת בפני ההיסטוריות של יהודי המרחב המוסלמי, שטרם סופרו עד אז. שלילת כל מה שאינו ישראלי-צברי, מקומי ועכשווי - מנקודת ראותו של הדור השני ליהודי המרחב המוסלמי, כהרצל ובלפור, נתפסה כסגירת דלת בפני הזיכרון ההיסטורי הפרטיקולרי של קהילותיהם בגולה ובפני אשכול התחושות והחוויות הפרטיקולרי שלהם ושל הוריהם מלקבל ביטוי בשיח ובתרבות הישראליים. הנהיה התרבותית אל המערב, מנעה מהם ומיוצרים אחרים בעלי פרופיל ביוגרפי אוריינטאלי כשלהם, אפשרות להשתתפות טבעית בזהות הישראלית ההולכת ומתגבשת כאן.
ב. באומרנו פנייה אל העבר, אין כוונתנו לרומנטיזציה של העבר או התרפקות על העבר, בחינת מבט נוסטלגי המבוסס על ערגה, יגון ובכי, או פנייה אל העבר מתוך רצון להפנות גב אל ההווה. פנייתם של האחים באה על רקע רצונם לתעד את תולדות משפחתם.
השניים פונים לעסוק בסוגיות היסטוריות, שנוגעות לעבָרם האוטוביוגרפי האישי, המשפחתי והקהילתי . באירועים יוצאי דופן בחומרתם, כמו הפּרעות והטבח ההמוני בבני קהילת בגדד בחג השבועות תש"א – הטבח שקיבל את השם 'הפרהוּד'. בלפור והרצל פונים אל עבָרם במגמה להאירו להם ולנו. הֶארת הֶעבר - יש לה השלכה ישירה על הבנת ההווה. גילוי העבר, אינו רק מעשה טכני של גילוי וחשיפת מידע וממצאים, כמו גילוי מטבע בחפירה ארכיאולוגית, אלא אמצעי להביט על ההווה בעיניים מורכבות וכפולות, בעיני העבר וההווה בו זמנית, ודרך לשינוי עצמי. התפיסה היא - כי הזיכרון האישי זה שאינו מתועד, זה האצור רק במוח, הוא מתעתע וחמקמק, אפילו יותר משאנו נוטים לחשוב. יתר על כן, גם הזיכרון הקיבוצי, שנדמה לנו, שהוא יציב ועל-זמני, מתעדכן בהתאם לצרכים החברתיים והתרבותיים המשתנים של הנושאים אותו בתודעתם. העבר יחדל מלהתקיים, אם לא יאורגן סביב סיפור ויסופּר. אירועים חשובים וטראומטיים רבים, כאלה שעליהם אנחנו אומרים לעצמנו - "אף פעם לא אשכח את זה", אם הם לא מסופרים, עם הזמן אף הם יִטשטשו, יתערפלו יֶחדלו להיזכר ויהיו לאַין. ברי, שבלי תיעוד בזמן אמת, סופם של אירועים היסטוריים להתעוות ולהישכח כּליל.
ההוגה הצרפתי מוריס האלבוואקס, התרכז בצד התיאורטי של הזיכרון הקיבוצי ולקח את רעיון "החיה החברתית" כמעט עד לגבול האפשרי. הוא טען, שאנחנו זוכרים כמעט אך ורק במסגרת חברתית־תרבותית – אנחנו זוכרים באמצעות שפה, שהיא תוצר של התפתחות חברתית־תרבותית אנושית. בלעדי הייצוג המילולי של המציאות, לא נוכל לספר לעצמנו או להפנים סיפור המסופר לנו בזיכרון. הזיכרון שלנו מכיל תפיסות ומשמעויות, שהן בעלות תוקף ואימות אך ורק בתוך מסגרת חברתית. לדבריו, התפיסה הדתית, שטוענת לנפש, שנבראה "שלֵמה" על ידי ישות עליונה מתמוטטת, ככל שאנחנו מבינים יותר את התפקיד, שממלאים הסביבה החברתית ומוסדות חברתיים בהתפתחות האדם ובחייו. ההתבוננות העצמית לא פועלת בחלל ריק, משום שהיא דורשת תבונה, הכרה, שפה ומשמעות. אלה יכולים לבוא רק במסגרת חברתית, וכך הזיכרון האישי הופך להיות תוצר של התרבות והחברה, ראי לאוצר המלים המדובר, ולדרך הבנתן על ידי המספר והמאזין. על פי תיאוריות מסוימות, אנחנו למדים לזכור וזוכרים טוב יותר, בעת שאנו מצרפים פרטי חוויה מסוימת לכדי סיפור אוטוביוגרפי, וכך "נספר את עצמנו" ונבנה את המרקם והרצף של תחושת האני.
בלפור והרצל שרים את הטרגדיה של משפחתם וקהילתם בין היֶתר, כדי לספרה לנו, אלה שלא חוו אותה, אלה שבאו, הם או הוריהם מפינות אחרות בכדור הארץ. המבע השירי הוא לא רק אמצעי "לספּר את העצמי" אלא גם אמצעי אינדיבידואלי, שונֶה וחד פעמי של היוצר לספּר את כולנו, את הקולקטיבי, הציבורי, לשקף ולהביע את הפרהֶסיה ורשות הרבים מנקודת ראותו, להשתתף בעיצוב הזיכרון הקולקטיבי ולהשתתף באופן פעיל במסירה הבין דורית של זיכרונות העבר, כך שיסופרו תולדות וסבלות היהודים כולם על כל תפוצותיהם. שני דודים של הרצל ובלפור, אחֵי האם נורי ואברהם חבשה נרצחו בפרעות של שנת 1941: זוועה זו וכאב זה מהווים מושׂא להנצחה בשירי השניים. אירועי הפרהוד החלו בבוקר 1 ביוני, ו' בסיון תש"א. באזור מערב בגדאד דאז, בסביבות גשר אל-ח'ר, הותקפה קבוצת יהודים, לאחר ששבה משלחת יהודים נכבדים מקבלת הפנים שנערכה לכבוד שובו של העוצר (הנסיך), עבד אל-אילה בארמון הפרחים. הפרעות ביהודי בגדד נערכו בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכחמישים אלף . הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות נהרגו כמה עשרות עד כמה מאות מוסלמים ולא-יהודים אחרים.
בשנת 1977, בהיות שני האחים המשוררים בגיל עשרים ותשע, יצא לאור ספרו של ההיסטוריון אברהם תוינה, שתיעד בשישה כרכים את קורות יהודי בבל: את כרך ו' בסדרה, שיצא לאור באותה שנה (1977) הקדיש לתיאור הפרעות ביהודי בגדד בשנת 1941. העיון בכרך זה, חשף בפניהם סוד שהוסתר בתוך המשפחה: שני האחים הבכורים של אמם, נורי ואברהם חבשה הי"ד, נרצחו בפרעות האימים האלה, בתחילת שנות העשרים לחייהם. בשבועות הלכו שני האחים, נורי ואברהם חבשה הי"ד, לבקר את סבם, (אבי אמם של הרצל ובלפור) חכם ציון חבשה זצ"ל, שהיה איש ידוע בבגדד, אב בית דין של הקהילה, וגם כיהן כנשיא אגודת "עוזרי דלים". בתום הביקור, יצאו השניים מביתו, דקות אחדות לפני פרוץ הפרעות בדרכם ברחוב. מול ההמון המוסלמי המשולהב, לא היה להם סיכוי. היגון והדיכאון עטפו את נפשות כל בני המשפחה. הגילוי של הטרגדיה של שני הדודים, ושל הקהילה היהודית בבגדד בכלל, במובן רחב ניתב את בלפור והרצל, לחקר תולדות יהודי בבל וסיפורה של משפחתם בגולה. העצמאות נכרכה בגולה בתודעתם ופעילותם הספרותית. שבע שנים נשאה האֵם את יגונה, עד שנולדו ילדיה התאומים בלפור והרצל.
ג. בשנת 1987 פרסמו השניים את יצירתם על פרעות תש"א. הרצל בספרו "תעודה נשכחת", ובלפור בספרו "ואז בקץ היוחסין" . ואין להתפלא, כי לתאומים הרצל ובלפור חקק, שהגיעו לארץ כעוללים בחיק אמם, יש רקע ביוגרפי דומה. שירי השניים צומחים מתוך אותן נסיבות משפחתיות. השניים גדלים בחברת אותן דמויות במשפחתם ובשכונת ילדותם, אותם שכנים ואותם מורים בבית הספר היסודי והתיכון ומתוך אותה היסטוריה משפחתית.
לאחר ההתוודעות לאתוס המשפחתי של הפרעות, שהועיד להם תפקיד של 'פיצוי משמים', כפי שזה מוגדר בספרו של אברהם תו'ינה, הם חשו מחויבות לכתוב על הפרעות: בלפור הקדיש בספרו "ואז בקץ היוחסין" מחזור שירים על הפרעות: "קבר אחים 1941". הרצל הקדיש בספרו "תעודה נשכחת" מחזור שירים: "כל עוד נפשם בי".
ב"תעודה נשכחת" ספרו השלישי של הרצל חקק, הוא פונה אל ההיסטוריה המשפחתית והקהילתית ומתמודד עם סיפור משפחתו בעירק ובירושלים. עד אותה שנה האחים בלפור והרצל, כתבו שירה לירית אישית אוטוביוגרפית. הספר "ואז בקץ היוחסין" של בלפור חקק- כולו שירי משפחה. הספר "תעודה נשכחת", מסמן מפנה, שבו הרצל פונה אל מקורותיו. הוא כותב גם על אבות משפחתו בבבל ועל פרעות ה-"פרהוד" שבהן נספו שני דודיו, אחיה הבכירים של אמם סעידה, ביוני 1941. שירו, "אמי מרתיחה סוכר בשקדים" מסמל היטב פניה זו אל ההיסטורי הרחק מחוץ ל"עכשיו".
אִמִּי מַרְתִּיחָה סֻכָּר בִּשְׁקֵדִים / הרצל חקק
רֵיחַ נָעִים שֶׁל מֵי וְרָדִים.
מַזָּלִי שֶׁאֲנִי מְחַכֶּה לְזִכְרוֹנוֹתַי בַּנֹּעַם
הַיָּחִיד בָּעוֹלָם הַתּוֹאֵם אוֹתָם. הִנֵּה הַשְּׁקֵדִים
הַכְּתוּשִׁים נִמְהָלִים בְּמֵי סֻכָּר רוֹתְחִים.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א
גַּם הֶחָכָם לֹא יָדַע לִמְצֹא בָּרוּחוֹת הֵיכָן אוֹתָם
הָרוּחַ נָשָׂא. וּשְׂפָתָיו יָצְקוּ:
לֹא תִּקְרְאִי לְבָנַיִךְ הַתְּאוֹמִים בִּשְׁמוֹת אַחַיִךְ הָאוֹבְדִים.
אוּלַי חַיִּים הֵם. אוּלַי בָּרְחוּ אֶל עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים.
אִמָּא מוֹסִיפָה מֵי וְרָדִים. מְעַט הֶל
מְפַזֶּרֶת. שׁוֹפֶכֶת סֻכַּר קָרוּשׁ בְּתוֹךְ. חוֹתֶכֶת
בִּשְׁנֵי אֲלַכְסוֹנִים.
כְּאִלּוּ דָּלְקוּ נֵרוֹת. כְּאִלּוּ יוֹם הַשָּׁנָה.
אִמָּא מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה.
אוֹהֶבֶת הָיְתָה, כָּךְ אָמְרָה, לְהַבִּיט
בְּשִׂפְתֵי תְּאוֹמֶיהָ הָרַכִּים. גּוֹנָם יָפֶה
כְּצַוְּארַי הַפְּרָחִים.
יֹבֶשׁ בְּגֵוָהּ: הַאִם רוּחַ אַחֶיהָ בָּאָה בְּבָנֶיהָ.
הַאִם שֻׁסְּעוּ צַוְּארֵיהֶם בְּמַאַכְלוֹת רוֹצְחִים.
יָדֶיהָ אֱמוּנוֹת עַל הַלּוּזִינָא.
מַרְתִּיחָה, מוֹרִידָה מִן הָאֵשׁ, שָׂמָה שְׁקֵדִים, מְעַרְבֶּבֶת, כּוֹתֶשֶׁת
לְחָיֶיהָ יְבֵשׁוֹת כְּאִלּוּ הִסְכִּינָה.
הַאִם הֶל דִּמְעוֹתֶיהָ נָמַס עִם הָאֵשׁ הַלּוֹחֶשֶׁת.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים נוֹלְדוּ
עֵינֵיהֶם סֻכָּר וּשְׁקֵדִים.
וּבָאֲוִיר הַעֲמָדַת פָּנִים לֹא נִשְׁכַּחַת.
מֵי וְרָדִים.
שיר זה מצייר תמונה ביתית המתרחשת בירושלים בשנות ילדותו. הרצל מתאר את תהליך הכנת ממתק העשוי בשקדים כתושים, מי סוכר מותך ומי וורדים, לפרטיו, ותוך כדי התיאור הטכני של הכנת הממתק הוא חודר ללבה הדואב של אמו ולזיכרונות הקשים שחוותה בנעוריה, ומיד בתחילת השורה הראשונה בבית השני, הוא מיידע את הקורא בפרטי הטרגדיה שלה, "שְׁנֵי אַחֶיהָ אָבְדוּ בְּפַרְעוֹת תַּשַׁ"א", כך הרצל כותב בבית השני על אמו. זו שורה בעלת ערך היסטורי, זו שורה שמעלה בפני הקורא תיכף את השאלה, מה הן פרעות תש"א? זו שורה המוליכה את הקורא, במידה ואינו יודע לתהות, לשאול, להתעניין, לגגל, ללכת לספריה או לאנציקלופדיה להשכיל ולהרחיב דעתו בסוגיה היסטורית זו. היסוד ההיסטורי בשיר מחבּר את המשורר וקוראיו לתולדות משפחתו ולתולדות קהילתו בבגדד. הגם שיש יסוד לירי ורגשי בשיר, בשלוש שורות הסיום של הבית: המבטאים תחושת ששון ושמחה, המיית לב וצפייה לאותו ממתק שהרצל ובלפור יקבלו רגעים אחדים לאחר התקררותו והתקשותו לרגל שמחת יום הולדתם. ההיסטורי והאקטואלי מכאן, אישי, רגשי, לירי וטכני מכאן.
אִמִּי מְכִינָה לוּזִינָא לְבָנָה
לַהֻלֶּדֶת הַיְּלָדִים.
שְׁנֵי תְּאוֹמִים אַחִים.
על יסוד התיעוד בכתיבה פואטית והשתתפות משוררים וסופרים בעיצוב וטיפוח חצרות הזיכרון הקולקטיבי, כותב הרצל בשיר: "וְכָל מַעֲשֵׂינוּ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים"
וְכָל מַעֲשֵׂינוּ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים. / הרצל חקק
הֵם נִכְתָּבִים כְּהַתְחָלָה שֶׁל יוֹם אָבִיב, שָׁקוּף
רֵיחוֹת מְתוּקִים, בְּצֵק עָלִים, שִׁירָה
יֶלֶד קָטָן קָסוּם בַּנֶּפֶש וּבַגּוּף
זֶה חַג אַהֲבָה, חַג מַתַּן תּוֹרָה.
אָבִיו יִצְחָק מְפַזֵּר מַמְתַּקִּים
מַרְבֶּה תּוֹרָה מַרְבֶּה חַיִּים, הַלּוֹמֵד מַחְכִּים.
שַׁלְהֶבֶת נוֹתְרָה מִן הַלַּילָה, בֹּקֶר שֶׁכֻּלּוֹ
צִמָּאוֹן. הַיּוֹם יֵלֵךְ עִם אָבִיו
לְבַקֵּר בְּקִבְרֵי הַקְּדוֹשִׁים.
יוֹם בַּלָּהוֹת, מִדְבָּר, מִדְבָּר קוֹפֵחַ, לֵילוֹת אֲרֻכִּים
שְׁנֵי אַחִים גְּדוֹלִים נוֹתְרוּ לְלֹא קֶבֶר
אָבִיו וְאִמּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד מֹשֶׁה בּוֹכִים וּמַחְשִׁים
בּוֹכִים מוּל שַׁלְהֶבֶת
וּשְׁנֵי מֵתִים קְדוֹשִׁים.
הָאַחִים שֶׁלְּךָ הָלְכוּ בְּחַג הַתּוֹרָה לִלְמֹד
וְנִסְרַק גּוּפָם וְקֻפְּדָה נִשְׁמָתָם
בְּחֶרֶב נָאצִית, מוּסְלְמִית, אַל יָאהוּד, אַל מוֹת,
הָאַחִים שֶׁלּוֹ, תּוֹרָתָם, הַכֹּל בְּדָם.
וְאָבִיו הִבִּיט בְּעֶשֶׁן הָשַּׁלְהֶבֶת, וְאִמּוֹ כָּחֲשָׁה,
שְׁנֵיהֶם לְאִטָּם כָּבִים
וְכָל הַמַּעֲשִׂים וְכָל הַשְּׁתִיקוֹת
בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים.
ד. חשיפה דומה לפרעות תש"א בבגדד, חווה בלפור באותו מועד ובאותן נסיבות. אותו תהליך ביוגרפי-פואטי-אידאי מקבל ביטוי בספרו "ואז בקץ היוחסין". בשיר "משא בבל" מסופר סיפור רצח הדודים, ומתואר סבלו של סבו, האב יצחק חבשה, אבי הבנים וסבל סבתו אם הנרצחים:
מַשָּׂא בָּבֶל / בלפור חקק
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא, הוּא אוֹמֵר.
שָׂא אֶת הַמַּשָּׂא הַזֶּה מַשָּׂא בָּבֶל.
וְיִהְיֶה הַמַּשָּׂא הַזֶּה, הוּא נוֹהֵר
מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת
מַשָּׂא עַל הַדָּם בַּנְּהָרוֹת.
סַבָּא פּוֹכֵר יָדָיו וּנְשִׁימָתוֹ קָשָׁה.
בְּחַג שָׁבוּעוֹת, הוּא בּוֹעֵר
בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא.
וְזוֹכֵר סָבִי כִּי בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת
(יוֹמַיִם טֶרֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת)
בָּאוּ לוֹ סִימָנִים קָשִׁים לָרָעוֹת.
נֵר הַבְדָּלָה הִדְלִיק, פְּתִיל כֻּתְנָה בְּגָבִיעַ
שֶׁל שֶׁמֶן. וְעָמַד הַנֵּר קָרוֹב לַקִּיר.
וְשָׁלַח לֶהָבָה לְהָאִיר.
וְנָתַן כֶּתֶם שָׁחֹר עַל הַקִּיר
עָנָן גָּדוֹל בָּרָקִיעַ.
וְאָמַר אָז סָבִי לְבָנָיו הָעֲתִידִים לֵיהָרֵג:
הַמַּבְדִּיל בֵּין אוֹר לְחֹשֶׁךְ
חַטֹּאתֵינוּ יַשְׁכִּיחַ.
בז' בְּסִיוָן יוֹם אִסְרוּ חַג
נֶאֱסַר הֶחָג בִּנְחֻשְׁתַּיִם.
בַּבֹּקֶר רָאָה סָבִי בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ
צִפֳּרִים שְׁתַּיִם
מֵתוֹת עַל גַּג הַבַּיִת.
יְשֵׁנִים הָיִינוּ עַל הַגַּג, הוּא אוֹמֵר
וְכָל הַלַּיְלָה דִּמִיתִי שֶׁאֲנִי שׁוֹמֵעַ
בַּחֲלוֹמִי זַעֲקוֹת צִפֳּרִים
כָּל הַלַּיְלָה כָּבוּ כָּל הַנֵּרוֹת הַמְּאִירִים
בִּשְׁנָתֵנוּ כָּבוּ מִפַּחַד הַזְּעָקוֹת.
בַּבֹּקֶר רָאָה סַבָּא
שֶׁהַדֶּקֶל בַּחֲצֵרוֹ נֶעֱקַר
כְּמוֹ נָפַל בִּסְעָרָה
גִּזְעוֹ גּוֹסֵס.
גַּם כָּבָה וְחָשַׁךְ נֵרוֹ שֶׁל מֵאִיר
בַּעַל הַנֵּס.
כְּתֹב בְּנִי, אוֹמֵר סַבָּא
כְּתֹב זֶה הַשִּׁיר.
כְּתֹב כִּי כָּבָה גַּם רַבִּי מֵאִיר.
כִּי נִתַּז הַיַּיִן אָז לוֹהֵט בְּעוֹרְקֵי הַגָּבִיעַ
כִּי כִּסָּה הַיַּיִן חֲשֵׁכָה כָּל הָרָקִיעַ.
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ
וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.
"מַשָּׂא דָּמִים עַל הַנְּהָרוֹת" במובלע נאמר לקורא הישראלי, כי הנרטיב של יהודי בבלי אינו נופל מכל נרטיב ביוגרפי אחר. היסוד האידאי, מכניס לשותפות הלאומית, אל השותפות של התקומה וההוויה הישראלית אל הנרטיב של שיבת ציון את עצמו, משפחתו, קהילתו וארץ גולת אבותיו.
"בְּחַג שָׁבוּעוֹת מַתָּן תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדוֹשָׁה
בִּשְׁנַת תִשָּׂ"א הָיָה הַמַּשָּׂא."
כמעט פתיח יובשני במאמר של היסטוריון על הפרהוד בבגדד בתש"א. ציון מועד היסטורי והעמדת המועד ביחס ללוח השנה העברי "בחג השבועות.." שירו זה של בלפור "משא בבל", מתאר את הטרגדיה הקהילתית והמשפחתית של יהודי עירק, של משפחת חבשה, מזווית אחרת: השיא בנוי כְּדו-שיח עִם האב השַכּול, סַבא יצחק, המסַפר על מות בניו. שיא היגון המשפחתי על מות שני בניו מובא בסיום השיר:
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם עָלֵינוּ
וַיֶחֱשַךְ טֶרֶם עֵת
וַיֶחֱשַךְ הַיּוֹם כְּעֵינֵי הַמֵּת.
בשיר "גלות" באותו קובץ , בלפור חקק שב לאותו נרטיב עֲבָרִי [היפוך של עתידי] אל מה שהיה, ומה שכבר התרחש בהֶקשר לסיפור משפחתו ותלאותיה לפני עלייתה ארצה ותיאור נפילתה הכלכלית, הסוציולוגית והרגשית בהגיעה לכאן. בלפור פונה אל סיפורו הביוגרפי של סבו מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק. בשיר יש פניה ביודעין דרך השירה והשפה למכלול אירועים שהיו, שכבר התרחשו, לא כאן ביישוב, אלא בניכר בבגדד ובהמשך בירושלים, לאחר קום המדינה בבוא העליות הגדולות מארצות האסלאם. יש דיבור מובהק הבוקע מאחורי קלעיו של השיר: גם לעליות הגדולות מארצות האסלאם, יש פנים אנושיות בדמותו של סבי המנהיג, שלבש בגדי כהונה בניכר.
בשיר זה מועצם הסב: הוא גם כהן, גם נביא וגם מלך. רק כך ניתן להבין את גודל הנפילה.
"...וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר
מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר.
עָלֹה עָלָה אֶל אוֹתָהּ אַדְמַת מוֹלֶדֶת
וְלֹא הָיְתָה
לוֹ עוֹד הַכֻּתֹּנֶת הַנֶחְמֶדֶת.
וְאָבְדָה לוֹ שְׂרָרָתוֹ
וְאָבַל נֹגַה פָּנָיו
וְנִשְׁחַת הַכֶּסֶף
וְנִשְׁחַט הַזָּהָב.
וּבַשְׁוָקִים רָכַל סָבִי מָכַר אֶת אוֹצְרוֹתָיו
בְּגָדִים בָּלִים, מַרְכֹּלֶת אַכְזָב
לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב.
סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב.
נוֹלַד בְּבִגְדֵי מֶשִׁי וְרִקְמָה, בִּגְדֵי חֲמוּדוֹת.
וְכַאֲשֶׁר גָּלָה אֶל אֶרֶץ
נִשְׁחֲתוּ בְּגָדָיו, נִשְׁחָת הוֹדוֹ..."
קו האתחול של סיפורו האוטוביוגרפי של בלפור מתחיל בשליש השלישי של המאה ה-19 בבגדד בלידת סבו מוֹרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק ומסתיים כאן בארץ בירושלים. זהו היסוד הֶעָבָרִי הראשון. היסוד השני, זו ההתכתבות מלאת הגאווה עם ספר בראשית: "וְעָלָה סָבִי כְּאַבְרָהָם מֵאוּר / מֵאוֹתָהּ אֶרֶץ עַל פִּי אוֹתוֹ דִבּוּר." בשורה זו נאמר לנו, דעו, העלייה הראשונה באמת של כולנו החלה מאוּר, על ידי אבי האומה אברהם ולכתו לארץ כנען בעקבות הציווי האלוקי "לך לךָ".
זיכרון הוא תפקוד קוגניטיבי יסודי בניהול העבר וביחסו של ההווה אל העבר. המסירה ההיסטורית בין הדורות, מעצבת את זהותנו כפרטים, וסיפורי המיתוס של הזיכרון הקיבוצי בונים ומעצבים את זהות החברה והתרבּות, לה אנו שייכים בכל נקודת זמן בחיינו.
בשירו זה מבכּה בלפור את סבלות סבו, את קשיי הסתגלותו ללשון העברית ואת הסירוס האנושי הכרוך בכך, נביא מכאן ונעזב, שאיש אינו חפץ בנבואתו מכאן, מלך מכאן - ועצוב מכאן: "לְשׁוֹנוֹ כְּבֵדָה, נָבִיא נֶעֱזָב./ סַבָּא שֶׁלִּי מֶלֶךְ עָצוּב."
דו-שיח רגשי דומה אנו מוצאים בשיר "שיר ערש לסבתא". מקובל שהסבתא מרדימה את נכדה בלכתו לישון, בשיר זה, הנכד הוא זה המנסה להרדים את סבתו, שאינה נרדמת מאז רצח שני בניה. " אֲהָה לָךְ סָבָתִי / כִּי יָשׁוּבוּ לָךְ / גְּדָיִים / שְׁחוּטִים // נוּמִי נוּמִי סַבְתָּא / נוּמִי נוּמִי נִים / גְּדַייִךְ הֻלְּכוּ לָעֲקֵדָה / לֹא יוֹסִיפוּ קוּם." בניגוד לייצוג הנלעג והקריקטורלי של אותם עולים מבוגרים מארצות האסלאם, ב"עולם השיח הישראלי" בעיתוניו, סרטיו וספרותו, כמה אהבה מתפייטת בשורות הללו לסבו ולסבתו בשני שירים אלה של בלפור חקק. מדובר במאבק לא רק לשוני, אלא גם מאבק נגד "ציירי הקריקטורות" בשיח הישראלי האקטואלי ומאבק פרונטלי נגד ההיסטוריוסופיה של הסיפור הלאומי, שלא כללה את תולדותיהם של סבו וסבתו לסיפור הלאומי.
בשני ספריהם אלה, בלפור והרצל מתעדים דמויות משפחתיות בולטות ואירועים משפחתיים טראומטיים ולפיכך מעצבים, בהכללה הייתי אומר, שהעיסוק של שני האחים ב"פרהוד" שהתרחש בבגדד בשנת תש"א הוא ניסיון מודע להעניק לסיפורם הקהילתי הפרטיקולרי מקום לגיטימי בזהות הישראלית.
דן אלבו, אוגוסט 2019 ירושלים.
