ביום שהלכה להיבדק חיכה לשובה. הביא עימו בקבוק וודקה ולגם כוסית. לאחרונה קנה לו הרגל ללגום כל ערב מבקבוק. זה הפתיע את סיגל וגם הדאיג אותה מעט. אך היא הבליגה. רק שאלה מה קרה, והוא אמר שזה מקל עליו, פותח אותו, וכאילו הוא נושם יותר טוב. כך אמר.
באותו ערב ישב לשולחן האוכל ומזג לעצמו מהמשקה השקוף. לפני שהחזיר את הבקבוק לארון המטבח מזג לעצמו בפעם השנייה. זה היה ערב ארוך עבורו. הוא בלע את המשקה וחש את תוכו מתחמם, הלך אל חדר השינה ושכב לנוח. הוא חש רגוע, וכשכבר החשיך, וכבר שאל עצמו היכן היא, שמע את צעדיה מבעד לדלת. סיגל פתחה את הדלת וראתה אותו שוכב במיטה ומביט בה.
"היי," אמר לה.
"חזרתי."
"איך היה אצל הרופאה?" מיד שאל.
"בסדר. מה יכול להיות? בדקה אותי וקמתי."
הוא הזדקף, תלה בה את עיניו וציפה. כאשר לא אמרה עוד דבר רטן: "נו, מה אמרה?"
"שהכול בסדר אצלי."
"מה זאת אומרת?" תמה.
היא היססה שניות אחדות עד שאמרה: "זאת אומרת שהכול בסדר אצלי."
"אז מה צריך לעשות?"
"הציעה לי להרים את הרגליים אחרי שאנחנו שוכבים, ולהישאר איזה רבע שעה במיטה. לא לקום."
הוא קם מן המיטה. היא הלכה למקרר ומזגה לעצמה מים קרים. שבה אליו, והוא הביט בה מהורהר.
"נראה," מלמל כאל עצמו. "אבל רגע, זה כל מה שהיא אמרה?"
"ככה אמרה. והציעה שגם אתה תיבדק."
"שאני?" תמה עוד.
"כן, ככה היא אמרה."
"מה, אני? יש לי רחם שאני צריך להיבדק?"
"זה לא רק הרחם," השיבה משתאה על דבריו, והוא כמעט צחק. "זה רק הרחם? בכל אופן ככה היא מציעה," אמרה אחר זאת בקול שקט ובחנה אותו.
גיחך ואמר, "רגע, שהיא תבדוק אותי? היא רוצה לבדוק אותי?"
"לא היא. רופא. תלך לרופא."
"מה יעשה לי רופא?"
"היא הציעה לעשות בדיקת זרע."
הוא נראה לה זחוח, והיא שאלה את עצמה כמה שתה.
"שתית וודקה. כמה שתית?"
"כמו כל יום. לא יותר. מותר לי."
"כן בוודאי. טוב," אמרה. לא הייתה על פניה שמחה. גם לא אות להתרצותה. רק אמרה עוד: "עכשיו אכין משהו לאכול." ופנתה משם.
הכינה חביתות, חתכה ירקות, הוסיפה זיתים לצלחת והביאה לשולחן. והוא ישב והתבונן בה, עוקב אחר מעשיה וחיוך מוזר על פניו. עדיין היה זחוח משהו. גם כשאכל נח חצי חיוך על פניו. חשה שהיה פגוע, שהסתיר בתוכו למען כבוד עצמו את חששו ואת מחשבותיו.
בטרם הלכו לישון רצה אותה. כמעט כל לילה רצה אותה. ולא ידעה לומר אם חשק בה או שמא טירוף אחז בו. היא התייגעה מכך ורמזה לו. לילה קודם אמרה לו כי אינה יכולה לשכב איתו כל לילה, כי זה מכאיב לה.
"מה," הוא אמר, "מה פירוש אני מכאיב לך? איך חור יכול לכאוב? את לא רוצה אותי? את לא רוצה את זה? את לא רוצה להיות הרה? מה באמת קורה, סיגל? את לא יכולה להרות ואת לא מספרת? מה, קניתי חתול בשק? רימיתם אותי? מישהו רימה אותי? את וההורים שלך? אני לא מאמין שזה קורה ככה."
היא הייתה המומה. עיניה דמעו. לא האמינה כי אלה הדברים שיצאו מפיו. נתנה דעתה שסגנונו נעשה תוקפני והאשימה בכך את לגימותיו מן הבקבוק. לא אמרה דבר. רק תהתה. מעולם לא דיבר כך אליה. ובלילה הזה הוא תבע ממנה לפשק את רגליה תחתיו.
"אסור לך לשתות," אמרה. "תראה מה זה עושה לך. אתה כבר מדבר שטויות."
"מה זה עושה לי?" הייתה עווית קלה על פניו.
"אתה מדבר אליי בגסות שלא הייתה לך. אתה צריך להתנצל לפניי גם בשביל הוריי."
"אולי נמאס לי, סיגל היקרה? אולי אני לא יודע מה להגיד? אולי אני לא יודע מה להגיד מחוץ לבית הזה?"
"מה יש מחוץ לבית הזה?"
"יש אנשים מחוץ לבית הזה. יש חברים שבגלל הנישואים שלנו התרחקתי מהם. ויש משפחה. כל העולם בחוץ."
"אתה מאשים אותי? למה? אנשים שואלים אותך מדוע אני עדיין לא הרה? אין לך מה לענות על זה? אישה צריכה להרות וללדת כשזרים רוצים?"
"אנחנו עוד מעט איזה שנתיים," רטן. "ואת..."
"מה אני? מה אני?"
"לא יודע. לא יודע מה לחשוב."
הוא הפיל ראשו על כריתו ונראה שוויתר על רצונו לשכב איתה. רגליה נותרו צמודות, והיא אמרה: "טוב, בוא נישן. מחר אולי נהיה יותר חכמים."
לא השיב לה. והיא לא הביטה לעברו שלא להיתקל בעיניו ובצורך לומר דברים, להסביר דברים. חששה. והשקט נמשך. הדברים הפוגעים שאמר ניקרו בה, ואחר כך שמעה את נחרתו הדקה. הטתה אליו את ראשה וראתה שנרדם. בירכה על כך ומשכה על גופה את הסדין. שכבה בעיניים פקוחות וחשבה. לא אהבה את מחשבותיה, והדמעות נקוו בעיניה. ניגבה את עיניה ושכבה על צידה, תוהה אם עדיין האיש שלה אוהב אותה. היא לא האשימה אותו בדבר, אך הייתה בה תהייה רבה. כעבור שעה באה אליה השינה. היא חשה כי בלילה ההוא החל עידן חדש. עידן חדש שבינה לבינו, והיא לא אהבה כלל לחשוב על כך.
