מאמר:
"של נעליך מעל רגליך"/ ד"ר ברכה קליין תאיר

שני מנהיגי ישראל, משה רבנו ויהושע בן-נון, נצטוו להסיר את נעליהם:

• שמות ג' ה': "ויאמר: 'אל תקרב הלום; של נעליך מעל רגליך -  כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש הוא".
• יהושע ה' טו': "ויאמר שר צבא ה' אל יהושע: ' של נעלך מעל רגלך -  כי המקום אשר אתה עומד עליו, קודש הוא".

משה נצטווה להוריד את שתי נעליו, כי יציאת-מצרים היתה מבצע ניסי לחלוטין, ללא כל כוח אנושי, ומשה היה רק שליח. ויהושע נצטווה להוריד רק נעל אחת, כי כיבוש ארץ-כנען היה מבצע ניסי רק בחלקו - יריחו נכבשה בנס, אך שאר הערים נכבשו בתחבולות אנושיות.

שתי המצוות נאמרו למנהיגי ישראל בנקודות-מפתח בתולדות ישראל:

• המצווה למשה נאמרה בהתגלות הראשונה של ה' אל משה – "הסנה הבוער", שבה לראשונה ציווה ה' את משה להוציא את בני-ישראל ממצרים.
• המצווה ליהושע נאמרה לפני כיבוש יריחו - העיר הראשונה שכבשו בני-ישראל בארץ כנען.

 להוריד את הנעליים בא להבהיר למנהיגים, שהמבצעים הגדולים שעומדים להתבצע בקרוב, לא יתבצעו בכוח המעשים האנושיים שלהם, אלא בכוח הניסים והנפלאות של ה'. מעין הכנעה מסוימת. כדי להבין מראות שאינם הגיוניים ולא מובנים כמו הסנה שאינו אוכל[1], יש להסיר נעליים/מנעולים, להתבונן עמוק פנימה ואז ההתבהרות מגיעה. כלומר, על מנת לראות את מציאות הרוח, כלי החומר שלנו חייב להיות מזוכך והוא יכול להזדכך רק אם נצליח להסיר את המנעולים הנועלים את ארכיבי העושר הפנימי.

המשפט: "המקום אשר אתה עומד עליו, [אדמת] קודש הוא", מתייחס גם למקום ההתגלות הנחשב לקדוש, וגם למקום הלא פיסי שאותו ממלאים המנהיגים בהיסטוריה, כלומר לתפקיד שלהם: התפקיד שלהם כשליחי ה' הוא קדוש. כיבוד מקום התגלות הנחשב לקדוש כמו בית מקדש, בית כנסת, ומקומות קדושים אחרים, הינה מצווה: "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'" (ויקרא יט, ל). כשאנו נמצאים בסביבה מקודשת, אין צורך להפריד בין האדם לאדמה, או בין האדם לשמיים. למעשה, מומלץ שאדם ילך שם חשוף.

מבחינתי, שני הסיפורים מציינים משהו גדול יותר מהנאמר עד כה. הם מספרים על סוג של גאולה:

• משה גאל את בני ישראל מעבדות במצרים.
• יהושע גאל את בני ישראל מנדודיו והכניסם לארץ המובטחת.

הגאולה לדעתי, מחייבת גם את הסרת הנעליים, ואני מוסיפה, וגם את הסרת הכיפה; הסרת החציצה, או פתיחת המנעולים המקבעים, על מנת שיוכל האדם לפתוח ערוצים גם אל השמיים כדי לקבל אנרגיות קוסמיות ולעשות אבולוציה אל עבר המדיום האוניברסלי, וגם אל האדמה כדי לקבל אנרגיות אהבה ולתת אמון בתהליך. יחד עם זאת, ניתן גם לומר שמבחינה רוחנית הנעלים כביכול מפרידות את גוף האדם ממגע ישיר עם הארציות. מונעות ממנו להילכד ברשת הארצית. האומנם?

הרגליים מייצגות את בסיסו של האדם (צ'אקרת השורש) והן נושאות את הגוף כולו. הרגליים קובעות את עוצמת הכלי, ואת עוצמת המסכים. כאשר האדם נטוע בבטחה וביציבות בתוך עולמו הפנימי, עמוד השדרה הנפשי שלו חזק ויציב - הוא בנוי על ערכים יציבים ומעשיים – חי בשלום עם סביבתו, הוא יאפשר לצמוח, להתחדש ולהשתנות מתוך השורש. כפות הרגליים אף מסמלות את הדרך בה נאחז האדם באדמה והעמדה שלו כלפי החיים. "מה קרה? קיבלת רגליים קרות?" "קפאו לך הרגליים?" "התקדמת יפה" "עשית צעד גדול", הם כולם ביטויים יום יומיים המאדירים את תפקיד הרגליים בנתיב ההתפתחות שלנו. בעזרת הרגליים האדם הולך לקראת השגת מטרותיו, כולל כיבושים; מעין סוג של שליטה. לכן, כל בחירה חייבת לרדת לרגליים לביצוע (מציאות מוחשית, ספרת מלכות). כי רק בעזרת הרגליים ניתן לגלות את הפוטנציאל הגדול שלנו, ללכת אל הבלתי צפוי, אל המעבר (כך הפך אברהם לעברי).

"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ...".

אבל, כאשר הרגליים הופכות להרגלים, ההרגלים מייצרים אנרגיה שלילית שהופכת את הכלי/הגוף לכברה, וכל אור שמנסה להיכנס, זולג החוצה דרך החורים. גוף שלא מקבל מספיק אור, מייצר מחלות, הישרדות, מצוקות.

כדי למשוך ולהטמיע יותר אור, עלינו להסיר את הנעליים = את המנעולים מעל ההרגלים. עלינו  ללכת מהאמונה - הרצון – המחשבה – המצפון הארציים, הדחוסים, החומריים, המוגבלים, שפועלים לקבל לעצמנו לתועלת אישית, אל האמונה - הרצון – המחשבה – המצפון לקבל על מנת להשפיע ולטפס אל הרוחני, אל ה"לפני ולפנים" – קודש הקודשים. כלומר, עלינו להתערטל מגופי החומר הדחוסים והאגואיסטים שלנו ולהתחבר מחדש עם שורש הנשמה, עם גרעין המהות שלנו אשר בקומה ה-100.

הסרת הנעליים אם כן הינה הסכמה לצאת "ממצרים", מהמיצרים בהם אנחנו תקועים עד כאב; להפסיק להיות משרתים של משרתים, עבדים לאגו שממרר לנו את החיים, אגואיסטים שפועלים לתועלת אישית, מתלוננים, מקטרים ומחכים "למשיח"...ולטפס אל הארץ המובטחת – קודש הקודשים שלנו אשר בקומה ה-100, הכוללות הרוחנית השלמה, קודקוד הפירמידה של יצור אנוש אמיתי.

גם הכיפה[2] בקצה העליון של הגוף (צ'אקרת הכתר) חייבת להיות מוסרת למען הגאולה. אם ברצוננו להתחבר עם השורש העליון שלנו, עלינו לפתוח את ערוץ הקליטה שלנו האחראי על קליטה של אנרגיות קוסמיות, על הידיעה שאינה יודעת, על הראייה העל-חושית. הסרת הכיסוי מעל הראש תאפשר לתודעה סוף סוף לפרוש כנפיים, לייבא אור אינסוף גבוה/אנרגיות קוסמיות,  לשכל לחולל תנועה מהירה יותר, לפתוח את צופני הארכיבים הפנימיים שלנו, לפענח את כתב הסתרים ולקלף את עלי הכותרת מעל גרעין המהות ולחשוף את יצור האנוש האמיתי שאנחנו.

אלא שלא די שרק אנחנו נעשה את העבודה, נסיר את המנעולים מעל ההרגלים והכיסויים מעל ערוץ הקליטה. כדי להאיץ תנועת התפתחות, גם קוסמוס הסיר מתווכים, הסיר קדושה, שבר את המנעולים מעל שערי האמת, פתח את השמיים והתחיל להמטיר עלינו, מבעד למנגנון ההשפעות, נקבוביות אנרגיה קוסמית – אנרגיות ביתא שהן אנרגיות של ידע החלל (הכל נמצא בהדדיות).

בעזרת ההמטרות העוצמתיות ובעזרת היחסים בהם אנחנו משתתפים, אנחנו מסוגלים לגלות את המפתחות למנעולים הנמצאים בתוך מהותנו העצמית. התשוקה להיות יותר - לדעת יותר - להשיג יותר מקודדת בתוכנו ודוחפת אותנו למסע של חיפוש אחר המפתחות הנעלמים. כי רק כאשר נצליח לפתוח ארכיבים, נוכל  לגלות פוטנציאל עוצמות חדשות, את היכולת הכול יכולה, רעיונות מלאי השראה, וודאות של סיבה – תוצאה, ידע האמת, חופש ואחדות.

מסמרים, ברגים, מנעולים הינם המחברים של מבנים אלופואטיים (מערכות מכאניות-פונקציונליות), לכן מערכות אלופואטיות זקוקות לשעות "מוסך" בטרם התפוררו לגמרי, בעוד שהחיבור של מרכיבים ויצירת מבנה במערכות אוטופואטיות (מערכות חיות שבוראות את עצמן מתוך עצמן), הוא אנרגטי – תודעתי ולכן, אלה הן מערכות שצומחות תמידית. מערכות אוטופואטיות עוסקות בהלחנה תמידית של החיים (act of composing) כדי להאיץ את הטיפוס אל עבר ממדים גבוהים יותר של פוטנציאל.

כדי שנצליח לצאת מפרדיגמת היותנו מערכות אלופואטיות: מכאניות – פונקציונליות, ולשבור תבניות של הרגל, שעבוד, התניה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות מהותיות כמו: מה אני (לא מי אני)?, מאין באתי? לשם מה? לאן פניי? מה יהפוך אותי לרלוונטי במציאות משתנה? מה יאפשר לי לדעת סיבה – תוצאה? מה יאפשר לי לקחת אחריות על מחשבותיי? מה יגרום לי להיות חופש? וכד'. לכן בעברית המילה ייסורים כמו קושי, מחלה, משבר היושבים על קיבעון, הם הזמנה להסיר את המנעולים מעל תבניות אמונה – רצון – מחשבה – מצפון שמפריעות, ולהתחיל לתדלק את תהליך הטיפוס שלנו באנרגיות עוצמתיות.

למה טיפוס? כי שער הגאולה נמצא בנקודת מוקד מאוד חשובה (שער קארנה בשפת "ספר הידע") שהיא  הנקודה האיזומורפית (הנקודה בה בודקים את ההתאמה בין הגוף שהשגנו בתהליכי האבולוציה שעשינו, לבין גוף המהות שלנו בכוללות הרוחנית. במילים אחרות, הנקודה בה בודקים את היכולת שלנו להשתוות ב"צורה"...גם לבורא). רק מי שהשיג גוף קריסטלי, שקוף, עוצמתי שמשתווה לגוף האור שלנו אשר בכוללות הרוחנית, מקבל את האישור לחצות את השער ולהתגלם כיצור אנוש אמיתי.

כאשר גוף החומר יתקלף מכול הקליפות וייפתח את כל המנעולים, הוא יהיה אחד עם גוף המהות שהנו גוף של אור. זה התפקיד של התודעה שלנו. היא זו שמשרטטת את קווי המתאר אחד לאחד של גוף המהות ואת הדרך שעל גוף החומר לעבור כדי להשתוות בצורה.

הבעיה היא שהתודעה אצל מרביתנו היא עדיין תודעת "חור מנעול". היא עדיין לא הביאה לידי ביטוי את היכולת שלה לשרטט את קווי המתאר והנפש הפגועה שלנו עוד לא למדה להשתמש בצבעים כדי לצבוע את קווי המתאר. לכן, נדרש מאיתנו להביא לקדמת הבמה את הכישרון האוטופואטי שלנו לברוא, לצייר, לשרטט, לצבוע מתוך תודעה אוניברסלית שאין לה גבולות.

כלומר, עלינו להתחיל לפעול כבורא, לא בורא יש מאין, אלא בורא שמגלה כל יום מחדש את הפוטנציאל הקיים בבריאה. "מֵאַיִן, יָבֹא עֶזְרִי" (שיר המעלות), לא בהכרח מהיכן, אלא מפוטנציאל האינסוף. "עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ".

הפוטנציאל הזה יורד כעת אלינו בעוצמות אדירות. רק אם נשכיל להכין את "הכלי" (הגוף) בכך שנפתח את כל השערים הנעולים (נשיל נעלינו מעל רגלינו...נסיר את הכיפה מעל ראשנו) ונאפשר לזרם האור להיכנס ולמלא אותנו,  נגיע לדרגה גבוהה של איזומורפיות עם האל, או עם המקור שלנו (קדושה).

מי ייתן שנגיע במהרה לתקופה שבה נוכל להשתחרר מכל הכבלים, הרגלים, התניות שנועלים את קיומנו, ונצליח לחוות את הקדושה העילאית במדיום החדש שניצור פה על הפלנטה.