באחד הימים נודע למלך, שהזהב והכסף אזלו מגנזך אוצרותיו הוא הצטער על כך מאוד ופנה לבקש עצה מהשר שלו. השר אמר: "הבה נטיל מס חדש".
המלך הסכים , והטיל על השר את הצעתו אל הפועל . גובי המיסים החלו להסתובב בערים ובכפרים בלוויית שוטרים ואילצו את האנשים לשלם את המס החדש. מי שלא שילם הושפל, הוכה ונזרק לכלא.
אך הנה הגיע היום, שבו פקעה כבר סבלנותם של האנשים, וכעסם גאה החוצה. הם צעדו בתהלוכה גדולה מאוד לעבר ארמון המלך, מוחים בזעם קולני על העושק.
כאשר נודע הדבר למלך, הוא איפשר למשלחת של נציגי המפגינים לפגוש אותו, והקשיב ברוב קשב לדבריהם הכאובים , מעוררי הרושם, של חברי המשלחת על הרעב, על בתי הכלא, על המס ועל עושק השר. המלך הביע את תדהמתו וסלידתו ממה ששמע, ואמר בקול רועד מבויש: "כיצד אציג עצמי בפני ריבונו של עולם ביום הדין? אני עושק את אנשי ארצי בלי לדעת.. אני שהקדשתי את חיי לשרת את הנזקקים, המסכנים, היתומים והאלמנות?!".
המלך קם ובתקיפות נחרצת הכריז מייד על הדחת השר מתפקידו ועל הלאמת ארמונותיו ורכושו כעונש על מעשי העושק ומתוך כבוד לרצון בני עמו.
המשלחת עזבה את ארמון המלך, ובישרה לאנשים הכעוסים את אשר ארע. האנשים צווחו משמחה והודו למלך על עשיית הצדק. אלא שלמחרת היום המשיכו גובי המיסים לעבור בין הבתים והחנויות למלא כמאליו את תפקידם.
