רוחמה יושבת על קצה המיטה. בהיותה נמוכה מאוד, רגליה מתנדנדות באוויר. רגע ארוך אין היא עושה דבר וגם ראשה ריק ממחשבות. היא אינה זוכרת אם עליה לעשות משהו עכשיו, ואם כן מהו הדבר שעליה לעשותו. עוד רגע היא בוהה בכפות רגליה היחפות. הן ארוכות וצרות. תמד הייתה לה בעיה למצוא נעלים מתאמות. לרוב הן היו רחבות מדי לרגליה העדינות הבוהקות בלובנן. אפילו הסוליות שלהן עודן ורדרדות בגילה המתקדם, כמו אצל תינוקות או ילדים קטנים. עור גס ויבש – חס מלהזכיר. אם יש חלק בגופה של רוחמה שבו הייתה גאה, הרי אלה כפות רגליה.
לאחר רגע ארוך נוסף היא מביטה סביב, ומבטה מחפש את נעלי הבית שלה. הנה הן כאן בסמוך למיטה. אלא שהן עומדות בכיוון ההפוך, כפי שהשאירה אותן כשנכנסה אמש למיטתה. עכשיו צריך לסובב אותן כדי להכניס לתוכן את הרגליים. והיא שולחת רגל אחת ובקצות בהונותיה הופכת את כיוון עמידתן של נעלי הבית הכחולות העשויות קטיפה רקומה. וכך, בכותנת לילה ובנעלי בית, היא מדשדשת אל המקלחת.
רוחמה מביטה במראה ורואה את קמטי השינה על לחייה השמאלית. היא משפשפת את עיניה, ואז היא שוטפת את פניה במים קרים. הדבר עוזר לה לפקוח את עיניה ליום החדש. אלא שאין היא זוכרת איזה יום הוא זה. מה קורה לה היום? איפה הראש שלה?
היא ממהרת אל המטבח ובדרך נתקלת בשולחן העץ הקטן עליו עומד פסלון פליז וכמעט ומפילה אותו. רוחמה פולטת צווחה קטנה ונושכת את קצה לשונה לבל תפלוט מילים שאין היא אוהבת להשתמש בהן. ואז, כשהיא כבר במטבח, היא שופתת את הקומקום, מעמידה את כוס החרסינה עם הוורדים ושמה בה כפית גדושה של קפה שחור. היא פותחת שוב את דלת ארון המטבח ומחפשת את תחליף הסוכר שתמיד נמצא ליד הקפה, אבל המקום שבו הוא צריך היה להיות ריק להפליא. כנראה שגמרה את מה שהיה וזרקה את המכל. אבל אין כל רישום בזיכרונה מכך שעשתה זאת. ועכשיו עליה להחליט אם לשתות קפה מר או להשתמש בסוכר חום. היא מחליטה להשתמש בסוכר, שאותו היא דווקא מוצאת בנקל.
כשהיא לוגמת באיטיות את הקפה המהביל עם טיפ-טיפה חלב, היא מתחילה להבין שמשהו כנראה עובר עליה. ובמחשבה הזו היא פותחת את המחשב הנייד ורואה בעמוד הפייסבוק שלה צילומים מההשקה של נ. משורר ידוע וגם ידיד טוב שלה. עכשיו רוחמה כבר כמעט בפאניקה; איך יכלה לשכוח שההשקה של נ. הייתה אתמול. הרי לא היה לה כל ספק שהיא רוצה להשתתף בה ונ. ודאי אף הוא ציפה לכך. ייתכן שנעלב מהיעדרותה, או שהוא דואג שמא קרה לה משהו. איך תוכל להביט בפניו ולומר לו שפשוט שכחה?
לאחר שהיא מסיימת את שתיית הקפה, רוחמה מחליטה להתקלח מיד במקום מאוחר יותר, כפי שהיא נוהגת בדרך כלל. אולי המקלחת תרענן אותה, והיום שהחל במפח נפש קטן ייסוב על צירו וישתפר פלאים...
לאחר המקלחת רוחמה חוזרת אל השולחן במטבח ופותחת את הקובץ עם שני השירים שכתבה אתמול. אבל היא אינה מסוגלת להתרכז במה שכתבה והיא סוגרת שוב את הקובץ. רוחמה מניחה את מרפקיה על השולחן ואת ראשה היא משעינה על כפות ידיה. יש ימים כאלה, היא חושבת לעצמה, שבהם שום דבר לא הולך. העורך שלה עשוי להתקשר אליה היום, הרי הבטיחה לו לשלוח את כתב היד לספרה החדש, וגם את זה היא לא זכרה לעשות!
רותה! היא כמעט קוראת בקול, עליה לדבר עם רותה. רותה היא חברתה העוסקת ברפואה כללית. מלבד כך שהיא יכולה לספר לה הכול, כי הן יודעות זו על זו דבר קטן כגדול מאז היותן בנות חמש-עשרה. עוד בבית-הספר התיכון קראו להן החברה ר' את ר' וידעו שלא ניתן להפריד ביניהן. עכשיו, שלושה עשורים מאוחר יותר, היותה של רותה רופאה פוטר את רוחמה מהזמנת תור לרופאה שלה בקופת החולים, מהמתנה מייגעת לתורה ומהצורך לחשוף את עצמה בפני מישהו זר לחלוטין. רותה זה דבר אחר! לה היא יכולה לספר על חששותיה. רותה יודעת הכול על בדידותה המתמשכת ועל החשש שלה ליצור קשר עם גבר לאחר עזיבתו של בעז, בעלה לפני עשור.
למזלה הנייד שלה מחובר אל המטען, כפי שהשאירה אותו אתמול בערב. היא מנתקת אותו מחוט המטען ומחייגת מיד את המספר של רותה. לאחר כמה צלצולים רותה עונה, ורוחמה מהססת רגע מה עליה לומר. אבל רותה מכירה אותה כל כך טוב שהיא מבינה מיד כי נפל דבר.
- קרה משהו רוחמה?
- אני צריכה להתייעץ איתך בנושא בריאותי רגיש.
- אוי... בשד?
- לא, לא בשד. אבל אולי יותר גרוע. אני חושבת שמשהו קורה עם הראש שלי.
- תשמעי, אל תיכנסי לפאניקה. בואי אלי בעוד שעה ונדבר על זה. עכשיו צריך לבוא אלי מטופל, אבל בעוד שעה אהיה פנויה! בסדר?
- כן בסדר. אבוא.
והיא מנתקת את השיחה.
רוחמה חוזרת למטבח ומכינה לעצמה סלט ירקות. חסה אין במקרר והיא מזכירה לעצמה לרשום ברשימת הקניות התלויה על דלת המקרר. היא פותחת את המקפיא כדי להוציא לחמנייה או לפחות פרוסת לחם, אבל התא שבו היא שומרת את דברי המאפה אף הוא ריק. היא מוסיפה אף זאת לרשימת הקניות. באין ברירה, רוחמה מערבבת מעט גבינת קוטג' בסלט ואוכלת לאט בכף של מרק. עיניה מחפשות ציורים ברצפת השיש שבמטבח. היא נוהגת להביט ברצפה ולראות בה פרצופים מפרצופים שונים. לעתים היא מפנטזת איך יום אחד תקנה בלוק ותצייר בו את כל הפרצופים הספונים ברצפת מטבחה. אלא שעד היום היא מסתפקת בעשיית הדבר בדמיונה בלבד.
לאחר שהיא מסיימת את ארוחתה, היא רגילה לשים פרורי לחם בכלי הריק המיועד לכך, הניצב ליד אדנית התבלינים על אדן החלון החיצוני של המטבח. אבל היום אין לה פירורי לחם שנותרו מארוחתה, לכן היא ניגשת לצנצנת פירורי הלחם שנועדו לטיגון שניצלים, לוקחת חופן נדיב ומניחה אות במיכל הריק. היא עומדת רגע ארוך ליד החלון, צופייה לבואן של חברותיה, הציפורים. אבל הן כנראה אוכלות ארוחה דשנה במקום אחר. מכל מקום, אין הן באות לבקר אותה היום.
לאחר כל זאת רוחמה חוזרת אל חדר השינה, בוחרת מתוך הארון שמלה מנוקדת וסנדלים שטוחים, בודקת שהארנק והמפתחות נמצאים בתיקה ומחליטה שהגיעה העת לצאת מהבית. היא יורדת במעלית אל החנייה המקורה שבתחתית הבניין. שם עומדת מכוניתה הצהובה שרוחמה לא השתמשה בה כבר ימים מספר. באמת הגיע הזמן, היא חושבת לעצמה, אחרת המצבר יתרוקן לגמרי.
התנועה בעיר דלילה בשעה הזאת של היום ותוך עשר דקות היא מגיעה למרפאה של רותה. המזכירה של רותה פותחת לה את הדלת ומכניסה אותה מיד לחדר הרופאה.
רותה בוחנת את פניה בעין מקצועית ובתשומת לב של ידידות ארוכת ימים.
- שבי, שבי! ספרי לי הכול.
- זה לא שיש כל כך הרבה מה לספר. אני פשוט ... אני חוששת שאני מאבדת את הזיכרון. והיא מספרת את כל השתלשלות העניינים מהבוקר ונראה שאין זה הבוקר היחיד, כי תוך כדי סיפור רוחמה נזכרת בעוד מקרים של שכחה ומספרת אף אותם.
רותה אינה מזלזלת בסיפורה ואינה פוטרת אותה בהינף יד. אבל אין היא שותפה לדאגתה העמוקה של רוחמה.
- תשמעי, היא אומרת, יכול להיות שזה שום דבר. יכול להיות שפשוט העומס על הראש שלך גדול מדי, וזה מתבטא בכך שאת שוכחת דברים פה ושם.
- זה כבר לא נראה כמו פה ושם, רותה. בינינו, את יודעת שאני לא היסטרית, אבל נראה כאילו משהו אכן משתבש פה! והיא מצביעה בידה על ראשה.
- טוב, אנחנו נראה. קודם כל נזמין לך בדיקת דופלר של עורקי הצוואר. את יכולה לבצע אותה במכון כאן קרוב, ממש בבית הסמוך. כשנסיים רדי לשם והזמיני תור.
- ואיך עורקי הצוואר יכולים לגלות לי מה קורה אצלי במוח?
- עורקי הצוואר הם אלה המובילים דם למוח ועמו חמצן. אז אם הם נסתמים, יש סכנה שלא מגיע מספיק חמצן למוח וכתוצאה מכך יכולה להתרחש אנטרופיה של תאי מוח.
- אוקיי ... וזה כל מה שנבדוק.
- לא, רגע, נעשה גם CT מוח. זה יוכל להראות לנו אם משהו לא רצוי מתרחש שם.
- ולמה כל זה קורה לי?
- קודם כל, עוד לא קורה לך כלום. ושנית, הרי יש לך כולסטרול גבוה כבר שנים, אבל את מסרבת לקחת אספירין.
- נכון, כדורים לא באמת מועילים, הם רק מכניסים רעלים לגוף.
- כן, אני מכירה את הפילוסופיה שלך, אבל אנחנו רוצות אותך בריאה ויצירתית. כתבת כבר עשרה ספרי שירה מצוינים ...
- תשעה ... העשירי עוד לא יצא לאור.
- תשעה! ועל שנים מהם אפילו קיבלת פרסים ספרותיים.
- רק פרסים קלי ערך. שום פרס נחשב.
- טוב, תפסיקי להיות כל כך צנועה! אני מקווה שתוציאי לאור עוד ספרים רבים וגם תזכי בפרסים השמנים! היא מגחכת.
והגיחוך שלה מביא חיוך גם אל פניה של רוחמה.
- בסדר ... מתוקה! אנחנו עוד נראה!
- נכון, לא נעמיד את העגלה לפני הסוסים!
- ועוד סוסים עם רעמות כל כך עבותות! צוחקת רוחמה.
*
התור לדופלר נקבע לה במכון ליום שלמחרת אחר הצהרים. כדי לשרוף את השעות עד הבדיקה, רוחמה עוברת שוב על כתב היד שבמחשב הנייד שלה. היא מתקנת כמה תיקונים וחוזרת וכותבת את מה שהיה כתוב קודם לכן.
כשהטלפון מצלצל, היא יודעת מי נמצא מצדו השני של הקו. וזה כמובן מתברר כנכון. העורך שלה לוחץ והיא מבטיחה לו את כתב היד המתוקן תוך כמה ימים. מסבירה לו שיש לה בעיית בריאות בלתי צפויה ולכן אין ביכולתה לעשות זאת מיד. את דאגתו היא פוטרת במילים מלאות ביטחון שלא מדובר בשום דבר קשה, אבל בכל זאת משהו שמפריע לה לעבוד על כתב היד.
כשהיא מגיעה לבדיקה רוחמה כבר מותשת. אבל אין עליה להמתין זמן רב. תוך דקות ספורות קוראים בשמה והיא נכנסת אל חדר הבדיקה ולאחר שהטכנאית מחליפה את הנייר שעל המיטה, רוחמה שוכבת על גבה, כפי שזו מורה לה. הבדיקה היא בעצם בדיקת אולטרסאונד. רוחמה יכולה לראות את פנים עורקי הצוואר שלה – תנועות וצבעים הנעים בתוכם כשהבודקת מעבירה את המכשיר על הג'ל שנמרח על צווארה של רוחמה. אלא שהתמונות שהיא רואה, לא מתפרשות לה כלל. הרבה פחות מתמונות הפרצופים הצפונות ברצפת השיש שבמטבחה. היא חושבת אולי לשאול את הבחורה, אבל אינה רוצה להפריע לה בעבודתה, מה עוד שהיא בטחה כי זו לא תענה לה תשובה עניינית אלא תדחה אותה בקש. בוודאי אסור לה להביע דעה, ורק הרופא המטפל הוא זה המבשר את הבשורות.
להפתעתה היא מקבלת תקליטור וגם מעטפה ובה דף עם תוצאות הבדיקה. היא מתיישבת מיד על אחד הכיסאות ופותחת את הדף המקופל. כתוב שם שעורק הצוואר השמאלי שלה סתום בעשרים אחוזים ואילו הימני בעשרים עד שלושים אחוזים. זעה קרה מכסה את מצחה של רוחמה. האם אני עומדת להיות דמנטית?
מיד בצאתה היא מתקשרת לרותה. רוחמה מספרת לה על תוצאות הבדיקה ועל חששותיה. רותה צוחקת בעברו השני של הקו.
- לא יקירתי, לא רוחמה! עשרים עד שלושים אחוזים זה לא משהו קשה. רק כשיש שבעים אחוזי סתימה מקבלים טיפול ממש. אבל לקחת אספירין לא יזיק.
- עוד נראה! אומרת רוחמה. ומה עם ה-CT?
- או! כיוון שיש לי מהלכים באסותא קיבלת תור ליום ראשון הקרוב. זה ממש מהר.
- כן, אם עלי לדעת שאני מאבדת את הראש, אז כדאי כמה שיותר מהר!
- נו באמת! עוד אין לנו שום תוצאות. נדבר אחרי הבדיקה. לוקח להם לפחות שבוע לשלוח את התוצאות. ביקשתי שישלחו אותן רק לי ולא לך.
- למה?
- כי אם יש אטרופיה, ולו הקלה ביותר, אני מעדיפה לספר לך על כך בעצמי.
- אני מבינה. את רוצה להיות אשת בשורות!
- נקווה שיהיו אלה בשורות טובות.
*
והנה רוחמה שוכבת בתוך המכונה הנראית כמו מנהרת הזמן. אסור לה לזוז. היא בקושי מעזה לנשום. שתי הדקות שבהן המכונה סובבת סביב ראשה נדמות לה לנצח. המחשבות, שלא כמו הגוף, נעות מעצמן בלא לבקש רשות. אין היא יכולה שלא לדמיין לעצמה את האטרופיה מתפשטת במוחה. היא רואה את עצמה בכיסא גלגלים עם מבט בוהה בעיניים מובלת ברחוב על-ידי פיליפינית עגלגלה שטלפון נייד צמוד לאוזנה. היא יושבת בגינה הציבורית ליד ביתה ובוהה בארגז החול שבו ילדי הפעוטון יוצרים עוגות חול. האם תזכור את שמה של רותה, את שמו של המו"ל שלה ... את שמה שלה?
היא מגיעה לביתה במצב רוח שפוף אבל גם נחוש. ייתכן שהספר הזה יהיה ספרה האחרון ועליה לרכז את כל תשומת ליבה כדי לבצע את התיקונים האחרונים. וכך היא עושה. היא עובדת עד עשר בערב ומסיימת לעבור על כל הקובץ. זה מה שיש, היא מחליטה, לא אשנה יותר דבר! ובהחלטה נחרצת היא מצרפת את הקובץ המתוקן למייל קצר שהיא כותבת לעורך שלה ולוחצת באחת אל כפתור שלח.
זהו, היא סיימה את המשימה הזאת! ספר השירה העשירי שלה בדרך. היא מקווה שכאשר ייצא לאור בעוד כחודשיים, עוד תוכל לקרוא בו ולהבינו. ועכשיו צריך ללכת לישון. די והותר במאמץ ליום אחד.
היא שוכבת נים ולא נים ונדמה לה שהשינה המיוחלת לא תגיע לעולם. אבל השינה נופלת עליה בלא יודעין. רוחמה חולמת שהיא נעה בתוך ספינת אגוז קטנה בתוך נהרות אדומים בסבך של קורי עכביש וענפים. הספינה מטולטלת בין המהמורות השונות. ואז היא מגיעה לשפתו של בור שחור והספינה הקטנה שלה מקיפה אותו שוב ושוב ושוב...
*
עשרה ימים אחר כך היא יושבת מול רותה בחדר המרפאה שלה לאחר שבאה לשם בהזמנתה. כשרותה התקשרה כדי להזמין אותה לפגישה, היא סירבה לתת לה ולו רמז קטן. עכשיו רוחמה יושבת מתוחה ובקושי יכולה להחזיק את ידיה במקומן. היא לוחצת כף אחת בתוך השנייה, כדי שהן לא ינועו בניגוד לרצונה. גם את כפות רגליה, הנתונות בסנדלים השטוחים היא מצמידה חזק לרצפה. מה רותה עומדת להגיד לה.
אבל רותה אינה אומרת דבר. במקום זאת, היא מושיטה לה דף נייר שאותו קיפלה כך שניתן יהיה לקרוא רק את השורה התחתונה, לפני החתימה הרשמית.
ביד רועדת לוקחת רוחמה את הדף ושולפת את משקפיה מן התיק. ידיה רועדות כל כך, עד שבקושי היא מצליחה להרכיב אותם על אפה. ואז היא רואה את השורה האחת הכתובה באותיות בולטות: אין ממצאים פתולוגיים.
