רשימה:
על שיר אחד טוב במיוחד/ חגית בת אליעזר
יש איזו כמיהה לשיר טוב, מלהיב בשפתו, בתוכנו, ברוחו, ובכך משמח את הקורא. 'כל שיר אמיתי הוא נס' כתב אצ"ג, אך הניסים האלה קורים. ולדימיר מאיאקובסקי, המשורר הרוסי הדגול, אומר בשורותיו הידועות, המצוטטות, שלשם מציאת מילה אחת הוא מכלה אלפי טונות של עופרות מילים. בדומה ניתן לומר, שבחיפוש אחר שיר טוב, קוראים מאות שירים.
לאחרונה מצאתי שיר-נס – בעמוד 41 של '400 עוף' מאת טינו מושקוביץ, שיצא בשנת 2019 בהוצאת 'מקום לשירה' בשיתוף 'עמדה'. בהמשך אגמור עליו את ההלל, אך תחילה הנה השיר להנאתכם, וקִראו אותו בקול, פעם אחר פעם.
***ּ
אִשָּׁה מְטַגֶּנֶת קְצִיצוֹת זֶה יָפֶה.
בָּשָׂר זֶה מַסְעִיר בְּיָדַיִם טוֹבוֹת
יָדַיִם כָּאֵלֶּה יָפוֹת כָּךְ אוֹ כָּךְ
בָּשָׂר לְבַדּוֹ חֲלַקְלַק וְאָדֹם
בְּתוֹךְ כַּף הַיָּד מְפֻסָּל לְעָגֹל
הַשֶּׁמֶן עוֹלֶה בְּבוּעוֹת בַּמַּחֲבַת
פִּלְחֵי הָעַכּוּז מַעֲלִים רְטָטִים
פִּלְאֵי הָעַכּוּז מְלֵאֵי הַבְטָחָה.
אִשָּׁה זוֹ שֶׁלִּי,
הַקְּצִיצוֹת עֲבוּרִי
יָדַיִם טוֹבוֹת
מְפַסְּלוֹת כַּדּוּרִים
הַשֶּׁמֶשׁ נוֹגֶשֶׂת
אֵי-פֹּה וְאֵי-שָׁם
עוֹשָׁה מְשֻׁשִּׁים זוֹהֲרִים בֶּעָשָׁן
בּוֹהֶקֶת בַּשַּׁיִשׁ,
בַּשֶּׁמֶן,
בַּשִּׁין
שׁוֹלַחַת
לַתַּחַת
שִׁפְעַת
מְחוֹשִׁים
השיר מלהיב, מהלך קסם. איך הוא עושה את זה?
השיר מסעיר את החושים - ראיה, שמיעה, מישוש: יש בו 'יפה', 'אדום', 'חלקלק', 'עגול', 'מבעבע', 'זוהר', 'בוהק', והוא חושני להפליא: 'בָּשָׁר זֶה מַסְעִיר בְּיָדַיִם טוֹבוֹת', 'חֲלַקְלַק וְאָדוֹם בְּתוֹךְ כַּף הַיָּד', 'פִּלְאֵי הָעַכּוּז מְלֵאֵי הַבְטָחָה'. לשיר קצב דוהר, ממכר, הוא נוגשׂ בפעלים: מטגן קציצות, מפסל כדורים, מעלה בועות. חמים, חמים הבשרים ונחשקים: בשרים תרתי משמע, בשרים כמשאלה.
בקריאה חוזרת מתבהר, שהשמש שעולה וזוהרת בחלקו השני של השיר ממליכה את האישה המטגנת, המפסלת למקור האנרגיה של תחילתו. הגבר מתבונן בה, עוקב אחרי פעולותיה, מהלל אותה. גבריות חיננית דוברת מגרונו, והיא המביעה יחס של בעלות מכבדת ואוהבת כלפי האישה: 'אִשָּׁה זוֹ שֶׁלִּי, / הַקְּצִיצוֹת עֲבוּרִי'
הגבר רואה את האישה במטבח, מדמיין אותה במיטה. אשתו, האישה החוקית, היא-היא מושא תשוקתו, לא אשה זרה, הנצפית בגנבה.
השיר לש משלבי לשון. מכאן הדיבורית הזאת: 'אִשָּׁה מְטַגֶּנֶת קְצִיצוֹת זֶה יָפֶה'
ומנגד הנשׂגבית: 'הַשֶּׁמֶשׁ נוֹגֶשֶׂת / אֵי-פֹּה וְאֵי-שָׁם / עוֹשָׁה מְשֻׁשִּׁים זוֹהֲרִים בֶּעָשָׁן'.
כמה מלהיבה החריזה ' וְאֵי-שָׁם' --- ' בֶּעָשָׁן', וכך לאורך השיר – חריזה יצירתית, לא ויזואלית נוקשה, אלא מוזיקלית-ווקלית גמישה, כי את החריזה משמיעים-שרים: 'עֲבוּרִי' --- 'כַּדּוּרִים'; 'בַּשִּׁין' --- 'מְחוֹשִׁים'
השיר ניחן בהומור טוב, נעים. את תחושת הרווחה ממנו אפשר לאפיין ע"י מה שהוא לא. לא קיצוני: לא קליל-פשטני, לא כבד-פוגעני.
נגינתו הנמרצת של השיר ורוחו המונפת-מכונפת מזכירות את סגנונו של ולדימיר מאיאקובסקי. את יצירותיו טינו מושקוביץ תרגם, מהן הושפע, כפי שקורה למשורר המתרגם משורר.
ישנו אף דמיון ויזואלי. השיר מונח על הדף בפריסה מדורגת. כחידוד בינלשוני ניתן לומר שהשיר פָּרוּס פָּרוּסקִי (по русски - פרושו 'ברוסית' בשפה הרוסית). הנה לדוגמא קטע מהפואמה הארספואטית של מאיאקובסקי משנת 1926, ממנו ציטטתי בתחילת הרשימה:
בדמיון בין שירו של טינו מושקוביץ לבין סגנון הכתיבה של מאיאקובסקי אני רואה התכתבות מודעת, מחווה וגַלְעֵד לפוטוריזם (מלשון future) הרוסי, אשר מלפני 100 שנה כיוון לעתיד, הגיע עד הלום, ואף להבא.
