מסה:
על דעת המקום/דורית שירה ג'אן

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם

הַמָּקוֹם שֶׁאוֹתוֹ

הוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר

הוּא בֹּצִי וְחָזָק

כְּמוֹ קָפֶה שָׁחֹר

הַמָּקוֹם בּוֹ נָשִׁים

כּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

אֶת חֵרוּתָן

הוּא אֲשֶר חִשְּׁלָנִי

הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲנִי בָּאָה

מְפַיֵּס אוֹתִי עַכְשָׁו

וּכְמוֹ בְּחִזּוּר אוֹהֲבִים

מַגִּישׁ לִי סַלְסִלַּת עֲנָבִים

דורית שירה ג'אן.

זהו שיר ישן אשר כתבתי, שיר שורשים שאני מצרפת לו כעת הסבר. אקדים ואומר, כי את הבית השני מהשיר הפרדתי ברבות הימים והפכתי אותו לשיר קצרצר כדי שישמש מסר אוניברסלי לכלל הנשים בניתוק מבתים א' ו ג' שהם אישיים לי.

על דעת המקום - קריאה להתעוררות.

המקום בכפל משמע: הכוונה גם ל"למקום" במובן: האל ( למשל: "ברוך המקום ברוך הוא"), אך גם במובן: ארץ (מקום במובן הגיאוגרפי).

הַמָּקוֹם שֶׁאוֹתוֹ

הוֹתַרְתִּי מֵאָחוֹר

מהו אותו מקום שהותרתי מאחור? בית ילדותי ושורשיי. לא כי שכחתי אותו, מקום נותר תמיד אלא כי התקדמתי באופנים רבים-.

הוּא בֹּצִי וְחָזָק

כְּמוֹ קָפֶה שָׁחֹר

אין כקפה שחור בוצי וחזק כדי להותיר את רישומו העז עלי-.

לטוב ולמעט פחות טוב- לא כל ילדותנו סוגה בשושנים, כפי שאחדים מנסים לתאר גם ביצירתם. אני תמיד אומרת שאני מתעדת את שורשיי. אני לא מיפה את הדברים, אלא מביאה את הטוב ואת הפחות טוב, כדי להיות נאמנה לאמת.

לא כל שיר לעבר לשורשיי הוא געגוע, אלא תיעוד. אין הכללות. אני מנסה להביא הדברים כמו שהם, בלי ליפיף את העבר. לפעמים נותרו משקעים .

העצמה -

הַמָּקוֹם בּוֹ נָשִׁים

כּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

אֶת חֵרוּתָן,

הוּא אֲשֶר חִשְּׁלָנִי.

זהו הבית השני והעוצמתי שהפך ברבות הימים לשיר נפרד שלי כדי שיתאים לכלל העצמה נשית.

שורות אלה הפכו למכתם, לקריאה עוצמתית לנשים להגן על זהותן ולצמוח מתוך המשברים.

אותו מקום שנשים חיו בו בחברה גברית פטריאכלית, לעיתים הן יכלו לאותו מקום, לעתים הן התמודדו מול סלעי המציאות הקשה,

מבחינתי, הן היו עמוד התווך לא רק בתא המשפחתי אלא מעבר לכך. נשים אשר כרעו ללדת את חרותן מאותם בעלים שהיו לא אחת שליטים, מאותה חברה בעלת דעות חשוכות וקדומות לעיתים, ידעו לנווט לשאוף : כרעו ללדת את חרותן. לא תמיד הן הצליחו , לדאבוני , אך בחלקים ובמקרים מסויימים הן נחלו הצלחה והשיגו את חרותן הנפשית, הרוחנית, החברתית. מאותן נשים אימי, אמהות, דודות, סבתות, שכנות- למדתי והתחשלתי. מהן למדתי מהי עוצמה נשית באמת. מאימי שאבתי את כוחותיי להמשיך בעיקר כאשר רב וגאה הכאב בי.

הַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ אֲנִי בָּאָה

מְפַיֵּס אוֹתִי עַכְשָׁו.

אותו מקום ממנו באתי -בית ילדותי החזק, הפטריאכלי- זה היה ביתי: היו שנים שזעמתי על היחס, שנשים קיבלו שם. בית זה פייס אותי. פייס אותי מאוד. אומרים שהשירה יכולה לעשות תיקון. הנה ההוכחה. ברגע שהתחלתי לכתוב, התרגש ובא אליי הפיוס הזה עם אנשים מסויימים . ומדוע הוא מפייס אותי עכשיו? כי מעז יצא מתוק. התחלתי לכתוב את שירת השורשים שלי ולא רק. כך התעצמתי- גיליתי את זהותי וזהותי חיזקה אותי.

וּכְמוֹ בְּחִזּוּר אוֹהֲבִים

מַגִּישׁ לִי סַלְסִלַּת עֲנָבִים.

הענבים מופיעים בשירים רבים שלי כמוטיב רוחני ותשוקתי. גדלתי בבית עם סוכת גפן פוריה ומוריקה לתפארה. הנה הם הופיעו גם בשיר זה כמנחת פיוס. מעין סגירת מעגל.

אכן, זה ביתי, זו זהותי, כה גאה בשורשיי.

המכתם:

הַמָּקוֹם בּוֹ נָשִׁים

כּוֹרְעוֹת לָלֶדֶת

אֶת חֵרוּתָן

הוּא אֲשֶר חִשְּׁלָנִי.

יראה אור בספר עיון מחקרי חדש של הסופרת עדי אביטל רוזין "לזאת ייקרא אישה"