מאמר:
ביקור "בבית" של צביקה ניר/ אלי יונה
אוֹטְהוֹן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, 98 עמודים
סקירה מהירה ממעוף היונה
ראשית, הרשו לי לשפוט ספר על פי כריכתו:
אוֹטְהוֹן, כמפורש בשיר הנושא (עמ' 16), הוא בהונגרית "בַּבַּיִת": מֶטונים (נרדפת־רודפת) של געגועים נוסטלגים לביתךָ הקודם, הנטוש, האבוד, ובמבט רחב יותר, לארץ/מקום מוצאךָ/גלותךָ.
רפסודת המדוזה, כמצוייר על הכריכה (בידו הפנומנלית של תאודור ז'ריקו 1818), הייתה של פליטֵי ספינה טובעת.
רמז עבה לבאות...
... ואמנם, בשיר הפותח – לב – המשורר "עַל סַפְסָל בַּכִּכָּר / יוֹשֵב מַחֲלִיק..."
הרי זו היא רפסודת המשורר בלב ים האדם – או "ים הראשים" בפי האנגלים – ועליה גם אתם מזֻמנים ומֻזמנים לעלות, עם אזהרת מסע אטרקטיבית למדי:
זה לא יהיה שֵׁיט תענוגות על מֵי מנוחות רגועים ומשעממים, אלא אודיסיאה מטלטלת בין מִשברים ומַשברים, גלים וגילויים מרעישים וסוערים – מן הסוג שרק משוררים אמיצים וקוראים איכותיים רוצים ויכולים לצלוח.
אין חגורות בטיחות, חֵיצים או מעקים בכלֵי שיט מאולתרים , אז...
BRACE YOURSELF
!!!
בשיר השני – אנה – נמל המוצא בדנייפר, אך הרפסודה היא הפעם גוף המשורר המבטיח למאהבתו האוקראינית חילוץ מהיר:
"אֲחַלְּצֵךְ מֵהַמֵּצַר / אֶשָֹּאֵךְ אֶל גְּדוֹת הַדְּנְיֶפֶּר / פִּרְגֵי דָּם אֶנְעַץ / בְּשְֹעָרֵךְ הַקָּצוּץ / יַחַד נָצוּף עַל פְּנֵי הַזֶּרֶם הַדָּלוּחַ / עַד שֶׁנִשָּׁפֵךְ חֲבוּקִים / לְבִיבֵי הַיָּם הַשָּׁחֹר."
בשיר השלישי ה־משורר עובר דֶּהוּמניזציה עצמית כזו שעברו פליטֵי ספינת המדוזה ב־1816 (מנוסעים קרי דם לרוצחים בדם קר) ובורא את עצמו מחדש "עִם רֶצַח בָּעֵינַיִם / מֻטַּת זְרוֹעוֹת קְשׁוּחוֹת / כַּפּוֹת יָדַיִם פַּטִּישִׁים..."
והמטמורפוזה החייתית ממשיכה גם בשיר – כואב ואסור – כאשר אזניו "מִזְדּקְּפוֹת כּשֶׁל חַיּוֹת יַעַר מְיֻחָמוֹת..."
בשיר זהב הנתק הוא רגשי, רוחני, רומנטי: "אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ / אָמְרָה בְּפַשְׁטוּת / כְּאִלּוּ הִצְטַנֵן הַמָּרָק..."
בשיר בר מצווה ההיפרדות היא מן הילדוּת לבגרות, מגן העדן של הילדים: "זוֹ הָיְתָה / חֲגִיגַת בַּר הַמִּצְוָה שֶׁלִי // וְהָיִיתִי גֶּאֶה / הִרְגַּשְׁתִי אֱלֹהִים / הִכְנַסְתִּי לְלוּחַ הַשָׁנָה // יוֹם שִׁכָּחוֹן". המתים מגיעים לנהר לֶתֶּה ושוכחים הכל לתמיד, כן מגיעים החיים (היהודים) למצוות ומשכיחים מהם הכל, לפחות ליום אחד, רק ליום אחד, יתרונם וחסרונם כאחד של אירועים משפחתיים גדולים.
ב־למפדוזה, אותו אדם הופך לאי, הוא אי "שֶׁמִּשְׁקָלָם הַסְּגֻלִי // שֶׁל מֵי הַיָּם / הָעוֹטְפִים אוֹתוֹ / כְּמִשְׁקָל נַפְשִׁי." מלח דמעותיו מכביד עליו מדי ומאיים להטביעו כליל: "עַל גַּבִּי / עֲצָמוֹת אֲכוּלוֹת / מֶלַח שָחֹר / עוֹלוֹת מִן הַיָּם". זהו אי צף, ממקום למקום, עולה ויורד, נע ונד כמו דֶלוס במיתולוגיה היוונית או לפּוּטה במסעי גוליבר, אי השדים הפרטיים.
ב־אושר דמים סכנת הטביעה היא כבר בחול, והמאבק נותר זהה:
"מַטְבִּיעַ רֹאשִׁי / בְּחוֹלוֹת נוֹדְדִים / עוֹצֵר אֶת נְשִׁימָתִי / לְהָגֵן עַל / טֹהַר רֵאוֹתַי..." החול מאיים על הקודש. הקודש מאיים על החול. הקודש והחול מתחרים, וידו של החול, החומר, היצר – של סקס ואלימות – על העליונה בשני השירים הבאים:
"הִיא זוֹחֶלֶת / בְּחֶמְדָּה עַל / הַגּוּף הֶעָרֹם שֶׁלִּי," מספר לנו המשורר ב־התמזגות, "מַחֲלִיקָה בִּגְחוֹנָהּ / עַל זַכְרוּתִי / בְּלָשׁוֹן אַחַת מְרַחְרַחַת לִי / בְּלָשׁוֹן שְׁנִיָּה מְלַקֶּקֶת לִי..."
שורש ה־אובססיה, פורה ראש ולענה של מזוכיזם והרס עצמי: "הַבְּעֵרָה הַזּוֹ / לִכְרֹת אֶת הֶעָנָף / שֶׁעָלָיו הוּא יוֹשֵׁב [...] וְשׁוּב הַבְּעֵרָה הַזּוֹ / לִמְצֹא עָנָף מַתְאִים / גָּבוֹהַ כְּכֹל הָאֶפְשָׁר // לָשֶׁבֶת עָלָיו / וְלִכְרֹת אוֹתוֹ בְּאַחַת."
רפסודה נפלטת מספינתהּ
כענף כרות מאילנוֹ
כעֻבּר נופל מרחמוֹ:
הנתק, על כל מובניו וסוגיו – פיזי, גופני, נפשי, רוחני – הוא הלֵיטמוטיב בספר זכרונותיו המיוסרים של המשורר: "לִפְעָמִים בַּלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֵם / פְּקוּחַ עֵינַיִם שְׁטוּף זֵעָה כֵּיצַד הָיְתָה מִסְתַּדֶּרֶת / אִלְמָלֵא הִפִּילָה." מספר המשורר בשיר אימא.
על רפסודת הקיום הרעוע, עורך המשורר ב־חרטה חשבון נפש: "בְּבוֹא יוֹמִי אֶכְעַס / עַל עַצְמִי שֶׁלֹּא / חָטָאתִי דַּי // וְנַפְשִׁי הָיְתָה / קְמוּטָה, שְׁתוּקָה / עָלַי תָּדִיר // כָֹּל יָמַי / לֹא אָזַרְתִּי עוֹז / לְלַהֵט אוֹתָהּ לְגֶחָלִים." בפרוטוקול של רפסודת המדוזה מתואר גוף הפליטים כפצע אחד ענק. בשיר רטרוספקטיבי זה, נפש המשורר היא הפצע הפתוח.
בשיר פרידה, נפש אחרת ניתקת מן הגוף: "הֶחָבֵר שֶׁלִּי גוֹסֵס / גּוּפוֹ נָס מִמֶּנּוֹ..."
הרפסודה נפלטת מספינתהּ
כענף כרות מאילנוֹ
כעובּר נופל מרחמוֹ
כנפש המת מגופו.
ב־סטאש השלווה מתנגשת במציאות כספינה בשרטון: "הַשַֹּלְוָה הַמְדֻמָּה / הִתְנַפְּצָה לְפֶתַע // אֲנִי מִתְעַצְבֵּן / אוֹהֵב שַׁלְווֹת מְדֻמּוֹת / הַשָֹטָן חוֹרֵשׁ בִּשְֹדוֹתֵינוּ..."
בשיר 'זמנים' שוב אלמנט הניתוק, והפעם של ההווה מן העבר והעתיד שנקרע בין שניהם:
"... וְהֶעָתִיד שוֹקֵעַ / בְּטִיט הֶעָבָר. אֵין בְּכֹחוֹ לְחַדֵּשׁ דָּבָר."
השיר לחם בהחלט יכול היה להיכתב ע"י אחד מן הגוועים ברעב על רפסודת האימים: "זֵעָה מִתְפַּשֶׁטֶת עָלַי / זֶה נוֹרָא // לִבִּי מֵאִיץ פְּעִימוֹת / אֲנִי תֵּכֶף קוֹרֵס // לֹא אֲנִי לֹא / יָכוֹל לִרְאוֹת // אוֹתָךְ מַשְׁלִיכָה / פְּרוּסַת לֶחֶם / לְפַח הָאַשְׁפָּה."
ב־אינטליגנציה בידוד. בידודם ובדידותם של עולים חדשים, ניצולים ופליטים, שמחסום השפה מפריד ביניהם כשובר גלים, גלֵי עלייה: "עוֹלים חֲדָשִׁים מְדַבְּרִים / בְּשָֹפוֹת רַבּוֹת / בַּשִׁכּוּן זוֹעֲקִים בַּלֵילוֹת / בַּהֲמוֹן שָֹפוֹת".
בעמ' 30, כשהמשורר כבר מגיע לחוף, זה לא חוף מבטחים ו"כְּפֶרַח נֵר הַלַּיְלָה / בֵּין צוּקֵי הַחוֹף / תִתְקַדֵּר נִשְׁמָתוֹ..." המשורר חייב למות בבוקר, זה הוא שמו וסיומו של השיר.
ב־דחף הוא כבר טובע באישה ערומה, הוא רוצה לִטבוע באהבה, "לְהַטְבּיעַ אֶת הַגּוּף / בַּבָּשָׂר הַשׁוֹתֵת // לְהיוֹת לְאֶחָד." ומעט אחר כך, הוא מציל אותה ב־התמסרות "מִן הָאֲרִי / מִן הַדֹּב / מִגֵּאוּת הַיָּם / מִשִּׁטְפוֹן הַנָּהָר / מֵאֲבַק הַדְּרָכִים / מֵהֲמֻלַּת הַכִּכָּרוֹת..." הוא שב אליה ב־אכזבה מן הים ו"טִפּוֹת מֶלַח / טִפְטְפוּ עַל / מִפְתָּן דַּלְתּהּ / שָׁתְלוּ אַרְמוֹנוֹת..."
ב־אמנות קינטית, מונולוג של אורנוס מודרני, הנופל קורבן לקסטרציה המונית: "בְּפָנִים מְשָׁעֳשָעוֹת / שׁוֹלְפִים מַאֲכֶלֶת מַבְרִיקָה..." ונוזלי גופו המוקזים, ממש כמו במיתולוגיה, הן פרי יצירתו האחרונה. במיתולוגיה של יוון איברו של אורנוס מוצנע בים, בפואמה של ניר, הקהל השוצף הוא הוא הים, "ים הראשים".
אך לא נכרתה התקווה, והשמש עולה בשלושה שירים רצופים.
ב־הכרה עצמית המשורר אינו בוטח "בַּשֶׁמֶשׁ הַחוֹמֶקֶת לָהּ / בְּכָל עֶרֶב..."
ב־קריאת המשורר השמש מכה בו "חוֹחִים חוֹחִים..."
ב־דרשה "אִישׁ מֵת // מַאֲמִין שֶׁבְּכֹל בֹּקֶר / תִזְרָח הַשֶּׁמֶשׁ מֵחָדָשׁ..."
שמש המשורר זורחת בכל שיר מחדש, שוקעת, טובעת, נוסקת, מאירה, מדממת, צורבת, שורפת, מצליפה, מכה.
שירתו של ניר היא אקספרסיוניסטית, עזת מבע וצבע, הרפתקנית, מסוכנת (לא ממולצת לילדים ונשים בהיריון), אינטלקטואלית, חושנית ורגישה עד כאב. שירה אישית, ועם זאת אוניברסלית. כל אדם בכל זמן ומקום יוכל להבינהּ ולהרגישהּ, סוד קסמהּ של כל יצירת מופת עולמית.
כל שורה מדודה, קצובה, מדוייקת, פונקציונלית וקשורה לאחרת, כגלילי עץ של רפסודה, אין קישוטים מיותרים. הכל חד וחזק. ואולם, כל העולה עליה לעולם לא יגיע לחוף מבטחים. הים הוא ים מוות והבית זיכרון אבוד.
ניכר שהמשורר ממשיך את דרכם הלא־סלולה של טובֵי ומבורכֵי ה"משוררים המקוללים" דוגמת רֶמבו ולוטראמון (שאף מככב נפלא באחד משיריו) בתמטיקה האפלה שלו, אך באופן מקורי, אישי ומיוחד.
"ישנם נושאים מסויימים שמעניינים את כולם", כותב אדגר אלן פו, "נוראיים מדי בשביל הספרות הלגיטימית, שהרומנטיקן נשמר מהם, אם אינו רוצה להעליב או להגעיל."
כן ירבו משוררים כמו צביקה ניר שאינם נשמרים מנושאים "נוראיים", מכוערים וגאים, חסרי עכבות ומסכות.
*
