פרק מספר:,
זמן פציעות/ טלי נתיב עירוני
 
"ילדים הם מבוגרים עם רגליים קצרות" (יאנוש קורצ'ק).

מסע לאיסוף זיכרונות

לפני שהתיישבתי לכתוב את הפרק הזה ערכתי מסע שארך פחות משעה(!) וחלף על פני כל צומתי ילדותי. דחף בלתי ניתן לריסון ולהסבר משך אותי לעשות את זה. הייתכן? חיים שלמים בפחות משעה?

התחלתי ברחוב מיכ"ל בלב תל־אביב. כאן חלפו עליי השנתיים הראשונות של חיי. אימא נהגה לספר על שתי משפחות שהתגוררו בדירה אחת עם מטבח משותף. אני מניחה שגם השירותים היו משותפים. היא ציינה את הדברים כעוּבדות, לא כתלונות. הכול התקבל בהשלמה, וכך זה צריך להיות. צנע והסתפקות במועט לא היו ערכים שמדברים בהם. הם היו החיים עצמם, המובן מאליו.

להורים, הזוגות הצעירים של אז, לא היו מכוניות, הם לא נסעו לחוץ לארץ ולא ידעו מה זה מותגים. שיחקנו בארגזי חול ולכל אחת הייתה בובה אחת. וגם זה היה בסדר.

המשכתי לרחוב מזא"ה, אל קיר לבנים שנבנה כמקלט מאולתר בחזית אחד הבתים. ילדה אחת שובבה, חצופה ומרדנית ברחה ממקלט הלבֵנים אל האטרקציה שברחוב: מטוס מצרי מדגם ספיטפייר שחג מעל שמֵי תל־אביב. כמו שהכרתי את אבא שלי מן הסתם חטפתי מכות נמרצות. "פליקים בטוסיק," כמו שקראו לזה אז. מה שלא הפריע לי לנסות לברוח שוב כדי לראות את המטוס. לא בכל יום זכינו, אנו הילדים, לראות מטוס חג מעל בתינו, בשמי התכלת הבהירים של תל־אביב, ועוד מטיל פצצות.

במעלה הרחוב שכר אבא בדמי מפתח חדרון על גג הבית והתגוררנו בו שלושתנו. גם זה היה מובן מאליו. כשאחותי נולדה אבא בנה במו ידיו חדר נוסף. על החלק שנותר מהגג הוא בנה ארגז גדול, מילא אותו בחול, ארנבים אחדים וצב אחד.

הרמתי עיניים אל הגג בבית מגורינו ההוא ונזכרתי בתמונת אלבום שיש לי: אבא הביא מדים של אחות ממגן דוד אדום וסבתא תיקנה אותם למידותיי.

כאן, על הגג, הייתה לנו גם כלבה. שמה היה דיאנה, על שם אלת הציד שבמיתולוגיה הרומית. אבא הנחיל לי שיעורי היסטוריה בגיל צעיר למדי.

והנה כאן, בקומה הראשונה, גרה רופאה שבעלה היה חבר מועצת עיריית תל־אביב וניצל בנס מאסון מעגן. היינו נפעמים מהסיפור ומכך שחברותו במועצת העיר זיכתה אותו במכונית, פריט נדיר למדי באותם ימים.

בקומה שמעל, במרפסת, ישבו כל ערב זוג רופאים מכובדים לסעודת ערבית, עם מפה צחורה, מפיות בד תואמות, המון סכו"ם, צלחות מהודרות ומטעמים שלא הכרתי. הסצנה הייתה אירופאית מאוד, לא שייכת, משהו מסרט אחר.

נהגתי להציץ מלמעלה כדי לראות כיצד אוכלים אנשים מפלנטה אחרת בגינונים שהיו זרים לי לחלוטין. ערב אחד סוכנת הבית שכחה להכין מפיות, והרופאה הנכבדת ניגבה את פיה במפת השולחן. טראומה לילדה בת שמונה. בלבול, מבוכה, שלא לומר, טלטלה רגשית. היום אני נזכרת בזה כבמשהו משעשע שנצרב.

מהגג ראיתי בבית הסמוך, במטבח דירה שחזיתה כבר ברחוב מלצ'ט, את מַניה ביאליק, אלמנתו של המשורר הנערץ, שעקרה לכאן מביתם המפורסם לאחר מותו. הבטתי בה בחמלה מפני שלא היו לה ילדים. גם אם לא הבנתי אז רצף היסטורי של עַם מהו, כבר הבנתי את משמעותם של רצף משפחתי והיעדרו.

אני פונה ימינה, דרך רחוב מלצ'ט אל רחוב בצלאל יפה, פינת אחד העם. אל בית הספר אחד העם הגעתי בכיתה א'. היום יש כאן אולפנה לילדות חרדיות ביום ואולפנת "עלמא" למבוגרים בערב. אולי אבוא לכאן בערב כלשהו, לשמוע הרצאות, כדי לסגור את אחד המעגלים שנשארו פתוחים בחיי.

בחזרה לרחוב אחד העם פינת רחוב מזא"ה. כאן, ליד מגדל המים, התגוררו סבא וסבתא שלי. הם הגיעו לכאן שבועות סְפורים לפני שהיטלר כבש את פולין, ואליהם הצטרפה אחרי המלחמה דודתי, שלא הספיקה להימלט. היא לא סיפרה דבר, אנחנו לא שאלנו, והפרק הזה בחייה נותר עלום עד היום הזה.

וכאן גרה סבתא אחרת, שהשכילה לצאת את אירופה בשנת עלייתו של היטלר לשלטון כי משהו דחק בה לעזוב.

ירדתי אל רחוב אלנבי. כאן היה פעם ה"סטודיו" לצילום של אפרים ארדה, אחד משני הצלמים של תל־אביב של אותם ימים, שצילם אותי ואת אחותי ויצר את התמונות המבוימות שלו והצבועות ביד. תמונות בשחור־לבן נחשבו מליגה נמוכה יותר ומכאן נבע מחירן הזול יותר מזה של הצבעוניות. אבל מדי פעם אבא ואימא הרשו לעצמם.

וממנו אל המקום שבו עמד לתפארת קולנוע אופיר ברחוב גרוזנברג. כאן ראיתי לראשונה בחיי סרט קולנוע, "הקוסם מארץ עוץ". אחר כך ראיתי אותו עוד עשרות פעמים עד שידעתי בעל פה כל מילה וכל שיר.

כשדורות'י וחבריה שפכו מים על המכשפה הרעה עד שהתכווצה לשלולית צרחתי בכל כוחי: "עוד קצת, עוד קצת!" וכשזה קרה והיא התכווצה ונמסה לנגד עינינו ידעתי שבזכות כוח הקסם של המילים אפשר לפעול ולהצליח. חשיבה מאגית של יַלדוּת. זיכרונות מצחיקים שנצרבים.

ומול הקולנוע — הספרייה המפורסמת של שמואל איזרסקי, שקבע בעבורי מה אקרא ובאיזה גיל.

חזרתי אל המכונית ונסעתי אל החווה החקלאית "תלמי אביב" שלמרגלות גבעת נפוליאון, בצד הרמת גני של הירקון. כאן, בחווה הזאת, הקרויה היום בית ספר חקלאי, עשינו בפועל את שיעורי החקלאות שלנו, והבנו לראשונה את הקשר שבין זרע קטן לבין מה שהוא מצמיח כעבור זמן קצר. כאן זרענו, שתלנו, השקינו, חפרנו, עדרנו וקלטרנו את הירקות שלנו. מובן מאליו שקיבלנו הביתה מפרי אדמתנו.

סיימתי את המסע ב"עמק הנעלם" של ילדותנו, היום אתר ארכיאולוגי ממערב לכביש איילון. מרבדי נרקיסים נפרשׂו מפה ועד צומת גלילות וריחם הבשׂום נישא למרחקים.

כל ילדותי — בשעה אחת! הייתכן? לאן נעלמו כל עשרות השנים האלה?

חיפוש אחר העבר לצורך פרֵדה ממנו?

סיימתי את המסע הזה לאיסוף הזיכרונות ושאלתי את עצמי מה חיפשתי שם, בארגז החול של ילדותי? מה חיפשתי שם בעבר הרחוק שלי? הרי לא אצליח לחיות מחדש את החיים שהיו לי שם. אני גם לא בטוחה שאני רוצה. אם כן, מהו הדבר הזה שאני מנסה בכוח לשמֵר מכל מִשמר? הזיכרונות ישנם גם אם לא אסע אל המקומות האלה. מה אני מנסה להחיות מחדש ולָמה?

ומצד שני — זרקתי מזוודה שלמה של מכתבים!

אולי היה זה מסע פרֵדה מהיַלדוּת ומהמקומות שעיצבו את חיי? אולי רציתי להיזכר ולעשות תיקון לפני שיהיה מאוחר מדי ואקח אתי את הפצעים אל העתיד הארוך שעוד צפוי לי? אולי רציתי לקחת משם רק את הזיכרונות הטובים ולמחוק שָׁם את האחרים?

על פי רומאן גארי, "כל האבטיחים שנאכל עכשיו לא יחזירו לנו את הטעם האבוד של האבטיח שלא קיבלנו בילדותנו..." אני חותמת על זה בעיניים עצומות. אבל יש הטוענים שעם קצת מאמץ ניתן להחזיר לעצמנו את הטעם האבוד של האבטיח ההוא. כמו, למשל, ר' נחמן מברסלב: "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל — תאמין שיכולים גם לתקן."

אני שואלת את קהלת: האומנם "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש"? ומה עם חופש הבחירה שלי? מה עם יכולת התגובה, השינוי, ההתפתחות, התיקון? התיקון!

אמנם המונח "תיקון" לקוח מהיהדות, אבל לא צריך "להתחזק" בשביל לעשות אותו. בפרק הזה ניסיתי לעשות תיקון לדברים שנמצאים בתוכי, תוך כדי מפגש עם הילדה שבי.

"אם לא תשובו ותהיו כילדים, לא תירשו את מלכות השמים" נאמר בברית החדשה (הבשורה על פי מתי ה, 5). קראתי פירושים שונים לפסוק זה, והוספתי אחד משלי: לפני שנסתלק מכאן כדאי שנחזור להיות הילד שהיינו, התמים, הצח, הטהור, נטול הפגמים והפגעים ועם נפש נטולת צלקות.

אחרי שהבנו כי ראוי להקשיב לזקני העדה, לחכמי השבט, אני אומרת: כדאי להקשיב גם לילדים. לילדים יש כוח לא מובן. הם באים אל העולם עם ניצוץ (יש אומרים, אלוהי), הם חווים דברים בצורה שונה מזו של המבוגרים, יש להם כוח הישרדות אשר לנו, הגדולים, כבר אין, יש אצלם סדר שאצלנו הפך במהלך השנים לכאוס, הם מוצאים אסטרטגיות לשרוד, בורחים לספרים, לפנטזיות, לרחוב, לדפוסי התנהגות שיבטיחו את הישרדותם. לילד יש חוש שמאתר ומזהה מה יעזור לו, וכך הוא יכול לשרוד טראומה כרונית, כשהאור שבקצה המנהרה אינו נראה לעין. לילד יש מין תוכנת הישרדות שאומרת לו מתי לוותר ומתי לפעול על אוטומט. ילד הוא לא תמיד הגיוני, והתכונה הזאת היא דווקא נהדרת. הלוואי שידענו לשמֵר את זה.

הילד יכול להיות המורה שלנו, ויש לנו מה ללמוד ממנו. "חנוך לנער על פי דרכו," נאמר במקורותינו, אבל כמה עושים זאת? הילד הוא קטן בגיל, אבל חוכמתו היא בת בלי גיל. במקום לחנוך אותנו על פי דרכנו, המסגרות השונות שאנחנו גדלים בהן ואמורים להתפתח בהן לעתים כובלות אותנו, מכופפות אותנו, בולמות אותנו.

לקחתי את כל מה שאספתי לאורכה של הדרך ועכשיו אני מביאה את הדברים שוב אל ההתחלה ומתחברת לילדה שבי, זאת שהייתה ועודֶנה. במשפט "נער הייתי וגם זָקנתי" אני מוצאת את החיבור של הנער (ההתחדשות, ההתנפלות על החיים) עם הזקן (החוכמה), ושניהם יחד עושים עבודה נהדרת של סגירת מעגל.

המודעות וההתפתחות הרוחנית מציפות גם מצוקות. פתאום דברים שלא התייחסנו אליהם — דברים שהעדפנו להדחיק ולשכוח — מתחילים להציק. חלקם נשארים ללא מענה, בעיקר דברים שאנחנו גוררים אתנו מהילדות. כל מה שמוטבע מגיל צעיר שולט בנו ומוביל אותנו. "גִרסא דינקותא" שלנו — מה שנצרב בדיסק מתחילתו, עם ה"פירמוּט" הראשוני שלו.

פצעי ילדות נוצרים כתוצאה מפגיעות בנפשם של ילדים קטנים. הם אינם מסוגלים להתמודד אִתן ולהתגבר עליהן. כתוצאה מכך הילד או הילדה מזהים את עצמם כפגומים. פצעי ילדות אינם נראים לעין, אבל ציפור הנפש קטומת הכנפיים המרוטות הולכת אתנו עד הסוף, אם לא נעשה לה תיקון.

הטבעה רגשית, כך קוראים לזה מומחי הנפש. הדברים כאילו מותכים בנו. האירוע הטראומטי והתגובה של פעם הותכו לאירוע אחד. "צריך לפרק את העיסה הזאת," אומר דני שגב, מטפל בשיטות שונות, "לעשות לפצעי ילדות פירוק של האירוע והתגובה, ועושים זאת באמצעות דמיון מודרך. חווים מחדש ומנסים להגיב אחרת."

"עד מתי תתעסקי עם זה?" שואלת אותי מישהי שחושבת שהניחה את פצעי הילדות שלה במגירה נעולה ובלתי נראית והטמינה אותם לנצח, ולא רואה איך היא עדיין מתנהלת עד היום, בחייה המבוגרים, מאותם המקומות הפגועים שלה שלא טופלו ולא נרפאו; ובעיקר — עד כמה היא מחמיצה, כתוצאה מכך, את מנעמי החיים.

ד"ר אליזבת קובלר־רוס כותבת בספרה המוות חשוב לחיים: "אנשים שחיו את החיים במלואם לא יפחדו לחיות ולא יפחדו למות. לחיות את החיים במלואם אפשר רק כשאין לנו עניינים לא סגורים. הבעיה מתחילה ונגמרת במה שאנחנו בוחרים לעשות עם החיים שלנו, כשהדגש הוא על בוחרים. רק אנחנו אחראים לסך־הכול של החיים שלנו, ואנחנו יכולים להאשים את הזולת עד אחרית ימינו ונישאר תקועים במעגל המרושע הזה."

ויקטור פרנקל, שדחה גישה פטליסטית לחיים וטען כי לאדם יש יכולת לקבל אחריות לגורלו, הדגיש את "יכולת התגובה". אם ניקח את זה צעד אחד קדימה — נקבל את יכולת התגובה המאוחרת, התיקון, למה שעשו לילד/ה שבָּנו בעבר. גם תגובה מאוחרת היא תגובה. לפעמים מספיק לחשוב לבד, או שיחה עם חברים. ואם זה לא מספיק — תמיד אפשר לעשות זאת בחדר הטיפולים.

ואם אין בנמצא כוחות נפש להתמודדות עם פצעי ילדות מפני שתהליך טיפולי דורש כוחות כאלה ולא תמיד — במיוחד בגיל מתקדם — אתה רוצה להעמיק, אני מניחה שלעתים ניתן לשים אספלנית על הפצע ולסגור עניין. זאת בהנחה שאותם פצעי ילדות אינם מנהלים לנו את החיים.

חשבתי שאולי זהו הזמן להיזכר בדברים שהנפש לא רוצה לזכור. רציתי לדעת את האמת והייתי מוכנה לשאת בתוצאות.

בבואי לבדוק מה קורה לילדה שעומדת להזדקן, חשבתי על כך שפעם, לפני שנים, התמקמתי בתוך רחם, ושם הזינו אותי, טיפחו אותי ובעיקר — נתנו לי כוח. מקור אחד סיפק את כל צרכיי. הייתי שם בטוחה ומוגנת, הכי מוגנת. זה היה המרחב המוגן האולטימטיבי, כמו להיות עטופה בנייר צלופן עם בועות אוויר, כמו אפון בתרמיל שלו.

לא ידעתי שאחר כך, בהמשך, העולם החיצוני יספק את צרכיי, ולא תמיד במינון הרצוי לי.

פרופסור דוד גוטמן כותב בספרו האם איחרתי את הרכבת? כי הזִקנה היא תקופה של שלווה ורוגע, תקופה של יכולת לוותר, לשחרר ולהרפות. בלשון הקבלה: להגיע למצב האידיאלי של שחרור משעבוד מלכויות. ובלשון הפסיכולוגיה: שחרור מדפוסים "תוקעים", מטראומות של העבר, ובקיצור — גאולה אישית.

אם אנחנו מתייחסים לתקופה זו בחיינו כאל תקופה של חשבון נפש, שחרור, תיקונים וגאולה אישית, כדאי אולי לבדוק איפה הילד או הילדה שֶׁבָּנו נשארו תקועים, לחפש את החלק שלא התממש בגלל משהו מהילדות, בגלל שריטות מאז, צריבות, חריכות, קעקועים.

קראתי לזה "זמן פציעות", מונח השאול מעולם הספורט, זמן ששווה להקדיש אותו לפציעות העבר שלנו שגררנו אל ההווה, ואולי לרפא אותן לפני שנגרור אותן גם אל העתיד הארוך שעוד צפוי לנו.