יש לי ענין מיוחד בסיפור איוב המקראי.
לכל הדעות איוב הוא דמות ארכיטיפית על זמנית (וכמובן על מקומית – "ארץ עוץ"). על פניו נראה שזה סיפור מוסר שעינינו תורת הגמול האלוהית. אך לדעתי - ברובד עמוק יותר הנושא הוא – משמעות הסבל. זהו הדיון היחיד בתנ"ך במשמעות החיים.
איוב נתון בתוך עלילה מקראית קפקאית של אסון וסבל חסר פשר. בתוך סיפור זה הוא מתגלה כאקזיסטנציאליסט מובהק. הוא שואל: "למה דרך רשעים צלחה – שָלוּ כל בּוגדי בָּגֶד". אין הוא מוכן לקבל תשובות מן המוכן אשר אין בכוחן לתת משמעות לסבל ולאי הצדק הבסיסי שבקיום האנושי. מתוך המצוקה של איוב פורץ ומתגלה אדם אותנטי שמחפש משמעות לקיומו. במובן זה מתגלה סיפור איוב כסיפור חניכה (או בלשון "העידן החדש" זהו סיפור טרנספורמציה) בו זוכה איוב בגאולה והתגלות.
אך בראשית הדברים הוא מחפש מזור בשיח האנושי הפשוט. רעיו שבוים בדוֹגמַה פשטנית של "תורת הגמול". ולכן במקום דו-שיח אישי הוא מקבל שורה של מונולוגים מלומדים מתנכרים, אמירות בנאליות, תשובות ממוחזרות אשר אין בהם נחמה לאדם הסובל. יתרה מזאת מסכת התשובות הופכת במהרה לתחרות רטוריקה בה הדוברים מתמודדים בניהם על התואר של "מצדיק דין" מצטיין (מכחיש שואה אישית)... במשחק זה איוב וכאבו האישי הופכים בלתי רלוונטיים לחלוטין! איוב נתפס כ"מקרה" המאים על הסדר הקיים ולכן יש לבטלו על מנת להחזיר לעולם התבוני את שפיותו...
תגובתם של הרֶעִים נובעת מחרדה משינוי תפיסתי באשר לסיבות שמאחרי הנסיבות. חרדה הגורמת להם לאטימות לב וחוסר יכולת לראות את איוב החי (הסוביקט), ותחת זאת הם תופסים את איוב כאוביקט או כמושג מופשט. במצב עניינים זה חמלה היא מן הנמנע.
מה שעומד מאחרי תפיסה זאת של רעיי איוב היא דעה פשטנית על מנגנון הגמול האלוהי. לפי השקפה זאת – אדם נענש על ידי האל לפי חטאיו ומתוגמל לפי מידת צדיקותו: ולפי מידת החטא העונש ולהפך... מה שמקטין את האל הכל יכול לממדים בלתי נסבלים של רואה חשבון קטנוני...
לבד מזאת תורת גמול זאת איננה עומדת בבוחן אמפירי: במציאות הרי– צדיק ורע לו, רשע וטוב לו...
יש פה מצב מענין: לאיוב יש ידיעה - אמנם סוביקטיבית - שאין בו חטא, בעוד שלרֶעִים יש "ידיעה" המתחפשת לאוביקטיבית (מה שסוקרטס בליגלוג קורא לו "סברה") על מצב עניינים הדומה ל"עונש". וכמו שקורה רבות בעולמנו – במאבק על דעת הקהל בן סברה פופולרית (או לאומית) לאמת אישית – הלא-אישי יצא וידו על העליונה.
וכמובן יש כאן כשל לוגי: מהטעון "אם 'א' אז 'ב' לא נובע "אם 'ב' אז 'א' " ! (זאת כל תלמיד לוגיקה מתחיל יודע).
איוב במצב הנתפס בעיניהם כ"עונש" ולכן - תוך שימוש בתבנית לוגית שגויה – הם מסיקים איוב חוטא ! מה שמלמדנו שלא די שאין בהם חמלה אנושית בסיסית אלא גם היגיון אין בהם ! ודבריהם הבל הבלים (אך דבריהם בהחלט קולעים לדעת ההמון ...!).
בן איוב לרעיו פורץ ויכוח שהוא כביכול פילוסופי. אבל למעשה איוב מדבר "מהלב" - מתוך חוית הכאב והשכול הפרטים שלו. ואלה מועצמים שבעתיים על ידי ידיעת תומתו. רעיו של איוב מדברים מהשכל הפשטני, מאותו היגיון השווה לכל נפש –"סכלות ההמונים" ("קול ההמון כקול שדי"). בקיצור - הם מדברים בשפה שהיא "תאולוגיה לעם" בעוד איוב זועק טעונים "קיומיים"... מה הסיכוי לדו-שיח שפוי כשכל צד משתמש בשפה סמנטית שונה?
בסופה של הסגה הזאת באה ההתגלות.
האל הפתטי של רעי איוב איננו יכול להתגלות, הוא שבוי בקיטונו העלוב, רכון על ספרי חשבונות עבשים... מסכן...
האלוהים החי של איוב - לעומת זאת – מתגלה מתוך הסערה ומדבר אל איוב.
בסופו של הסיפור - איוב הופך אדם אותנטי, הוא חווה את העולם באופן בלתי אמצעי שלא דרך מושגים "תאורטיים" מנותקים מהוויתו. הוא חווה את חוסר הידע שלו (צעד ראשון לחוכמה !). הוא תופס מה מקומו בעולם ואת מעמדו מול האל. הוא רואה לעומק ההויה !
- זאת התגלות.
- זו הארה !
(*) אקזיסטנציאליזם (או הפילוסופיה הקיומית): זרם פילוסופי המתמקד בניתוח הקיום הממשי של בני האדם כיצורים אינדיבידואלים, ומתנגד לשיח פילוסופי שבמרכזו תפיסות כלליות ומופשטות של הקיום האנושי.
