מאמר:

חידה גדולה מתפענחת/ משה גרנות

על ספרו של עמוס אריכא "תופש הגלים", נירם 1998

הגיבור הראשי של הרומן "תופש הגלים" הוא עברי טולדו, נצר למשפחה עתיקת ימים, שמסוגלת להתחקות אחרי שורשיה בטולדו מהמאה ה-11, התפצלותה לארצות שונות באירופה ובצפון אפריקה, כולל הענף האנגלי שעלה ארצה ב 1837, התיישבו ביפו, ואחר כך היו בין מייסדי נווה צדק, ובסוף התגוררו בשדרות רוטשילד בתל-אביב, כשהם חולשים על נכסים רבים ועל "בנק טולדו". גם מצד אימו יש ייחוס משמעותי – הסב פנחס קוצ'ינסקי, פרדסן עשיר, היה ביל"ויי, והוריש לעברי את נכסיו (לא לבנו ההולל). עברי טולדו נחשב על ידי המשפחה כילד התל-אביבי הראשון (יש עוד אחרים הטוענים לתואר זה), והוא ב"הווה" של היצירה בן 84, שבע ימים וחוויות שחווה בארץ וברבות מארצות העולם. שם הספר "תופש הגלים" מצביע על אהבתו הגדולה לים, שבו היה גולש עם חבריו, שהתפעלו מיכולותיו בתחום וכינוהו "מלך תופש הגלים". האיש שדעותיו שמאליות מאוד (קורא את חוברות "בצלם", מזדהה עם התקפותיהם של ענת גוב וס' יזהר על המשך הכיבוש). הוא כותב ספר בשם "יום ולילה" בפסיאודונים – "יליד הארץ", בו הוא מוקיע את ההידרדרות של המדינה לימין המשיחי. הוא עושה מאמצים ליצור דו-שיח עם הפלסטינאים, וכן, הוא מאוכזב מאוד מהארץ שהפכה למפלצת לאחר כיבוש יהודה ושומרון, ורק הים נשאר בליבו כמפלט האחרון מההוויה הישראלית שהיא בעיניו מדכאת.

העלילה "העכשווית" בספר זה איננה מסובכת ומורכבת, כמקובל ברבים מהרומנים של עמוס אריכא עצמו, והעיקר הוא מחשבות הגיבור, וזיכרונותיו, לכן הייתי מסווג את חלקו הגדול של הרומן כשייך לזרם התודעה (מונח של ויליאם ג'יימס בספרו "עקרונות הפסיכולוגיה"). ב"הווה" באמת לא קורה הרבה: אם איננו חולה, טולדו שוחה כל לפנות בוקר בים בקיץ ובחורף, גר לבד בשיכון קצינים בדימוס בתל-אביב, עם כלבו הישיש זאערב (קיצור של זאב ערבות – שם שהעניק גם לכלבים שרכש לפניו). הוא היה בעל דרגת מייג'ור בצבא הבריטי, לכן הוא נפגש עם וטרנים כמוהו בקפה "אפרסמון". הוא מבקש להקים "מרכז טולדו", מרכז תרבות, בנווה צדק, שם התגוררו הוריו, מרכז שיפעל למפגש יהודי ערבי, וגם ינציח את שמו של רן, נכדה של אחותו הבכורה נעמי, שנהרג בקרב. מסתבר שעברי טולדו ויתר על זכותו לרשת את "בנק טולדו", ולנשיא הבנק מונה נועם, בנה של אחותו הגדולה נעמי  (יש לו עוד שתי אחיות הגדולות ממנו  - עדינה ורבקה). ברקע לסיפור האישי - פיגועי תופת של מחבלים מתאבדים, ורצח רבין. אגב, מוזכר ברומן הרברבן הצעיר שצעד לפני ארון הקבורה שהכינו הקיצוניים ליצחק רבין, וברור למי הכוונה.

אם נתעלם מהאירועים המפתיעים בסוף הרומן, הרי שבאמת תמצתי כאן את עיקרו של "ההווה".

לעומת זאת, "העבר" של עברי טולדו מלא וגדוש, והוא נודע לקורא מתיאור מחשבותיו, וגם מתוך סיפורים שהוא מספר על עצמו ועל עלילותיו לחבריו ולמלצרית היפיפייה דאריה, הצעירה ממנו בכשישים שנה, בה הוא מתאהב משום שהיא מזכירה לו את אהבתו הגדולה לצעירה בשם גלינה אלכסנדרובנה שאבדה בגולאג של ברית המועצות. כבן למשפחה עתירת נכסים הוא מקבל מתנה טירה בפרדסים שבשרון הידועה בכינוי "חווילת טולדו", וכן כרכרה עם שני סוסים. הוא מבלה שם עם אהובות שונות, אבל גם מקיים מפגשים עם צעירים ערבים מתוך תקווה לדו-קיום, שנשלל על ידיהם, ורק בדבר אחד הם מסכימים שיש לגרש את הבריטים מהארץ. לאחר הלשנה לשלטונות הבריטיים, הוא נאלץ לעזוב ב- 1933 את הארץ וללמוד בלשנות בשווייץ ובאוקספורד, ומוכתר כדוקטור לבלשנות, מומחה לשפות עתיקות (1939; את התואר הוא קיבל בסוף המלחמה). הוא גם יודע שפות אירופיות רבות. בתור נתין בריטי הוא מתגייס לצבא, מוכיח אומץ לב ביחידת קומנדו באירופה ובארמיה שתחת פיקודו של פילדמרשל מונטגומרי. על עלילות הגבורה שלו מעבר לקווי האויב, הוא מקבל מידי מונטגומרי עצמו דרגת מייג'ור  וצלב ויקטוריה. הוא מגיע עם הארמיה של מונטגומרי לאירופה במסע הניצחון על גרמניה הנאצית, מתעכב בנורווגיה לסכל את תכניות הפצצה האטומית של גרמניה, אחר כך הוא מתמנה, במקביל למייג'ור אחר, חיים לסקוב, לצוד פושעים נאציים, ולהוציא אותם להורג. המקבילה לו מהצבא האדום היא הקפטיין גלינה, צעירה יפהפייה שהייתה רקדנית בלט. בין השניים נרקמת אהבה מטורפת, שבאה לידי מימוש בדירתו הקטנה בעיר וינה שבאוסטריה. היא משתכנעת לערוק למערב, ומפקדיו של עברי טולדו נרתמים למבצע הזה, אבל פעולה של ציד נאצים גרמה לדחייה, וזה נתן שהות למשטרה הצבאית הסובייטית להגיע אל שדה התעופה ולעצור את גלינה באשמה של קשר עם סוכן זר. העובדה המצערת הזאת גורמת לו ייסורי מצפון, ומאז כל ימי חייו חיפש דרכים להגיע אל חקר האמת מה עלה בגורלה של אהובת נפשו. הוא אפילו מתגייס למוסד שבהנהלתו של ראובן שילוח (יצחק רבין המליץ עליו), כדי להגיע לברית המועצות במסווה של סוחר דברי אמנות (שזה באמת אחד העיסוקים שלו, ממנו התעשר), כדי לחפש אחרי גלינה. הוא יוצר קשר עם אנשי מאפיה רוסים המספרים לו שגלינה נשפטה ל 15 שנים של "תיקון" בסיביר, וכי שם היא ילדה בן, שהוא אולי הבן של עברי טולדו. הוא מפרסם אינספור מודעות של חיפוש אחריה, ואף מציע פרסים למי שיביא מידע מבוסס, וזה גורם לשרלטנים וגם לזייפן וסחטן להיטפל אליו, עד שחבריו עו"ד ברמן וסגן ניצב  בדימוס צבי גורביץ מצליחים לגרום למאסרו של הרמאי. הוא אמנם לא מתחתן, ולא מקים משפחה, למגינת ליבם של הוריו ואחיותיו, אבל מבלה עם יפיפיות מהארץ ומהעולם (משלם עבור נסיעותיהן לארץ ועבור שהייתן בבתי מלון).

ב"הווה" עברי טולדו הוא, כאמור, בן 84, ופוגש את דאריה בבית הקפה "אפרסמון", מקום פגישתם של הווטרנים מהצבא הבריטי. הוא מתפעל מיופייה, המזכיר לו את דמותה של גלינה, ועושה כל מאמץ להתקרב אליה. הוא חש שהיא יודעת מי הוא, וכי אפילו חיפשה אחריו. חוה, אלמנת חברו מיקי, מזהירה אותו מפני נכלוליה האפשריים של היפיפייה הרוסייה, כך עושים גם גורביץ, אחותו נעמי, ואחיינו נועם. הוא גם קורא כתבות על ישישים שנפלו קורבן לנכלוליהן של צעירות רוסיות, אבל הדמיון שלה לגלינה מחייב אותו להתקרב אליה יותר ויותר. מסתבר לו שלאימה קראו קטיה, שאביה היה קולונל בצבא הרוסי שנהרג באפגניסטן, ואימה הרופאה נהרגה בתאונת דרכים. קטיה, סבתה גידלה אותה ודרבנה אותה לאמנות החלקה על הקרח, לבלט, ואף לתיאטרון. היא הגיעה להישגים מרשימים בתחום ההחלקה על הקרח, ולכן חידה היא עבורו, מדוע החליטה להגיע לארץ ולשמש כמלצרית בבית קפה, חידה שנפתרת בסוף הרומן. טולדו מקיים עם דאריה קשר הדוק מאוד, מביא אותה למסעדות פאר, לאופרה, לבלט, לקונצרטים. השיא היה צריך להיות ארוחת גורמה בטעם מזרחי שהוא היה אמור להכין למענה בדירתו. אלא שהיא אינה מגיעה למועד שנקבע, ומסתבר שהיה פיגוע ברחוב דיזנגוף, המקום שהוא נפרד ממנה. אלא שמסתבר כי הסיבה להיעדרותה היא אחרת לגמרי: משטרת ההגירה עצרה אותה, והתכוונה לגרשה מהארץ. טולדו מגייס את עורך הדין ברמן ואת סגן ניצב בדימוס גורביץ, ומצליח לבטל את הצו, ומוחזר לה הדרכון. טולדו גם דואג למגורים עבורה בביתה של חברתו, חוה, אלמנתו של חברו מיקי. הוא שוב מזמין אותה לדירתו לארוחת ערב, כשהוא מכין לכבודה מכשיר טלוויזיה ומכשיר וידיאו כדי לצפות בדאריה מעופפת בהחלקה אמנותית על הקרח. בקלטת הווידיאו מופיעה גם סבתה, קטיה, והוא משתכנע שכך אמנם הייתה נראית גלינה אילו הגיעה לגיל זקנה. כאן מתוודה דאריה שקטיה ביקשה ממנה לנסוע לארץ הקודש למצוא את מייג'ור טולדו שהיה מאהבה, ואבי בנה (הוא אביה של דאריה). כלומר, קטיה היא בעצם גלינה.

צר לי שאני מקלקל לקורא הפוטנציאלי את ההנאה להתוודע לאט לאט לפתרון החידה של עברי וגלינה, אבל בלי לגלות את הסוף אינני יכול להצביע על תמיהות שלי כקורא: לא מוסבר בספר מדוע שינתה גלינה את שמה לקטיה; גלינה ידעה שטולדו מחפש אחריה – מדוע לא נענתה לאינספור המודעות שלו שחיפשו אחריה? הטענה שלא רצתה לגרום לו טרדה שמא נשא אישה והקים משפחה – נראית לי סיבה קלושה. אם גלינה הייתה סרן בצבא האדום, ותפקידה היה לצוד נאצים בווינה – כיצד ייתכן שהיא גם התאמנה בבלט בווינה, אימונים שטולדו היה נוכח בהם? גלינה הייתה ב 12 שנה צעירה מטולדו, כלומר, הייתה בת 22, כיצד זכתה להשכלה חובקת עולם ושליטה מוחלטת על חמש שפות (גרמנית, צרפתית, אנגלית כשפת אם, וכמובן גם רוסית). השיחות של גלינה עם עברי נסבות על ג'יימס ג'ויס, תומאס מאן, ארנסט המינגוויי, סקוט פיצג'רלד, עזרא פאונד, טנסי ויליאמס, אליה קאזאן, לי שטרסברג. לא מוגזם?

ועיקר העיקרים – לדעתי, דמותו של עברי טולדו עוצבה בצורה מופלגת: הוא אמיץ, גיבור מלחמה, ידען מופלג באמנות – בביתו שכיות חמדה של מיטב האמנים השוות מיליונים, כמו חנה אורלוף, שאגאל (האהבה של עברי דומה לאהבה המעופפת שבציורי שאגאל), דגה ורבים אחרים. גם בחדר העינוגים של אביו, שם התייחד עם המזכירות למגינת ליבה של אימו, יש יצירות אמנות כמו במוזיאון. מילא שעברי טולדו חבר של יצחק (רבין, ראש הממשלה), אבל הוא הכיר אישית את שאגאל, את סלבדור דאלי, את הנרי מור, מואיס קיסלינג, גרטה גרבו. יש לו חברים בעזה, ברמאללה, ירושלים המזרחית, שכם קלקיליה.הוא יודע לצטט את יאיר הורביץ, את גי דה מופסאן, את מייקובסקי, את המיתולוגיה (אגדת אנדרומדה ופרסאוס), את "עוטה עור הנמר", האפוס הגרוזיני של שותא רוסתוולי. הוא מכיר את לקסיקון הבלט. ועוד משהו – הוא מתואר כעשיר מופלג: נסע עם הוריו בתאים מפוארים ב"אוריינט אקספרס", יש לו דירה בפאריס ואחת בלונדון, יש לו יצירות אמנות במיליונים, פרדסים וכו', והוא עצמו גר בשיכון לפורשי צבא, ישן על מיטת ברזל, השיש במטבח שבור, והוא נוסע במכונית משנת 1968; מילא, יש גם עשרים שחיים בצניעות, אבל באמת כשיש עושר אגדי צריך לתחזק אותו, צריך עובדים שיטפלו בנכסים – חוץ מברמן העורך-דין הרומן אינו מזכיר שום כוח עזר

עמוס אריכא הוא סופר עתיר הישגים, כיצד לא הבין שגיבור מושלם כזה עלול לעצבן את הקוראים? הוא עצמו אדם רבגוני בכישוריו והישגיו (קצין משטרה, סופר של רבי מכר, מחזאי, פנטומימאי, שחקן, צייר), כלום לא חש ששפע כישורים זה מוציא את האדם הבינוני מן הדעת?

סיום הספר מרגש ביותר: טולדו מפגיש את דאריה, נכדתו, עם כל המשפחה שלו, שמקבלת אותה באהבה, דאריה נותנת לטולדו את היומנים של קטיה-גלינה מהם מתגלה האמת על עברה הקשור אל טולדו, היא גם נותנת לו את הטבעת שהעניק לאימה, והיא  שמרה אותה בכל מדורי הגיהינום שעברה. דאריה נוסעת למוסקבה כדי לסיים שם את ענייניה לקראת חזרה לארץ לצמיתות כדי לשחק בתיאטרון העולים מרוסיה שביפו. טולדו זוכה לכך שדאריה תקרא לו "סבא".

קטע קורע לב מתאר את הפרידה של טולדו מכלבו הישיש זאערב הגוסס, וקבורתו ליד הטירה בשרון (הספר מתאר פעמים רבות את טולדו מאכיל את הכלב ומלטף אותו, ולא מוזכר אפילו פעם אחת שהוציא אותו לטיול כדי לחלץ עצמות וכדי שיעשה את צרכיו...). ובסוף  הוא לוקה בהתקף לב הגורם לסופו, כשהוא מצייר על החול ציפור עפה (מוטיב החוזר בסיפור, טולדו רוקע בנחושת ציפורים עפות, וגלינה הייתה מעופפת בבלט כמו הכלה של שאגאל, כן ריחפה באוויר גם דאריה נכדתה של גלינה ונכדתו של טולדו), וכשהוא רואה ברגעי חייו האחרונים את הים שהוא כל כך אהב, ואשר היווה פיצוי לארץ המתחרדת והנכנעת לחרדים ולמשיחיים. אינני מניח שיש קורא שלא יתרגש למקרא קטעים אלה.