מאמר:

בין בגדאד לירושלים – כפר העיוורים כמשל/ בן ציון יהושוע 

אלי עמיר: נער האופניים

ספרייה לעם, הוצאת עם עובד,  תשע"ט,  623 עמ'.

"מי יקבל אותנו לאוניברסיטה?

מי בכלל ידאג לנו,

שוליים שבשוליים, ילדי אופניים."

("נער האופניים", עמ' 435)

'המשולש הירושלמי' של שנות החמישים צץ ועולה מתוך ספרו החדש של אלי עמיר: 'נער האופניים'. אני קורא בספרו של אלי עמיר 'נער האופניים' ואני חש שלפניי 'סיפור אהבה וחושך' בסגנון אלי עמיר, עממי יותר וצופה מן הצד. לא פחות אני חש כי ספר זה אינו  רק אוטוביוגרפיה של נורי, הלא הוא אלי עמיר, אלא גם הסיפור האישי שלי ושל בני דורי, הנערים והנערות של שנות ה-50. מי היינו? – ילדים פליטים שחזינו בזוועות מלחמת העצמאות (ביתנו נהרס ואבי נפצע אנושות בהפגזה על ירושלים  ושילם בחייו), ואלינו הצטרפו ילדי עולים שנטשו את החיים הטובים בגולה, חיו במעברה או בחבורות נוער בקיבוץ ובאו לבנות ולהיבנות בירושלים הבירה – עיר קטנה והרוסה שעל חומותיה התבצר הלגיון הערבי הירדני.

סיפורו של אלי עמיר החזיר אותי לשנות ה-50 – כמוהו גם אני חילקתי עיתונים עם שחר ברחביה. כלבי החוצות רדפו אחריי וחטפתי נשיכות מכלבי רחביה שפלשתי לתחומם. בזכות גברת רוזנצווייג, שגרה בקומה השלישית, למדתי להעיף עיתון עד למרפסת שלה. בשל כך בצבא הייתי זורק רימונים מיומן.

היינו דור מלא שאיפות לפרוץ גדר, שלא רק שלא נעזרנו בהורינו אלא תמכנו ופירנסנו אותם בהיעדר ביטוח לאומי. במו ידינו פירנסנו את עצמנו ומימנו את לימודינו בתיכון ערב. אלי עמיר הגיע לירושלים דרך קיבוץ משמר העמק במסגרת בני שכונות ומעברות שעברו את כור ההיתוך של קיבוץ שביקש לעצב ישראלי חדש, המנותק מעברו ומאלוהיו ובעל השקפות מרכסיסטיות הסוגדות לסטלין – איש הברזל בעל השפם שקטל מיליונים מבני עמו. הוריו של נורי גיבור הסיפור, ירדו מנכסיהם, נותרו ללא פרנסה שמכבדת את בעליה ונשלחו בעל כורחם לכפר אוריאל ובארמית: סגי נהור – כפר סוריאליסטי, שכל תושביו כמעט הם עיוורים מיטיבי נגן. הכפר הזה הפך בספר לסימבול לגורל העלייה מן המזרח.

גורלם של ילדי העולים וילדי העניים נקבע מראש על-ידי 'יועצי חינוך' ששלחו את ילדי עדות המזרח לבית ספר ללמוד מקצוע במקום לבית ספר עיוני שיוביל אותם לאוניברסיטה, לטכניון ולמעמד חברתי. ספק אם יצאו עם מקצוע בידם. שערי הלימוד העיוני ננעלו בפניהם, לא תיכון ולא אוניברסיטה ולא קריירה בתחום המקצועות החופשיים.

נורי, כמו בני נוער אחרים, לא קיבלו את רוע הגזירה. השאיפות של נורי ובני דורו  היו רבות ועצומות. ראינו את עצמנו פורצי גדר, שביקשו להצמיח לעצמם כנפיים, להרחיב דעת ולהיות אפילו חלוצי האקדמאים במשפחה. הצעד הראשון בירושלים היה ללמוד בתיכון ערב 'דעת', במבנה שבבוקר היה בית-ספר אליאנס. שכר הלימוד היה למעלה מכוחותינו הדלים. מי שלא זכה ל'סטיפנדיה', בלשון אותם ימים, התקשה לשלם את שכר הלימוד, כי לא הספיק השכר הדל שהשתכרנו כנערים שליחים במשרדי הממשלה, במשרדי האוניברסיטה העברית ובמוסדות היישוב: הסוכנות, קק"ל וקרן היסוד. ייזכר לטוב אליעזר שמואלי, המנכ"ל המיתולוגי של משרד החינוך, שעמד על היכולות שלי בבית-ספר לנערים עובדים ופנה לנדיבים ספרדים לתרום ללימודיי.

למקרא הספר של עמיר חשתי כי הסיפור של נורי הוא גם הסיפור שלי – כדי לפרנס את הוריי בלחם עוני, לפני עלות השחר חילקתי עיתונים ברחביה והסביבה, משם אצתי רצתי לעבוד כחניך-שליח בחוצות ירושלים, בצהריים חילקתי  את עיתון 'הדור' של מפא"י, החלפתי ספר בספריית בני ברית ועייף ורצוץ הגעתי לתיכון ערב 'דעת' ושם נפתח בפנינו עולם ההשכלה. הצמא לדעת היה מופלא. מיטב המורים הרביצו בנו תורה ודעת. חשנו על בשרנו את משמעות 'היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה'. ואכן היו תוצאות: לימים רבים מן הבוגרים זכו למשרות רמות  כפקידים בכירים או כמנהלים (אלי עמיר היה למנכ"ל עליית הנוער ואני זכיתי להיות מנכ"ל הוצאת מאגנס באוניברסיטה העברית. שנינו גם זכינו להיות יקירי העיר ירושלים).

במחזור שלנו בתיכון ערב 'דעת' למדו מי שנודעו לימים כסופרים: דן בניה סרי, אורציון ישי, אלי עמיר ועבדכם הנאמן. חברנו לכיתה מרדכי כליף, הבדרן שהצליח לחקות את בן-גוריון ומשה שרת, היה לימים שופט ראשי בבית דין לעבודה בבאר שבע, ועוד רבים וטובים. בנים ובנות שהמשיכו את לימודיהם האקדמיים השתלבו בכל תחומי המשק. לאחר פעילות בגדנ"ע ובנוער העובד יצאנו לשרת ביחידות קרביות בצה"ל ולקחנו חלק במלחמות ישראל. עם שובנו מהשרות הצבאי למדנו באוניברסיטה העברית, היחידה באותם ימים, ועבדנו במקביל. נורי, 'נער האופניים', הוא משל לכל אותו דור של בני נוער שלקחו את גורלם בידם ומימשו את הפוטנציאל שלהם.

הרומן החדש של אלי עמיר, היוצא לאור כ-8 שנים לאחר הרומן 'ומה שנשאר', נראה כהמשכו של ספרו הראשון 'תרנגול כפרות', שפילס את דרכו של אלי עמיר בעולם הספרות. 'תרנגול כפרות' שלו יצא לאור בשנת 1983 ולבד מהצלחתו כספר, הוא גם תורגם ושימש בסיס להצגה ולסרט קולנוע בשם זה. שני הספרים מבוססים על יסודות אוטוביוגרפיים על רקע שנות ה-50. בשניהם הגיבור הוא נורי. ב'תרנגול כפרות' וב'נער האופניים' מתאר עמיר את מפגש התרבויות בקיבוץ משמר העמק ובו נחשפים המסורת לעומת החידוש, עולים מול ותיקים, לבטים בענייני דתיות וחילוניות. עבר גלותי מול עצמאות לאומית. בצד כל אלה הספר מתאר גם את בעיותיו של הקיבוץ ואת הסתירות בין ערכיו הסוציאליסטים-מרכסיסטים לבין ערכים דמוקרטיים וציוניים.

ב'נער האופניים'  ניבט הפער העמוק בין עולמו של האב-הפטריארך, השומר על כל הסממנים החיצוניים של התרבות העיראקית. החליפה, העניבה, המגבעת, הנעליים האנגליות, המוסיקה הערבית. כשמגיע האב לקיבוץ לבקר את נורי בנו, נראה כאילו יש פער עמוק בין האב לבנו. הבן ניצב במבוכה מול הפטריארך המהלך בחוצות המשק ואצבעותיו מגלגלות מאחורי גבו מִסְבַּחַה – מחרוזת שבה 90 חרוזים כשמותיו של אללה באסלאם. בעיני הבן, ואולי הקיבוץ כולו, האב הוא נטע זר. הוא לא מתכוון לשנות כהוא זה מהעולם התרבותי שממנו בא. הבן הוא התקווה של הקיבוץ, שבדומה לפלסטלינה ניתן לעצב אותו בדמות הישראלי החדש, שזנח את כל עברו. הוא נזרק אל כור ההיתוך כדי להיות בן דמותו של הצבר. הוא מתאים את עצמו לחילוניות של הקיבוץ, אך נכשל בלמלא את רצון הקיבוץ לעשות ממנו חלוץ מהפכני, לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית ב'מולדת השנייה', הלא היא רוסיה הקומוניסטית. נורי אולי מנסה לברוח מעברו, אך עברו והתרבות שממנה בא, עדיין נטועים עמוק בנשמתו.

האב חי כמלך בעיירת הולדתו צַ'פַּל, מקום קבורתו של הנביא יחזקאל. הוא קיווה שבישראל  יהיה שווה בין שווים ומצא שהוא לא יותר ממהגר. שם היה במעמד גבוה וכאן הוא ערבי-יהודי. בזו לתרבותו הערבית שנוצחה במלחמה. היה מראשוני הנרשמים לעלייה וגילה בישראל שהוא דחוי, כרות לשון. מלך שאיבד את כתרו. במאבק ההישרדות גם מתערער מעמדו של האב בעיני אשתו. הוא מיואש. היא לוחמנית.

נורי מתאהב בבת קיבוץ יפהפייה ואין בפיו מילות אהבה בעברית והוא פולט בערבית: 'אלך כפרה עלייך כמו תרנגול כפרות, אזרום בדמך ואשכון בליבך, תפתחי את עינייך עימי ותישני עימי. אמרק את קומתך שמחת  חיי.'

שלוש שנים חי בקיבוץ ונפשו נקשרה בקיבוץ ובאנשיו, אבל אביו מבקש לעקור אותו מהקיבוץ לירושלים. הוא קרוע בין הקשר המשפחתי לקשר לעולם החדש שביקש לבנות בקיבוץ. נורי מגיע לכפר העיוורים אוריאל, שבו גרים הוריו בצריף עץ מפושפש, ועומד תמה מול משפחת עיוורים שלילה לילה מדליקים את האור, מבלי שיש להם בו צורך, כי בכך הם מוחים כלפי אללה וגם כלפי הרשויות שכינסו בכפר אחד עיוורים מזרחים. רק בכפר כזה יכול היה העיוור ללבוש לעת ערב פיג'מת פסים, לצד כוסית של ערק מהולה במים, צלחת מלפפונים ממולחים ועל ברכיו הקאנון לנגן בו ניגונים. התמונה הסוריאליסטית של העיוורים ניתנת לפירושים עמוקים יותר על רקע מאורעות הזמן. האם כפר העיוורים בא אולי לרמוז שהדור הראשון של העולים מן המזרח היו עיוורים במנטליות שלהם במפגש מול המוסדות.

הפער לא היה רק בין ותיקי היישוב לבין ילדי המעברה, אלא גם בבית  פנימה. האם מתוארת כסגפנית, נזירית, עצובה ומהרהרת, נושאת את צער העולם על ראשה, והאב חייכן ותאב חיים, חובב אוכל ושתייה, חובב גם זמרות ורקדניות בטן ומעשן בשבת. הוא רצה לעלות ארצה והיא לא רצתה. בעוד האב מעריץ את החלוצים היא ממשיכה להעריץ רבנים ותלמידי חכמים. היא שמרנית ורוצה שילדיה יהיו לידה. הוא רוצה שילדיו יצאו לעולם הגדול ילמדו באוקספורד, בקיימברידג', בסורבון. הוא רוצה שהבנות ייצאו לצבא והיא מעדיפה אותן חסודות וצנועות.

סיפורו של אלי עמיר מתרחש ברובו על רקע ירושלים של שנות ה-50. הוא מביא בפנינו תיאור מוחשי של מחוזות ילדותנו בעיר ש'בליבה חומה', עיר חצויה ומעל חומותיה יורים לגיונרים 'משוגעים': קפה 'עטרה', אלנתן מלך הפלאפל, פרסי שגדל בהודו, שהיה צייר נאיבי ולימים יצירותיו נמכרו בהון רב, המסעדה העממית טראבלוס, שבה אכלנו דג פילה מטוגן ופודינג לקינוח במחיר סמלי, פה קולנוע 'עדן' ושם מדרגות הגימנסיה העברית וקפה 'חרמון', שבו ישבה המושבה היקית המגונדרת, ובכיכר ציון קפה 'וינה' שבו הייקים לבושים במיטב מחלצותיהם שיחקו שחמט ורקדו ואלס.

הזדהיתי עם כל תיאורי הספר. מחלק העיתונים אלי עמיר, הוא גם אני ובני דורי. הלכנו לעבוד כנערי אופניים בשליחות המשרד ובערב הלכנו ללמוד ב'דעת'. כך קראנו עיתונים וידענו מה ההבדל בין עיתון 'הבוקר' של הציונים הכלליים לבין 'זמנים' של הפרוגרסיבים ו'חרות' של מנחם בגין. בטרם פקחנו את עינינו כבר היה לנו פנקס אדום של הנוער העובד וקופת חולים ואחר כך של מפא"י שהיו כרטיס כניסה למקום עבודה ראוי. על כל זה כותב אלי עמיר שספרו הוא שופר של כל בני דורו.

ולסיום: פעם כשצעדתי בחוצות 'המשולש' של ירושלים הקטנה של שנות החמישים, כמעט כל עובר ושב אמר לי שלום. היום ה'עובר ושב' נשאר בקושי בחשבון הבנק.