מאמר:
מה נשתנה/ משה גרנות

על ספרו של עמוס אריכא "הכומתות השחורות", הוצאת נירם 1998 (1955)

מתוך "פרויקט בן-יהודה"

מפעלו התרבותי הענק של עמוס אריכא משך תמיד את ליבי, אבל אני חייב להודות שרק "נגסתי" ממנו מעט, כי מדובר באמת בקשת מגוונת של תחומים – הוא הרי סופר, מחזאי, צייר, שחקן, פנטומימאי, ואין כמוהו בקיא בתחום ספרי המתח והבילוש, שהרי נפגש עם עולם זה פנים אל פנים כששירת במשטרה בדרגת סגן-ניצב. כאמור, "נגסתי" מעט מיצירתו, ואפילו כתבתי עליה, אלא שתמיד רציתי לקרוא את הרומן הראשון שלו "הכומתות השחורות", רומן בשל, שיצא מעטו של צעיר בן 22. לצערי, לא הצלחתי למצוא את הספר בספריות, ולולא הפרסום ב"פרויקט בן-יהודה", ייתכן שלא הייתי נפגש לעולם עם יצירה חשובה זאת, שמעיזה להישיר מבט אל ההוויה הישראלית בימיה הראשונים של המדינה, שבאמת צריך לשאול מה השתנה, וכמה השתנה מאז.

במה דברים אמורים? - בחוויות שכמעט כל הצעירים בישראל חוו אותן: יציאה מהבית החם של המשפחה אל העולם הסיוטי של הצבא, שבו הפרט הופך למספר, שם כופים את מחיקת אישיותו, אוסרים עליו לחשוב, ושבכל הלחץ הזה הוא גם נדרש לשתף פעולה בצורה ההדוקה ביותר עם צעירים אחרים מעדות זרות, בעלי מבנה אישיות ומטען תרבותי שונים לחלוטין. אני מודה שלא אחת, תוך כדי קריאה, ראיתי את עצמי באותם מצבים ממש שבהם נקלעים גיבורי "הכומתות השחורות".

הגיבור הראשי בספר הוא יואל אלון, צבר, בן של הורים זעיר בורגנים מתל-אביב (אבא עובד בבית מטבחיים, אימא מסירה שערות מרגלי הנשים). למרות שהוא רק בן 17, הוא הספיק ללמוד ציור אצל אבני, שטרנשוס, שטרייכמן וסטימצקי (מוזכר שהוא ניסה לחקות את קנדינסקי ובראק), ובשל ליקוי בריאותי, הוא נשלח לטירונות מקוצרת (2 חודשים) בבה"ד 4 בצריפין (מצוין התאריך – 6.5.1951). שם הוא נפגש עם נציגים שונים של עדות ישראל, ועיקר העיקרים – שם הוא נפגש עם היצרים האפלים של בעלי הדרגות הנמוכות, דרגות שמאפשרות להם להגשים את כל המאוויים הסדיסטיים שלהם. יואל איננו מסוגל להתאים את התנהגותו לנורמות של הצבא, שלפיהן רק לבעל הדרגה מותר לקלל ואף להכות, ואילו לטירון אין שם זכות תגובה, ובעצם, אין לו שום זכות בכלל. אי מסוגלותו להסכין עם חוסר הצדק המשווע – מכבירה עליו עונשים מבהילים, ביניהם – לפקד על טרטורו המשפיל של טירון אחר (שירוץ עם ערימת לבנים וינבח כמו כלב!) על שום שהעז לצחוק על שגיאות העברית של הרס"ל. הספר מתחיל בתיאור העינוי המזעזע שעובר יואל במחבוש. כשרב"ט מנש מכה את יואל במקל, הוא מתנפל עליו במכות, וזה גורם לשרשרת עונשים.

ביד אמן מתאר הסופר את מגוון הטירונים בבה"ד 4: אברהם מזרחי, שכינויו "כושי", בן למשפחה ירושלמית, ששכלה שניים מבניה במלחמת השחרור, והוא בכל זאת התגייס. הוא טיפוס העבריין המקסים, זה שכל תעלוליו מעוררים אהדה אצל הקורא (אני נשבע שהיה במחלקה שלי בטירונות בגדוד 12 גולני טיפוס כזה!). הוא מגן על יואל שתמיד מסתבך, הוא מבלה עם יואל במחבוש, אבל זה לא מונע ממנו להתעלל בטר"ש אבו-חצירא שמטרטר את יואל – הוא מפיל עליו כבסים מלוכלכים. בעקבות כך השין גימלים מפליאים בו את מכותיהם, אבל הוא מצליח לברוח אל המרפאה, והרופא מזמין את מצ"ח להעניש את השין-גימלים על מה שעוללו לו. הספר מתאר כיצד "כושי" מצליח לברוח מהמחנה, יחד עם יואל, כדי לבלות בתל-אביב, ואיך הוא מצליח "לסבן" את המ"פ שלקח אותם טרמפ חזרה.

אנדריאש הוא יוצא הונגריה, מנצח ומלחין, שיועד לתזמורת צה"ל. רס"ל מנשרי, המתפאר במוצאו הפרסי, מתעלל באנדריאש, ואף מכה אותו. אנדריאש איננו עומד בלחץ, ומנסה להתאבד בתלייה. מסתבר שהטירונים המדוכאים דווקא מוצאים לנכון להתעלל בחלשים מהם, ולועגים לאנדריאש (מאז ומעולם הייתה שנאה בצבא לאינטלקטואלים!). אחד הטירונים מבקש מאנדריאש סליחה, וכל השאר חשים מובכים, וחדלים להציק לו.

יואל יועד להיות מורה לעברית בבסיס נ"מ ליד הרצליה, וכאן הוא חולק אוהל עם אליהו האלג'יראי, וישראל שטרית, המכונה "איזי", המרוקאי. סצינה צובטת לב מתרחשת בין אליהו ובין שלום לוי הטבח שמעז לכנות אותו "אלג'ירי". אליהו רואה בכך גידוף, ורודף אחריו עם סכין – הוא רוצה שהכול יכירו בו כישראלי (צר לי עליך אליהו – אפילו את הנינים שלך, ושלנו, ימשיכו לקטלג לפי ארץ מוצא! בקיבוץ הגלויות שלנו לא השכלנו להתייחס אל הזולת לפי האישיות, ולא לפי המוצא).

ישראל שטרית, "איזי" המכונאי הוא גם כן דמות מיוחדת: סמל אלברט (הבולגרי) נטפל אליו כדי להגיש עליו תלונת שווא (כך הוא מאמין ימצא חן בעיני מפקד הבסיס). מפקד הבסיס (שבהמשך נקדיש עליו מספר מילים) שמח "להעלות את המכונאי החצוף על טיל", אלא שאיזי מכין הפתעה: אינו מוכן להישפט בפניו, גם לא בפני המג"ד. שני הקצינים מבינים שאם העניין חסר השחר יובא בפני בית הדין הצבאי – שניהם ילקו. מפקד הבסיס רוקם מזימה: אם יסכם להישפט בפניו, יוציא אותו זכאי. איזי מתרצה, והקצין, למרות הבטחתו, שופט אותו ל 30 ימי ריתוק. בעטיה של הנוכלות הזאת של מפקד הבסיס – איזי עורק. הוא צריך לפרנס את משפחתו החיה מהיד לפה במעברה, סיבה שבגללה היה אמור להשתחרר שחרור מוקדם.

פרשה טרגית קורית לשלום הטבח שעלה לארץ ממרוקו: סמל הירש, מפקד יחידת השין גימלים תופס אצלו קילוגרם של סוכר שגנב מהמטבח. מסתבר שבימי הצנע ההם (1951), מי שיכול היה, גנב מזון מהמטבח הצה"לי, אבל אוי לו למי שנתפס. שלום נדון למחבוש, והוא מתחנן שלא יכניסו אותו לצינוק, כי הוא קלאוסטרופובי. סמל הירש הרשע והמטומטם – לא רק שמכניס אותו לצינוק, אלא אף נכנס אל התא מספר פעמים להשתיק אותו במכות בקת של הסטן. שלום חוטף את הסטן ומאיים לירות בהירש. מפקד הבסיס מנסה ללא הצלחה להרגיע את שלום. בלית ברירה, הוא מבקש מיואל להרגיע אותו (יואל הרגיע בזמנו את אליהו, וזכה להערכה), אבל כששלום רואה את מפקד הבסיס, שבעיניו סימל את כל הרע שבעולם – הוא יורה לכיוונו, ומתאבד. פסו החובש הבולגרי מטפל ביואל שהיה מחובק עם שלום כשזה ירה בעצמו.

יש בספר עוד דמויות טירונים מרתקות, אבל נסתפק בהנ"ל. נעבור עתה לדמויות המפקדים: הדמות המרכזית בין המפקדים הוא סגן יוסף גולדשטיין, מפקד הבסיס. הוא הועלה בדרגה מרס"ר לסגן בלי קורס קצינים, וחלומו לקבל תפקיד של שליש, המאפשר קידום. למרות דרגת הסגן שעל כתפיו, הוא מתנהג כגרוע שברס"רים, החשים שכל תפקידם הוא לטרטר את החיילים ולמרר את חייהם. יואל הגיע לבסיס בתקן של מורה לעברית, וגולדשטיין מונע זאת ממנו, מטיל עליו שמירות בלי סוף, אימוני תותחנים, למרות שהוא בעל כושר לקוי, השפלות. הוא עצמו למד ציור לפני המלחמה אצל אבני ושטרנשוס, ומרומז שיש לו השכלה לא מעטה, אבל קיומו של "אינטליגנט" בבסיס שלו, שבוודאי יגשים חלום ללמוד ציור בפירנצה, מוציא אותו מדעתו, וגורם לו להתעלל בו. כשיואל מעז להתלונן אצל המג"ד על כך שהסגן מונע ממנו ללמד עברית,  שלא כמקובל בצבא – זה מוציא אותו מדעתו, ומעניש את יואל באכזריות. לגולדשטיין יש משרת אישי בשם יענקלה אביטבול שמצחצח לו את הנעליים, מגהץ את מדיו, מגלח אותו וכו'. גולדשטיין בז ליוצאי ארצות האיסלאם, ומכנה אותם בשמות מעליבים, והם בעקבות כך שונאים את כל האשכנזים.

בגלל הטרור שמשליט גולדשטיין בבסיס, מחליט יואל לבקש העברה לבסיס בתל-נוף, שם משרת מ"פ נפלא בשם ביל בר-און, שעלה מאוסטרליה מתוך ציונות, והוא מראה ידידות והערכה ליואל. בעקבותיו מבקשים עוד תותחנים העברה. גולדשטיין מטרטר את החותמים יומם ולילה כדי שיוותרו על מכתבי ההעברה. חלק נכנעים, אבל רבים אחרים מתווספים ל"מורדים". פתרון מוצא רס"ן ביקל מ"מ המג"ד: להעביר את סרן ביל ואת פלוגתו לבסיס בהרצליה, ואז בקשת ההעברה של עשרות התותחנים תהיה מיותרת.

כיוון שסמל השין גימלים הירש זכה למשפט דמה מידי גולדשטיין על גרימת מותו –התאבדותו של שלום בצינוק, מחליטים החיילים לשפוט אותו משפט צדק – הם מתנפלים עליו, כופתים אותו, סותמים את פיו, ומכניסים אותו כפות לחדר השינה של גולדשטיין. ברור שבעקבות כך מגיעה פרשת עונשים מבהילה חדשה, אבל גם מתבצעת העברתו של הירש אל מחנה אחר.

בספר מתוארת גם פרשת אהבים מאוד מיוחדת: יואל היה חבר של גילה מגיל ארבע-עשרה, ועם גיוסו לצה"ל מסכימים שניהם שאין לחברות שלהם עתיד. לפני הפרידה גילה מעירה שאין ליואל סיכוי אצל שירה היפה והחכמה, כי היא גדולה עליו בכמה מידות. יואל מסכים בליבו עם גילה, אך ליבו נוהה אחריה. בהשתלמות שמקיים יואל בבסיס מרכוס שבחיפה, הוא פוגש אותה שם, וקשר אמיץ נרקם ביניהם, הגם ששירה מחזיקה אצלה את כל הקלפים, כשרפליקות פמיניסטיות (עכשוויות!) נשמעות מפיה. היא לא מוכנה להתאהב ביואל (מה עוד שהוא קטן ממנה בגיל), אך בסופו של דבר הם מתעלסים במחנה מרכוס, ויותר מאוחר בווילה העשירה של הוריה המצויה על צוק מול הים בהרצליה. עושרה של שמפחתה מנקר עיניים ממש: אביה, פרופ' דניאל פדרמן, רופא בעל מוניטין המבלה את חופשותיו בחו"ל, ומשאיר את וילת הקיץ והמכונית האמריקאית המפוארת בידיה של שירה. ביתם מלא בשכיות חמדה כמו מוזיאון, ושירה עצמה בילתה לא אחת בחו"ל, ואף ראתה את לורנס אוליבייה מופיע במחזה "המלט" בלונדון. העושר הזה מקוטב לעוני הנורא בו שרויים רוב החיילים בבסיס: משפחותיהם שרויות בתנאים מבהילים במעברות, ומתפרנסים מהעבודות הבזויות ביותר. את הארץ פוקדת סופה נוראה, שהופכת את האוהלים והבדונים על פניהם, ושוטפת אותם בנחלי מים. הבסיס נרתם לסייע למעברה בחפירת תעלות ניקוז, בשמיכות, באוכל חם.

בגלל השהייה בקור ובגשם במשך יממה שלימה, יואל נתקף במחלה, כנראה, דלקת ריאות, ומובל באמבולנס לבית חולים. שירה, שהייתה אמורה להיפגש עמו ולבלות בנעימים בווילה העשירה, רודפת במכונית האמריקאית אחרי האמבולנס, והקורא נרמז, כי למרות "הפאסון" שלה, היא מאוהבת ביואל.

למרות התחושה שהבסיס הוא מעין "אינפרנו" של דאנטה, מסתבר שקרנות של אור ותרבות מצליחות לחדור פנימה: גולדשטיין למד ציור, ויודע לזמזם את רימסקי קורסקוב, פסו, החובש הבולגרי קורא את "שוויק", יואל קורא את "אפורים כשק" של יגאל מוסינזון, והוא שופע ידע בתחום האמנות, ומצליח לצייר קריקטורות של מפקדיו, שגורמות להם לנחת רוח (להוציא – מנש שדורש להסיר את הקריקטורה שלו). השיחות של יואל עם שירה חושפות ידע חובק עולם (נראה לי  שהסופר קצת הגזים, הרי בסופו של דבר הם כל כך צעירים!). שלא לדבר על שירה שהייתה זמן מה ידידתו של אלכסנדר פן, שמעה הרצאות של ישעיהו ליבובץ', "ושחתה" ממש בידע על תנועת "אופקים חדשים" וכו'.

בבסיס מסתובב לו כלב שחור, ששמו בפי החיילים – "שחור".  גודלשטיין מתעב אותו, ודורש שיידו בו אבנים. החיילים רואים בו מעין קמע, וכשהוא מיילל, הם בטוחים שיקרה אסון (מה שבאמת קורה בפועל). יואל מתיידד עם הכלב, וייתכן שיש כאן רמז למעמד הנחות שקצינים כמו גולדשטיין מייחסים למה שהם כינו בשם  "חיות שחורות", לעומת היחס האוהד של יואל לחבריו מיוצאי ארצות האיסלאם..

תוך כדי קריאת הספר חשתי כאילו החוויות הקשות שעברתי בטירונות הארוכה בגולני נחוות מחדש, כמו אלו המסופרות בספרו של יהושע קנז "התגנבות יחידים", אשר פורסם אמנם ב 1986, אבל העלילה שבו אירעה בשנות החמישים, כמו בספר הזה שלנו. אני מניח ששני הספרים האלה תרמו את תרומתם לצמצום הטרטורים הסדיסטיים שהיו בבחינת פק"ל בימיו הראשונים של צה"ל.