אבא
ילד בלונדיני בתלתלים עבים, לבוש כמו בראשית המאה העשרים במכנסיים קצרים, נענש. הוא עמד בחשכה כשידו השמאלית קשורה מאחורי גבו. היה זה סיוט טורדני שטלטל את שנתה של הבת וקרב אותה אל אביה הנמצא ביבשת מרוחקת.
"כיצד לומר ליצורים המצויים בממד אחר על כך שאי-אפשר לשוב ולחבק אותם ועדיין אוהבים אותם מתוך געגועי הפרידה וכאב הדממה?" מלמלה בערפילית התנומה הבת כשמתחה את גופה כאשר הזיכרונות עלו בראשה.
הייתה זאת שאלה שהתעצבה במוחה של סיבילה, אשתו של אִיסִידוֹרוֹ, כאשר מבטה נח לשבריר שנייה על תצלום אביה המת אברהם. היא חשה שמלאך המוות סובב בלילות של אימה, ראקל מָדוּרוֹ.
ראקל מָדוּרוֹ היא גבירה רבת זכויות, ששנים רבות קודם לכן כבשה את ליבו של אברהם טֶייֶס שנשא אותה לאישה והפך אותה לראקל מדורו טייס. עשרה חודשים לאחר החתונה נולד בנם הבכור, תינוק במשקל שלושה וחצי קילוגרם. הוא חי שעות מעטות, ללא שם, שכן הוא מת באורח פתאומי, בעריסה, אחד מאותם מקרי מוות שאין מדע הרפואה יכול לצפות ולמנוע. מקרה המוות בעריסה גרם לסבל בל-יימחה לבני הזוג טייס-מדורו. ראקל מילאה את עיניה דמעות. עיניה שעייפו מבכי ומידיה המשפשפות נותרו בגוון אדום עז. אומרים שהמחלות מכות שורש בדעת כדי שיבואו לידי ביטוי באורח פסיכוסומטי. באמירה זו קיים גרעין של אמת, כי זמן קצר לאחר מכן נאלץ אברהם לשלוח את אשתו הצעירה לניו-יורק, לביתה של הדודה שרה, כדי שרופא העיניים הידוע ד"ר קראסקו וִייֶחוֹ ישתיל לה קרנית לאחר שלקתה במחלת הקרנית חרוטית. הרופא המיומן היה היחיד שביצע את מה שנחשב אז לניתוח החדשני בתחום. אדם בן חמישי ושבע, שמצא את מותו זמן קצר קודם לכן בתאונת דרכים אותר כתורם קרנית עבור האם השכולה. ראקל הייתה אז לא יותר מנערה מתבגרת שזה עתה מלאו לה שמונה עשרה קייצים. אישה, שנולדה בריו דה ז'ניירו בשלושה בדצמבר, תחת שמש טרופית נועזת ובקרב אנשים שרוחם טובה. הללו ידעו כיצד להניע את אגני הירכיים שלהם ולהשתזף בשמש בחופים המיטיבים עם האוהבים לחלום.
גופה של סיבילה שוב התאים את עצמו למיטה והיא יכלה להמשיך בהרהורים לפי רוחה הנפתלת, רוח שהייתה חסרת מנוחה ומלאת חיים.
"אבא, תגיד לי כיצד אוכל לומר לך מה אני מרגישה? האם אומר לך בדרכים עקלקלות, האם אומר לך ביד המקרה או האם אספר לך פנטזיות הניתנות לפיענוח על ידי קוד סמוי היוצר משמעות רק לאדם שנפשו קשורה לדברים המוזכרים."
סיבילה טייס חיפשה תשובות בתוך נבכי נשמתה. היא שאלה את עצמה: מהו המוות? האם באמת מתייצב מולנו מלאך משמיד? לאן מוביל אותנו הקץ? מה קיים במה שמעבר? האם קיים יום דין? האם קיים גן-עדן? לימבו? גיהינום? האם שוב נפגוש את יקירינו? ואם נראה אותם, באיזו צורה נראה אותם? האם קיים גלגול נשמות? ועוד שאלות רבות, דומות לאלו, שנגעו בעניין המעבר, אם כי היא ידעה שכל תשובה שתמצא היא קיימת רק במחשבות שאין דרך ממשית להוכיחן. תעלומה ללא תשובה: החידה מתי נברא העולם ואיך נברא העולם, מעולם לא זכתה לפתרון, אם כי "המוארים" מתהדרים בכך שנמצאת בידיהם האמת בלי שיציעו הוכחה לוגית או הוכחה כזאת הניתנת לאישוש. כל תרבות וכל פילוסוף והתאוריות שלו.
בתו של אברהם, סיבילה טייס, אהבה מאוד לחטט בתהליכי ההכרה העצמית של הברואים לאחר שהם נופחים את נשמתם. הברואים מותירים בשורדים אחריהם פיסות מעצמם ואילו הם עצמם נותרים כאורחים בנפש השורדים. הברואים משאירים זיכרונות, ייצוגים, חוויות, קולות ומיני נוכחות. מהמחשבה הדיאלקטית ממשיכים לפעול בדרכים סמויות בבני-האדם החיים, כסימנים חשאיים או סמויים, בצלמו ובדמותו של הנפטר. הם מוקרנים על הלב, אותם תמונות מעולמו של הנפטר, שלעולם אינם נמחים. תהליך שמקרב את המת אל השורדים דרך הרגשות.
"אבא, לא אשוחח ולא אטען נגד הגזענות שלך, שממשיכה להיות קשה לי לעיכול?" מזהירה סיבילה כשהיא מדברת אל האוויר, בעודה מגרשת זבוב המציק לה באוזנה.
דרוכה לצלילי התזמורת ברדיו שמפריעים לה בסייסטה שלה, היא מהרהרת בקביעה הזאת שטעמה מר והיא מפיקה דבר-מה לא פתור. היא אחזה בידיה תצלום אביה עטוף ניילון, כשהיה כבר קרוב לחיוכו האחרון. אברהם נפטר והוא בן תשעים וארבע שנים וארבעה חודשים, ובתצלום הוא היה בן תשעים ושלוש ועוד קצת, עומד ומקל ההליכה בידו, יושב על ספסל בַּפַּארְק תחת קילוח של אור שירד על ההילה שאפפה אותו, כובע הלבד מונח על ראשו, בכומתת פליז אפורה, היה על פי האופנה שהייתה נהוגה בימים ההם. הכומתה נטלה צללים מפניו. על שפתיו הבשרניות נראה חיוך רגיל, שנראה כשמץ של אירוניה קלה. ההבעה דמתה להבעת שמחה אמיתית.
