בכיוון הרוח מעט שנות מעט תנומות פרק מספר מאת רות לורנד

פרק מספר:
מעט שנות מעט תנומות/ רות לורנד

בערך שלושה חודשים לפני הנסיעה הוצאתי את דף ההסבר שהיה מקופל בקופסת גלולות השינה ופתחתי את קיפוליו. יותר מתשע שנים אני בולעת אחת כזו בכל לילה מבלי לשים לב אפילו לשמה של התרופה. באותו יום שרונה שאלה אותי מה אני לוקחת, כי גם לה יש קצת בעיות שינה בזמן האחרון, והיא מתלבטת אם בכלל להתחיל עם זה. ובכל זאת, היא אומרת, היא לא יכולה להמשיך ככה. נרדמת לשעתיים-שלוש ומתעוררת ולא מצליחה להירדם שוב, והלך הלילה ואחר כך כל היום היא מתוחה ועצבנית ושותה קפה בלי סוף ואז במעגל קסמים כזה היא לא מצליחה להירדם עד שהיא מתמוטטת ביום שישי ונרדמת לחצי יום. אמרתי לה שאני מכירה את הסיפור הזה טוב מאוד, אבל אני לא זוכרת מה אני לוקחת. מדי פעם אני מחליפה סוגים. היא התבוננה בי בפליאה: "מה זאת אומרת לא זוכרת? אמרת שאת לוקחת כל לילה, לא? את באמת לא מסתכלת על מה שאת בולעת?" אמרתי לה שאני מקבלת בבית המרקחת לפי מרשם קבוע ומה שנותנים לי אני לוקחת. שרונה אמרה, שאו שאני משוגעת או שאני סנילית. "הייתי רוצה לחשוב שאני משוגעת," אני אומרת לה, "אבל האמת המרה היא שגם אם הסתכלתי בערב על הקופסה, מגיע הבוקר ואני לא זוכרת כלום." אני מבטיחה לה שאבדוק בבית ואכתוב לה במייל. לפעמים זו חפיסה של נוקטורנו ולפעמים אימובן והייתה תקופה של סירקדין ועוד דברים אחרים. לעיתים אני מצרפת גם חצי בונדורמין אחרי שהנוקטורנו שוקע לתוך ורידיי ונרדם על משמרתו. "הי," אני אומרת לו, '"אני צריכה לישון, אתה צריך לעבוד." בדרך כלל הוא עובד.

באותו ערב כשפתחתי את המארז המוכסף עצרה אותי מחשבה פתאומית: "מילא ששכחתי את שם התרופה, אבל מתי בפעם האחרונה בדקתי מה יש בדבר הזה שאני בולעת כל ערב?" אולי זה היה קשור למחשבות על הנסיעה הקרובה. אולי הרגשתי שמשהו לא כל כך בסדר איתי בזמן האחרון. הוצאתי את הדף המקופל מן הקופסה ופרשתי את הקיפולים הקטנים לדף שגודלו כמעט כמו עמוד בעיתון. משני צידי הדף שישה טורים בשלוש שפות ובהם מפורט מה התרופה מכילה וכיצד יש להשתמש בה ומה המינון הנכון ומה תופעות הלוואי שלה. "הטיפול," כך כתוב בטור הראשון מימין, "צריך להיות קצר ככל האפשר. אין להשתמש ברציפות יותר מארבעה שבועות."

ארבעה שבועות? תשע שנים. הרופא שנתן לי את המרשם בפעם הראשונה כבר איננו איתנו כבר חמש שנים. תחילה רשם לי מינון נמוך, שלוש נקודה שבעים וחמש מיליגרם והרגשתי שהוא חושב שבעיות שינה הן קפריזה נשית שצריך לקבל אותה בחיוך סלחני עד שתתפוגג הבעיה מאליה. "זה מינון נמוך," אמר, "בואי נקווה שזה יספיק לך. אין לזה תופעות לוואי ידועות. תנסי, אבל לא הרבה, אה?" אחר כך סיפר לי על הביקור שלו ברומניה בסתיו האחרון ועל הגבינות הנהדרות. "כן, ברומניה," הוא אומר, "לא היית חושבת על זה, נכון? גם יין טוב, בכלל רומניה ארץ נהדרת." מי חושב על כולסטרול כשנמצאים ברומניה? אחרי שנה הכפלתי את המינון, והרופא הנחמד שלי אמר שהשנה לא יצא לו לנסוע לרומניה, אבל בשנה הבאה הוא לא מוותר. הוא מאוד ממליץ לי. אחר כך חתם על המרשם ואמר: "תנסי להגביל לחודש-חודשיים." באותה הזדמנות הסתכל גם על בדיקות הכולסטרול האחרונות שלי ואמר שכדאי להעלות את המינון של הסטטינים לעשרים מיליגרם ולהמעיט באכילת דברים שמנים ובשר אדום. אמרתי לו שאני בקושי נוגעת בגבינות קשות ובבשר אדום. והוא אמר שיכול להיות שזה בכלל משהו גנטי, ואם כך, אפילו אם אוכל רק עשב יהיה לי כולסטרול גבוה. גם אצלו זה ככה. לא, זה לא אומר שכדאי להתפרע. הוא מרשה לעצמו רק כשהוא ברומניה. בבית הוא מקפיד. חשוב לקחת את הסטטינים. זה באמת עוזר.

ארבע שנים אחר כך מת הרופא שלי חובב הגבינות מהתקף לב פתאומי. הרופאה שבאה במקומו אישרה באי-רצון את המרשמים של קודמה ומדי פעם הזכירה לי שלא כדאי להמשיך תקופה ארוכה ברצף. "לא, לא ברצף," אמרתי, "רק כשאני ממש לא יכולה לישון ואני חייבת לישון כי אני עובדת למחרת." ובאמת התכוונתי למה שאמרתי אבל לא עמדתי בזה. והדברים התגלגלו כך שהייתי חייבת לישון בכל לילה, כי תמיד ביום שלמחרת היה איזשהו עניין שדרש נוכחות ערנית. סדרי השינה שלי במשך תשע השנים האחרונות התקבעו פחות או יותר: כחצי שעה לפני זמן השינה המתוכנן, אחרי שאני מצחצחת שיניים ומורחת את הפנים ואת הידיים שלי בקרם שנספג במהירות, אני בולעת את הגלולה הקטנה עם שתי לגימות מים ישר מן הברז, ואז אני שוכבת במיטה וקוראת או צופה בטלוויזיה או מפטפטת עם חנן אם הוא נמצא לידי באותו ערב. אחרי כך אני מכבה את האור ושוכבת בחושך. בינתיים מתפזר החומר בנתיבים המוכרים לו, עוטף את ההסתעפויות העצביות וגורם לסימום קל שמאותת שעכשיו אפשר להתהפך על הבטן כשיד אחת מתחת לכרית, רגל אחת מקופלת והשנייה ישרה. לפעמים גם מזג האוויר משפיע, ומסבך את התהליך כשחם מדי או קר מדי או לח באופן המעורר מריבצם את יתושי הקיץ.

בדף ההסבר כתוב שעשויות להיות תופעות לוואי: בלבול. פגיעה בזיכרון. עקצוץ. עצבנות. ירידה בחשק המיני. עוד כמה דברים לא נעימים. אני אכן מבולבלת לפעמים ועצבנית ומידי פעם מגרדת בכתף או בעורף ולא תמיד יש לי חשק מיני. ירידה מידרדרת או רק האטה זמנית? הירידה בחשק המיני לא באמת מטרידה אותי: אם לא יתחשק לא יתחשק. מה יש להצטער על זה? הבלבול והגירודים מדאיגים אותי יותר. במיוחד הבלבול והשכחה. אולי הגיע הזמן להפסיק. החזרתי את הגלולה למארז וכיסיתי עליה בקרע העטיפה הכסופה. שכבתי בחושך בעיניים עצומות וחיכיתי. אולי חצי שעה או ארבעים דקות שכבתי והרגשתי את הקור באצבעות רגליי מטפס לאיטו לגובה הברך. ניסיתי לחשוב על דברים נעימים, כמו שמייעצים בתכניות שיח על בעיות בריאות ותחזוקת הגוף והנפש. תמיד טוב לחשוב מחשבות מרגיעות, כי לגוף יש קשר חזק לנפש. חיפשתי מחשבה נעימה.

נזכרתי בטיול עם חנן במדריד בסוף ספטמבר. היה מזג אוויר נעים ושוטטנו הרבה ברגל. לא רחוק מהמלון היה דוכן גלידה צבעוני ומפתה. עברנו לידו בדרך למוזיאון הלאומי על שם המלכה סופיה. חנן בחר, כמו תמיד, בטעמים של שוקולד וקפה, ואני בחרתי בטעם עוגת גבינה ופיסטוקים. גלידה נהדרת. ליקקנו אותה בדרך למוזיאון וחיכינו ברחבת הכניסה עד שגמרנו אותה. לא מיהרנו. היה נעים להשתהות ברחבת הכניסה. כמו תמיד נתתי לחנן לסיים את הגלידה שלי שהייתה גדולה מדי ואז נכנסנו למוזיאון. הלכנו לראות את התצוגות של סלבדור דאלי ופיקאסו ועמדנו זמן ממושך מול הציור המפורסם של פיקאסו, ה’גרניקה’. הציור היה מוכר מצילומים והעתקים רבים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שעמדתי מול הדבר עצמו. ציור ענק בשחור-לבן שמתאר את ההרס והאימה בעיר הבסקית שהופצצה בידי הלופטוואפה הגרמני. סוס גוסס, שור מעוות, אישה עם בנה המת בידיה, חייל הרוג שפרח צומח מתוך חרבו, עששית, גולגולת אדם. אחד הסיפורים שמלווים את קורות הציור הזה הוא על אודות קצין טייסת גרמני ששאל את פיקאסו: "אתה עשית את זה?" ופיקאסו, כך מספרים, ענה לו: "לא, אתה עשית את זה."

אני מנסה לחזור אל טעם הגלידה הנהדרת, אבל הזיכרון נמס והפך למשהו עכור. המחשבות שלי טסו מהפצצת גרניקה האומללה למלחמה אחרת והפצצות אחרות וממנה לעוד מלחמה. כל הסרטים שראיתי על מלחמת העולם הראשונה ועל מלחמת העולם השנייה, הבונקרים והפגזים ומטוסי הקרב תוקפים אותי כמו להקת זבובים ירוקים. ואז מגיח סרט האימה שראיתי בגיל אחת-עשרה.

* פרופסור רות לורנד-חוקרת תרבות וסופרת. הקטע לקוח מתוך ספרה החדש-"תחרה הונגרית".