מסה פיוטית:
מבט אל הרב גוני/ אירית כהן
״אני מתעכבת״ קראתי לעבר הקבוצה שהמשיכה לשוטט בין תמונות התערוכה ונעמדתי מול זו ששלטו בה משיחות מכחול ובתוכן דמויות מעורפלות רב גוניות מצויות בתוך הבזקים של אור וצל.
״הן רק נראות דומות״ לחש לעברי נער צעיר בעודי מזהה את הדמויות בתבניותיהן הבסיסיות. הנהנתי בהסכמה ולרגע בקשתי משב רוח קל שירווח את משיחות המכחול ויאפשר לעבור דרך חוסר הבהירויות לעבר השונות והייחודיות המצויה בכל דמות מכחולית.
״איזה עושר של פרטים בכל דמות״ קרא הצעיר בהתלהבות, התקרב לתמונה ואני אחריו ממקדת מבט בדמויות הלבושות במילים ובסימני פיסוק כמו רוצות לומר לי דבר מה על קיומן בחלל התמונה. חלקן מתערסלות בתוכו וחלקן מבקשות לצאת ממנו.
חשבתי על הפרטים שיוצרים את הרב גוניות בכל דמות באשר היא שכדי לראותם צריך עומק מבט וקשב- מבט קרוב שמכוון פנימה אל נתיבי הנפש, וקשב שמהדהד את הקול הנשמע לצד זה הנעדר.
חשבתי על מפגשים בין עיצוב למסגרת מעבר לתמונה כמו בחיים- קבוצות של מבוגרים וילדים שמעוצבות בתוך מסגרות של תרבות, חברה ולמידה. מפגש של עיצוב ומסגרת שבו האחד מתעצב והשניה ממסגרת, האחד פורץ והשנייה תוחמת. הרהרתי על חשיבות הדיאלוג ביניהם שחותר להדדיות, מקשר, מתייחס ונענה. דיאלוג שמוותר כשצריך על התעקשות של קווים ישרים ומפנה מקום לקווים מעוגלים, שמאפשר דיבור לא רק על המקביל אלא גם על האחר, האלכסוני, החוצה והמתפשר.
״הפרטים הקטנים הם שעושים את ההבדל״ אמר הצעיר, הניף ידו לשלום ועזב.
נותרתי עוד דקה למפגש אינטימי עם הדמויות שבתמונה לראות להן את הרבגוניות דרך מכלול הפרטים הקטנים ואז פניתי לחפש את הקבוצה שהמשיכה דרכה בתערוכה.
