סיפור:                       
סיפור על אבא/ זאב ליכטנזון

ההר החזיר לי מבט זקן ומשועמם. ראה כבר אלפים כמוני, יושבים על מרפסת המלון ומורחים עליו  

בדיוק  מבט כזה. עייף ונטול עניין. רואה הכול ולא רואה כלום.  

אני כאן , כחלק מתוכנית הפרישה המסודרת של המפעל. להתרגל במתינות לסדר יום חסר 

שידרה  . אין יותר  שמונה וחצי עד חמש. הסעה אל המפעל ובחזרה, ארוחות בחדר האוכל,

חיי שיתוף מקצועיים., אפילו שליחות  בצרפת, הכמעט מכורתי. אני נחשב עובד מצטיין, פונקתי 

ביחס משופר, קידום מהיר ושכר  נאה מאד. אני בהחלט מסודר כלכלית.

בחלקה הלא כלכלית ,אני מזמן כבר לא משהו. זוגיות של שלושים שנה התפוררה

במהלך טכני ואפור, שלא צילק את היומיום השגור, וגם לא ממש הזין את מתפרנסי  הדין.

לא הפתענו אף אחד, גם לא את עצמנו. נראה שהמאורע לא עניין אף  אחד, גם לא אותנו. פסענו אל 

השקיעה של עצמנו בתסריט בנאלי וידוע מראש.

חשבתי עליה רק טובות. היא אף פעם לא הייתה  הארד-טו-גט , לא קשה להשגה ולא קשה לפרידה.

הדבר הכי נוח שהיה לי בחיים. אני יודע להעריך, אבל שנינו התעייפנו מהסטטוס-קוו המרדים.

זה החריף כשהצאצאים התפזרו , אחד ללוס אנג'לס, ואחת לאמסטרדם. יש לנו נכדים נהדרים  

בסקייפ.  

לא פלא , שאפילו ההר, הוותיק והשותק, חלק מפיסת הנוף התיירותי הזה, לא מגלה בי עניין.

שעמום יכול להיות הדדי . לא תובע דבר  מאף אחד. לא רוצה שום דבר, כדי לא להחזיר שום דבר.

. מת משעמום ,זו הגדרה מדויקת למצבי חיים מנומנמים וחסרי קשר.

כך אני יושב  מול ההר ומלהג עם עצמי בגמגום בלוי לב.

מטען ריק מיומיום נמרץ וקדחני הוא עכשיו השותף היחיד שלי לחדר. אני צריך להתאמן ולהכשיר את

עצמי לעובדה ,שהוא גם ילווה אותי הביתה וילך אתי לכל מקום. לאיזה כל מקום?

זו בדיוק הבעיה . אני לא טיפוס   משועמם ומשתעמם.

משעמם? כן. כי אני עסוק מאד עד ביותר ,במקצוענות המתבלטת ובאנרגית ההצטיינות שלי..

הייתי מסכים להישאר במפעל ולמשוך עוד לא מעט שנים, אבל, ואבל גדול, זה מקום מסודר

מאד, ששומר על הזכויות הסוציאליות של העובדים, והחוק קובע – גמלאות! בעיטה בתחת בנעל-

חוק-מרופדת. עוף לנו מהעיניים ולך תתעסק עם עצמך במקום אחר.

הוציאו אותי לאימון. הכנה מסודרת למצעד הבודד אל השקיעה הזורחת ברקע. אני רגוע,

גן עדן לא מחכה לי, אז יש סיכוי מצוין שאפגוש הרבה חברים באגף השני. וכשיבוא המשיח כבר 

נסתדר. אני עושה את עצמי מתבדח. לא, זה בכלל לא משמח. אני לגמרי לא רוצה ולא מוכן.

בדרן מתקשש בתכנית הערב ,הצליח לעניין אותי בוויץ  משומש ומשובש..

אז ככה . אחד, וותיק בגמלאות, הגיע לווידוי  אצל כומר הכפר. במה חטאת? שואל השואל.  קודם כל,

זו הפעם הראשונה בחיים שאני בא להתוודות, ושנית, והעיקר, עונה העונה, בעלתי  אתמול שתי  

תאומות צעירות טעונות משקה, שלא  זכרו  אותי ולא התאמצו לתארך אותי. אוח, איך נהניתי, אבל  

אני יודע שזה  חטא,  כי הן הבנות של השכנה שלי, ואני עוד זוכר איך הן נראות בחיתולים.

אכן, חטא איום ונורא מאד . אני מצווה עליך להקיף את הכנסייה אלף פעם, חמש מאות לראש,

ולהגיד את האווה מריה, גם כן אלף פעם, בהתאמה. אלף. לא פחות.

אבל למה זו הפעם הראשונה שלך בחיים שאתה מגיע לווידוי? ממשיך השואל. אה, זה? כי אני יהודי,

עונה העונה.

אם ככה, למה באת לספר דווקא לי?  אה זה? כי בגילי אני רץ לספר לכולם.

קצת ארוך ומייגע, הפאנץ'  בסדר, אבל רק עכשיו אני משחזר ומדביק את זה לעצמי. לא זהה, קצת 

דומה, וכמו כל ליצן, הוא חזה את האמת על אירוע  שעמד לעטוף אותי ,כאן ,ממש למחרת. 

עכשיו, על המרפסת, אני מלקק את הבדיחה על עצמי ,במעט חמדה ובלי נוסטלגיה .

אמרתי בלי, אך שחרור המילה הניב  בי נגיסה חטופה של נוסטלגיה. ככה זה,

בכוח אי אפשר לשכוח. אם אני מנסח לעצמי על מה אני לא רוצה לחשוב, הרי בדיוק על זה אני

אחשוב. והדברים ידועים.

להצדקתי הנוסטלגית אביא נסיבות מקלות. על שפת הבריכה הניחו את עצמן לידי שתי צעירות, 

שתיהן עטורות שני חלקים קטנטנים של בד זוהר בירוק ארסי. אופנה. אני כבר מזמן לא  

מעודכן.  

אחת עמוסת חזה עתיר. השנייה , גם. אחת גבוהה וארוכת גפיים. השנייה, גם. אחת ארוכת 

אצבעות משוחות ירוק-תואם-בגד. השנייה , גם. אחת ג'ינג'ית אורגינל. השנייה ,שחרחרה.

מסדר הזיהוי הסתיים כהקדמה לשכנה, מצדו השני של כיסא המנוח שלי. היא פנתה אלי בחיוך :

איזו בת יפה יש לך. נחת. ושהיא מוכנה להגיע אתך יחד למלון, סופר-נחת. אני יודעת. אצלי כבר 

מזמן לא מוכנים להראות בחברתי. נראה לי בערך באותו גיל. שלושים כזה? טלטלתי את הראש

 בכןכן רפוי ומודה ,תוחב  את פרצופי בעתון, סימן לא מעודד להמשך דיאלוג. גם קמתי מיד ,מכוון

צעד מהיר אל שלט השירותים. הגעתי, המתנתי מעט ועשיתי אחורה פנה, רוצה לראות איך פתאום  

נולדה לי פה איזו  בת ג'ינג'ית, בהבל פיה המחויך של האם הנטושה, השכנה שלצדי.

למען הדיוק ההיסטורי, אכן יש בי סימנים ניכרים של ג'ינג'יות מקורית, במראה ובאופי. השיער 

המקליש  שהאפיר והגילוח ההדוק, מעלימים סימני זיהוי מובהקים כאלה. התקרבתי לאט ובמבט

סוקר .אכן , אותה גומת חן ימנית, הרווח בין השיניים הארנביות, הסנטר התקיף והצבע. הבנתי .

הן אחיות .השחורה צעירה יותר, אבל מאבא אחר. אפשר לספר לי במתיקות ילדותית. אני מספיק 

זקן בשביל לספק לי פריט רכילאי זה,בתוך שיחה אגבית ומתיידדת. האבא של האדמונית 

צרפתי. והשנייה ,כולה תוצרת הארץ, כמו האימא. יש בי משהו שמשחרר לאנשים את הלשון הכי 

אינטימית. אני מייחס את זה לקומתי הארוכה מהממוצע. יש משהו בגובה , שמעניק לאנשים תחושת  

בטחון. הגובה יוצר סמכות, לא רק כשהוא מונח על כס מוגבה , או במה מורמת. בעצם, תראו 

בפוליטיקה , האמריקנית בעיקר, לא יבחר נשיא קטן קומה. גובה הוא נתון חשוב באישיות הויזואלית 

של המועמד. אולי שריד אבולוציוני מחברת ציידים-לקטים, כשקומה בטאה עוצמה פיזית  ,

חיונית לקיום ולהישרדות. האלפא חייב להיות הגדול והחזק. אולי. ואולי לא. עובדה. תמיד מחלקים

לי מידע מאד אישי. אולי התבזבזתי כל השנים. הייתי צריך להיות מטפל כלשהו. לא. לא מעניין.  

שיישאר לאחרים, קצרי קומה או ארוכים.

השיח המפוטפט  והחשוף הזה  הוביל אותי למחסנים הישנים בהיסטוריה המושכחת של עצמי.

בעוד השתיים טובלות ,מרטיבות את פיסות הבד שלהן בבריכה, טבלתי אני במי זיכרון עכורים. 

אבא? הייתי שני סוגי אבא.

לפני שלושים שנה ,או קצת יותר, גרה בדירה שלידנו, דלת ממול, שוכרת צעירה וחשקנית.. 

היא בשלהי העשרים שלה ואני סוגר את העשרה. חמדה אותי והייתה לחגיגת כול הסדיר  

שלי . הגירוי המוחלט לחלומות החופשה שלי וחלק גדול ביותר משעות הביניים בחלק  זה 

של העבדות האזרחית . מת העולם. אני השפוט האולטימטיבי שלה ושל ההורמונים התובעניים שלי.

חרשנו את כול הקמה-סוטרה בקנאות של כוהן וקדשה. היא הייתה היחידה המובחרת שלי ואני

הלוחם המסתער . .קרבות עזי דמיון וחשק. חדירות מעבר לקווים ,גיחות  חטף וכיבושי בזק

בחדרי מדרגות ובאחורי חצרות. נטולי עכבות והתעכבויות. בדירה, ברכב, בדרך ל ובדרך מ.

מה שהספקתי וסופקתי  אז , לא הצלחתי לאגור במשך שלושים ומשהו השנים שאחרי.

  היא בהריון. 

ממני , כך אמרה. צריך להתחתן. הגיל כבר מדבר . ואני, בכלל לא בראש שלי ואם להיות

מעודכן יותר, בכלל לא בזין שלי, כי בדיוק קבלו אותי לסורבון, ואני כבר על מזוודות בדרך לחמש

שנים,לפחות, בגולה .

ניסיתי להיות נחמד ומתגמל. הצעתי שתפיל ושתבוא אתי צרפתה. ענתה בסירוב נחוש ומרדני.

מדרבנת  פה את קריירת המשחק שלה, ואוטוטו מגיעה הפריצה הגדולה שלה. ובכלל, חתונה לא

מעניינת אותה, היא רק רוצה אבא רשמי, כי יותר כלכלי להיות אימא יחדנית. לא מוכנה שזיון יהפוך

לטבעת נישואין. כבר התרגלתי לכיסוחים ההדדיים שלנו .אני  ג'ינג'י, ממש דויד המלך, אדמוני ויפה 

עיניים, מעדיף את הצד של בת שבע ולא של יהונתן. הטרו, בנאלי. והיא? היא גם. ככה יצא.

כעס, עלבון, דיכאון , שיממון, עקשנות, פרינציפים. עצבים, התיפחויות. כל ערימת החרא הזאת.

בצרפת. סורבון. עבודה ראשונה. טובה. וגם התחתנתי עם צרפתייה מקורית  מהריבולי., יצרנו שני  

יורשי עצר וחזרנו ארצה ישראלה  ,אחרי עשר שנות צרפת.

משפחה מסודרת, משרה מעולה, חיים במושב בשרון. הכול טוב. ידעתי, שאולי, יש איזה זרעון שלי ,

שתפח והתפתח ליצור חדש ועצמאי. ואולי לא. על הלשעברית האדומה, יכולתי לחשוב הכול ,אבל

לא ידעתי  עליה כלום. אולי התחתנה בכל זאת, כי לא הצלחתי למצוא את שם המשפחה 

שלה בגוגל  בסיסי . לא התאמצתי יותר מידי . לא רציתי משקל עודף. מה שהיה היה. ההיסטוריה

עושה את שלה, ההיסטוריה צריכה ללכת. ואנחנו גם. 

צהולות ורטובות חזרו השתיים אל תוך מגבות המלון הגדולות. אני חזרתי יבש ומקומט זיכרונות .

יש לך ילדים? המשיך השיח של האדמונית. השחרחרה התמידה בדממת האלחוט שלה. שני ילדים?  

איזה יופי. וגם בת? בנות זה טוב. בעצם, לא הכרתי בכלל את אבא שלי ועד היום אני לא יודעת מי 

הצרפתי הזה שתרם אותי לעולם. אימא הייתה צדקת קטנה .שוחרי הטופוגרפיה שלה התחלפו 

בבית בתדירות לא סבירה. היו זכרים פורנוגרפיים, שהקפידו להסתובב בבית בחופשיות מופגנת של  

תחתונים זקורים וחזה חשוף. אימא התנהלה בגופיית גבר מרושלת ופעורה ובתחתוני מיני 

צבעוניים. חופשי חופשי, כי מה כבר יש להסתיר. לאהוב זה נורמלי , להיכנס אחד בשני זה פשוט 

שפה. ככה מדבר הגוף.  

כבר הייתי מפותחת ומרשימה גופנית ,אבל אף זכר של אימא לא העז להתקרב  אלי ממש.

שדרתי משהו תקיף ותוקפני בג'ינג'יות הבוטה והמתריסה שלי. אימא הייתה חשקנית, דעתנית,

חופשיה ומושכת. הקריירה שלה התנהלה יפה, כך שלא נבלעה בארנק של אף אחד.

כעבור כחמש שנים , לא נזהרה והרתה שוב. הפעם התחתנה עם המזריע הידוע, שיקבל את אחותי 

המתוקה, כבתו היחידה והרשמית. כעבור עוד זמן, החליפה אותו בחדש. אחותי נשארה עם אביה

ואני התגלגלתי אל השלישי החורג.

כבר שנים שאני לא בקשר אתה. מאוסה ונבזית בעיני.  אימא זבל,שום דבר טוב לא קבלתי ממנה.

אם זה היה תלוי בה, ולא הייתי מגנה על עצמי, אני בטוחה שהייתה מצרפת אותי לחגיגת זיוניה.

האישה הזו לא ידעה, לא גבול ולא שובע. אחותי פרשה מהבית מהר מאד, אבל היא שומרת על קשר.

המצחיק. אימא חזרה בתשובה. הרביעי שלה חיזק אותה והוביל אותה בדרכו. אני חושבת, שלמעשה 

היא פשוט התעייפה. כוסה לא עמד לה יותר. בלאי טבעי. אם הייתי מוצאת את האבא הדפוק שלי,  

הייתי מושיבה את אימא לראות איך אני מזיינת את הזרעון  שלי. כן, בא לי לנקום בה. היא אשמה 

בהרבה ממה שקורה לי. והוא? הוא סתם דפוק הדופק הזה. היא הייתה יכולה להפיל אותי ,

או לפחות להתנהג כמו אימא נורמלית ולא כשרלילה מדופלמת, שסוחבת עודף מזיון שהתפספס. .

נדקרתי בשכל. ומה אם אני האידיוט הזה, בעצם ההוא, שהתחיל את כל תהליך היצור שלה ולא 

נשאר להשגיח כהורה מלווה.? התנערתי מעצמי בכעס. נבהל ממה שיתנפל על מחשבותי .

אני, כמו הבת שלה, עדיין כועס בג'ינג'יותי על ג'ינג'יותה. לא מודה, אך נשבר בחקירה הנגדית שלי. 

כן. הייתי  מוכן ושמח לשגל את הבת שלי לעיניה המקנאות של אימא שלה. מחשבה נוראה, לכאורה, 

אך אין מתוק כנקמה מתוקה ואין מכאיב כקנאה ארוכה. 

די .סטופ. אני גולש לאזור מסוכן ולא סימפטי. בכל זאת. גילוי עריות. שטויות . מה זה רלוונטי היום.

הרי להריון לא אכניס אותה. היא בוודאי מוגנת וכמות הזרע שלי כבר נמוכה מהקו האדום , כמו קו

הנומך של נוזלי הכינרת. אני בורח למטפורות מטומטמות כדי לנוס מהרעיון המבהיל הזה..  

ואם כן, אז מה? חוקי העריות נולדו לשמור על חברות נטולות אמצעי הגנה. הגברים שיצאו

להביא פרנסה וטרף, קנאו ביכולתם של הנערים, שנשארו מאחור, לספק את המחול ההורמונלי  

שלהם דווקא קרוב לבית, ממש בתוך מערת הבית. מה רע בלחזור אל המקור שממנו יצאת אל 

העולם,? ולמה אסור לאימא להעניק  לצאצאיה חינוך מיני הולם,? ולמה לא להתחיל את הטסט

 הממשי דווקא בין הקרובים והקרובות לך? הרי ממילא לא היו מועמדים אחרים בקבוצות השבטיות 

הקטנות שהתחילו את הסיפור האנושי הזה. זו בדיוק האבולוציה. אם אצל הדתיים הכול התחיל

בשניים, איך זה המשיך? וחוה בכלל לא הייתה אשתו הרשמית, אלא  חלק מעצמו, אז  זה נחשב 

שהוא שיחק עם עצמו ,כדי לעשות להיסטוריה טובה ולספק לה את ההמשך? אתמהה. יאללה, נברח.  

עלינו אלי לחדר כדי לתצפת מהמרפסת אל המפל היפה ,שגר בהר המשתעמם מולי. החדר שלהן

היה בצד הטוב יותר של המלון, זה שפונה לאגם המצויר ,עטוף הפרחים והירק. הצד היקר במלון.

 תקציב המפעל הספיק רק לצד הפחות נחשק.זה שהביא אותי לדו שיח האילם עם  ההר שמנגד.

ואיך זה קשור לבדיחת הכומר? הגיע זמן לפרש. לא יודע איך זה התפתח, אין לי שום ניסיון 

ביצור שלשות. לא היום ,ולא כשהייתי בשיא תפארתי הגופנית .פה  הפעם הראשונה והאחרונה שלי 

בהרכב משולש כזה. טריו, אני אומר לעצמי בלאות משונה, מנאז'-א-טרוא ,אני מסביר לי   

בצרפתיותי. וואו וואו וואו ,הסיפור  נשמע יותר מרתק ודרמטי ממה שהרגשתי כמשתתף מן  

המניין. אולי זה מעודף פורנו צפוי. הכול נראה נדוש, חוזר על עצמו ומוכר. השתתפתי. אפילו בכייף.

וגם הייתי צופה זהיר ומודאג מהצד. אפשר להכיר בזה כאירוע משפחתי? ואם לא תעמוד לי זקפתי,

ואולי תישאר ממני רק בדיחה שהשתיים תכננו מראש, איזו התערבות שוות אינסטוש?

אפילו פס הקול היה הרבה פחות קולני ומרשים. הרבה פחות נאקות, גניחות ,קריאות הזמנה ועידוד,

טקסט מלוכלך וחדגוני. הבמאי הוירטואלי שלנו היה פחות מוצלח בהשכבה של הסצנה הזו,

שהשתתפתי בה גם כשחקן בכיר ורב זכויות וגם כצופה מודאג על עצמי..

התחלנו בחיסול כל האלכוהול שבמיני בר ,מתחזקים  בהשתלטות מלאה על שחק חיזוק גדול ומלא 

וויסקי. צבע השתן שלו ניבא את ההמשך. הוא הגיע אתי כחבר לצוק העיתים. תואר  מכובד ומיותר

לוויסקי יקר ומושתן. 

הבנות כיבדו את עצמן מיד בקליפים מתוזזים, רבי קול וצבע, שנשלפו מערוץ מוסיקה כלשהו.

מתטלטלות באינטנסיביות חסרת בקרה. מתגפפות בריקוד מחכך גוף. מנערות גפיים ראש ושיער .

המזגן לא הספיק לשתות מהן את כול הזיעה המתפרעת. בשני קולות זייפו ,חיקו וליוו את שחקני

כל קליפ.

צפיתי בשקט מהצד, לא מכיר שום דבר מהמתרחש על המסך, עד שגררוני להתפתל ביניהן. לא 

הצגתי סירוב נחרץ. הערפול האקסטטי שלהן הדביק אותי והאלכוהול עזר למי שאני לפרוש מתוך

 עצמו.

זקפה החציפה עצמה באיום לא מרומז על שתי הזרות שאתי. הופתעתי , לא הסתרתי ואפילו

שמחתי. לא הייתי מאמין על עצמי. עכשיו? פה? והגמלאות, מה יהיה אתן? זה כלול  בסידור של 

משאבי אנוש, מארגני האימון המקדים הזה? מה אכפת לי? לא. לא אכפת לי.

הפסקת פרסומות מתפרצת הפילה אותנו על המיטה הגדולה. הנפילה על מזרן הקפיצים עב הכרס,

טלטלה אותנו לצחוק מטופש ,בלתי נשלט. פרוע. השתנקתי, השתעלתי , כמעט השתנתי

על עצמי. נדמה לי שהשחרחורת  באמת השתינה על  עצמה. הזיעה והסחרחורת מנעו ממני לגבש 

דעה רלוונטית. הייתי לכוד באירוע .

הקליפים חזרו להשמיע קולות רקע מתפוצצים. האוזניים שלי מזמן כבר לא הכירו דציבלים כאלה,

אבל על דעת המקום ועל דעת הקהל התרתי לעצמי לשמוע ולא לקלוט, להתחרש ולא למחות. 

להיפך. זה היה ליווי מתבקש והכרחי למה שקורה.  

ראשונות נפלו חלל החזיות הקטנות, מעוטות היכולת. השדיים המעורטלים העניקו מיד פטור גם 

למכנסונים המיניאטורים . כול הירוק הארסי כרע נפל, ואתו, באופן מתבקש ובלתי נמנע, גם 

הגליל התחתון שלי. נפלו כול מחיצות הבד . נשארנו  חשופים רק עם האמת העירומה .

הנחנו לה להתבטא בפראות נסבלת.

לא עצרנו להביט במחזה. מיד קפצנו לשחק בו. מחזה קמרי לשלושה שחקנים וחדר. התנפלות 

הדדית של נשיקות, צביטות, נשיכות, משיכות, מריטות, כניסות, יציאות ,חביקות, לפיתות , גלגולים,  

התקפלויות , מציצות ,לקיקות. מכול הבא ליד, לפה ולכל חלק אורגני אחר.

נהניתי. מזמן לא נהניתי כל כך. השלכתי את המוח לעזאזל ונתתי למה שנשאר לעשות 

כטוב בעיניו. והוא עשה , נמרץ והרבה. עכשיו כשאני שואל את עצמי, אני בכלל לא בטוח שזה

הייתי אני. אבל אם לא אני, איך אני זוכר בדיוק כל כך נמרץ כל מצב, כל תנועה של קול וצבע. איך

כאבו  לי כל  שריר ושריר, במקומות שכבר שכחתי על קיומם. מרתון כזה לא חלקתי מעולם, לא עם

עצמי ולא עם אחרים .לא עם אף אחד. לא אף פעם. אלה החומרים שמהם כותבים היסטוריה.

השחרחורת הייתה הראשונה לחדול. מוקדם בבוקר היא יוצאת בטיסה להמשך תכניותיה.

המשכנו , אנו המג'ונג'נים, רואים אך בטוב ובמשובח ממנו. שכרון חושים נטו, במלוא הבנאליות

המשעממת של המילה. היה בנו איזה תואם מוזר ומתמכר. כאילו כבר ידענו זה את זו ימים רבים.  

הפראות האלכוהולית נרגעה לאטה ,מתחלפת בשמחת הסיפוק והחשק.

הצעתי לה לעבור לחדרי אחרי שאחותה תעזוב. החדר שלי משולם לארבעה ימים נוספים וחבל על 

הכסף. היא יכולה ליהנות על חשבון המפעל, ששיגר אותי לפה .

הסכימה בהתלהבות. משלמת לי מיד בהמצאות גופניות מענגות  .שבחתי את עצמי על הרעיון

ועל המתנה שהענקתי לעצמי. עוד ארבעה ימים כאלה, ואחרי המבול. לא בדיוק בול, אבל בכל זאת.

מאוחר יותר, טרם הגיעה המזוודה שלה אלי לחדר, שוב נתקפתי הרהורי כפירה וחטא.

אולי  כדאי להציע לה שנתחתן.. כולה שלושים שנה הבדל. תוכל להיות אלמנה עליזה ומסודרת. ואם  

היא כן הבת שלי? גילוי עריות? שטויות, בשביל זה נולדו הגלולות.. אז מה בעצם הבעיה? אז  אין 

בעיה. אבל יש בעיה. איך אחת משובחת כמוה תסכים להתנחל אצל אחד כמוני. מה יש לי להציע

חוץ מירושה. אז מה? היא תעבוד רק כמה שנים קטנות בשביל המטמון הזה, ואחר כך, כל העולם  

שלה. ואם בכל זאת תרצה ללדת? אז הילד שלי יהיה גם הנכד שלי.? איך יקרא לי – סבאבא?

סבבה. למה לא. צריך לשאול את הכומר מהבדיחה, או איזה רב מבדיחה אחרת. לא. עדיף הכומר, 

אצלם סולחים יותר בזול.

אשאל אותה, אבקש את ידה ואת כל היתר, סט קומפלט, מקסימום תגיד לא, השתגעת? מינימום 

נמשיך עוד קצת , אבל יכול להיות גם בינגו. עכשיו שמעתי מכיוון הבריכה את הקול הרך והנמרח של

נט-קינג- קול. התאים לי. גיהץ לי את ההרהורים. את בלבולי ההורים.

והנה מגיע החלק של התסריט המשובש והגרוע. היד הנעלמה של הכלכלה ,התערבה בחוצפה 

רעת מבע, בתחום שלא בשטח השיפוט שלה. אולי כי שמעה ממני משהו על ירושה עתידית

לאלמנה עליזה.  

מוקדם בבוקר, אני מופתע לשמוע נקישה על הדלת. לא הזמנתי שירות חדרים  ולא סידור חדרנית.

הג'ינג'ית שלי, שאני עוד לא יודע איך קוראים, לא לה ולא לאחותה, מתפנקת בנמנום מתוק וחרישי.

מנוחה מפסקת בין שיגול של בוקר לזה של ארוחה בשרית בעשר.

התאמה נפלאה, כבר אמרתי, טעם עוד יותר נפלא, אני אומר עכשיו. במקום שעון זהב, ילדת זהב,

במקום גיל הזהב, זיון של פז. פואטי ,והעיקר מענג ,מהנה, מפתיע והכי בלתי צפוי בעולם. 

בדרך לדלת אני דורך על תחתונים  אדומים וקטנטנים מרים את  הפיצפונים המתגרים הללו

שואף ,מסניף עמוק ומכניס לכיס החלוק.

אי אפשר לטעות,.גם אחרי יותר משלושים שנה וגם מתחת לטורבן דתי מהודר. זו היא. אין ספק.

השנים והשינויים לא היטיבו אתה וכנראה, טוב עשתה, כשהחליטה בפרק האחרון של חייה ,להתעסק

עם הגבר שבגברים, עם הכול יכול, עם אבינו שבשמים ,מלך מלכי המלכים.

שנינו נרתענו, מועדים בצעד כושל לאחור. היא בדרך ליפול. זינקתי  לאחוז בידה ,למנוע את 

הנפילה .והיא ,צדקת שכמותה, שומרת נגיעה, העדיפה ליפול , בולמת את עצמה בידיים מושטות.

טרח.הרוויחה עוד מצווה , הטיפשה. עוד לא החלפנו מילה וכבר התעצבנתי. מה היא עושה פה?

איך הגיעה דווקא לכאן? מי שלח אותה? הרבי, הכומר? מה הבדיחה הזו ועוד על חשבוני?

מחפשת את הבת שלי- אמרו לי שהיא אולי פה, היא צריכה לטוס עוד מעט ובאתי להיפרד ממנה.  

אנחנו, במקרה ,במלון, לא רחוק מכאן, וכשהיא צלצלה להיפרד, החלטתי. היא פה?

האירוע היה מוזר ובלתי מתקבל על דעתי הקדם-פנסיונרית. צירוף מקרים? אולי גם היא שוחרת

ירושה בעילה כלשהי. עילת בעילה, אולי? לא יכול להיות. זו לא היא. זו כן. שתכנס ואראה טוב יותר,

אשאל כמה שאלות מנחות,לביטחון יתר ולהשבעת הסקרנות ארוכת השנים. הרי תמיד רציתי לדעת.

גירשתי  והגלתי את הרצון המכרסם הזה לסיביר של הזיכרונות. שלא יפריע, שלא יתערב בחיי 

המסודרים. לא סמכתי על מפגש חוזר בינינו, פחדתי לדעת אם ילדה, הפילה, התחתנה או מה.  

בצעד רעוע נכנסה לחדר, מקפידה להשאיר את הדלת פתוחה. אספנית של מצוות. שוב התעצבנתי.

לחץ הדם מביע  מחאה .אני מרגיש איך הוא מפרפר לי את הלב. המפגש לא בריא בשבילי. טוב 

עשיתי כל השנים ,כשלא נחשפתי לסוג הזה של המחלה. יש לי עמידות נמוכה ללחצים כאלה. גם

בלי זה אני פציינט וותיק , מפרנס יפה שורה של רופאים. משפר את סיכויי הג'ינג'ית לירושה מוקדמת

,אם רק תסכים לחתום קצת קבע בבסיס שלי.

האדמונית שלי פוערת זוג עיניים יפות ומלאות סימני שאלה. הסדין מרחף על נפלאות גופה ברישול

עצלני. הצדיקה, הוותיקה, נאחזת בקושי בשידה הסמוכה, מפילה תוך כך את תיק היד המעוצב,  

,שממתין  פעור להתארגנות הבוקר. בגד הים הקטנטן והזוהר מוטל בסבלנות לצדו. 

היא שותקת, מסדרת את נשימתה. גם הלב שלה כבר לא משהו. אני יודע להבחין,

זו המחלקה שלי. אני מאחל לעצמי בחיפזון שזה יהיה הסעיף הראשון והאחרון של הדמיון החוזר  

בינינו.  

הג'ינג'ית שלי דברה ראשונה. מתריסה בכעס גלוי וקולני: מה את עושה כאן מפלצת? וממשיכה 

בנימה מעושה ומתיילדת: באת במיוחד לבקר אותי, אימא?. 

אני? מנסה לובן פניה של הצדיקה להשיב, אני ?  בקולה המקונן והכואב ,שואלת ומנסה לתפוש

ולהבין. אני? תשאלי מה הוא עושה כאן, האבא שלך.